האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
אפשר להתווכח עד לא ידע, בסוגיית השליטה באמצעות כוח צבאי על אוכלוסיה אזרחית. מה שאיננו נתון לוויכוח, הוא בחובת הצבא לשמר את השליטה, בהמחשת חוק, סדר ושקט בגזרה הנשלטת. למחויבות הזו אין פירוש זולת, החובה להבטיח בכל אירוע את ההכרעה הטקטית!
הזיקה הייחודית של האמריקנים לישראל שואבת את עוצמתה מיסודות דתיים, ערכיים ותרבותיים שהיכו שורשים ב-1620 כאשר המתיישבים הראשונים הגיעו לארה"ב בספינה "מייפלאואר", וטופחו על ידי "האבות המייסדים" שגיבשו את חוקת ארה"ב ב-1787…
אז מי משבש את אותות ה- GPS בנתב"ג? הרוסים, כמובן מכחישים. לטענתם, הם לא עוסקים, באופן פעיל, בשיבוש אותות ה- GPS. הציוד הרוסי המופעל בסוריה הוא שגורם לשיבוש האות, אבל לרוסים אין שום קשר לציוד הרוסי המופעל בסוריה… זה מזכיר לי את הבדיחה על התוכי, שכל הזמן היה מקלל את המנהיג דאז, ליאוניד ברז׳נייב…
מי שנכנס, משתלט על שטח, מסיר במחיר גבוה מאוד את האיום הביטחוני, לא יוכל לצאת, אלא אם מחיר שהייתו שם יהפוך לבלתי נסבל. חשוב לזכור את זה; כי אלה שמבטיחים לנו – שבפעם הבאה ניכנס לעזה, ננקה אותה מחמאס ואז נצא; או שבפעם הבאה נחסל את חיזבאללה בלבנון – מתעלמים מהלקח הזה, כי הבטחות כאלו נשמעות נהדר…
מלחמת ההתשה, 1967 עד אוגוסט-ספטמבר 1970, הייתה המלחמה הראשונה אשר בה צה"ל לא השיג תוצאות צבאיות ומדיניות ראויות. ממנה ועד היום, מדינת ישראל וצה"ל לא השיגו תוצאות חיוביות של ממש באף מלחמה. לכל היותר מניעת תבוסה, כפי שצה"ל הצליח למנוע במלחמת יום הכיפורים…
למעט המקרים בהם המלחמה מסתיימת בהישג מוחלט, כיבוש או כניעה של היריב, תמיד מגיע רגע בו צריך לשאול בפעם הראשונה, איך מסיימים את המלחמה, ועל מה מוכנים להתפשר. זה רגע מכונן, ברגע אחד צריך לקבל את העובדה שלא כל השאיפות תוגשמנה ולהודות בה, בין אם בחשאי ובין אם בפומבי. העמדה הנחושה מול היריב נסדקת ועכשיו חייבים לחשוף בפניו חולשה…
בשנת 2014 פרסמו אוניברסיטת חיפה ומרכז אמאן את ספרו של נוהאד עלי – "אלימות ופשיעה בחברה הערבית בישראל, קונספירציה ממסדית או פשיעה תרבותית". עלי מנתח את הרקע והסיבות לתופעת הפשיעה בחברה הערבית, בשני צירים מרכזיים המנוגדים מאוד זה לזה: הראשון הוא אחריות הגורמים השלטוניים. השני עוסק בהיבטים התרבותיים חברתיים בחברה הערבית, שמקשים מאוד על חיסול התופעה…
כאחד הנביאים, בטקס באוניברסיטה העברית, מיצה הסופר מאיר שלו את ההזדמנות לנאום תוכחה על מצבה של ירושלים: "עיר שמחלקת תוארי קדושים לשם כבוד, סיקריקים לשם כבוד, מהרסים ומחריבים לשם כבוד… עיר של עמודי האש והענן, של התשוקה למנהיגים מחוללי נסים"… מן המקום בו עמד מאיר שלו בנאומו, באורח בו בחר לפרש את ציווי הבחירה בחיים, ספק אם היה קם המפעל הציוני!
יוזמות שלום מבית היוצר המערבי נוטות להתעלם מעובדה בת 1,400 שנים, שדו-קיום בשלום ארוך-טווח אינו מאפיין את ההוויה הבינערבית והבין-אסלאמית, הפנימית והאזורית. בעוד הממסד המערבי המדיני, התקשורתי והאקדמי מתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי כ"סכסוך המזרח תיכוני", המציאות המזרח תיכונית מעוצבת במיוחד על ידי מבול של עימותים בינערביים ובין-אסלאמים שאינם קשורים לישראל במישרין או בעקיפין…
בירושלים הסתיימה פסגת היועצים לביטחון לאומי, האמריקני והרוסי, וראש הממשלה בנימין נתניהו, בקול ענות חלושה. אם למישהו היו אשליות בהתייחס לעמדת הרוסים כדאי שהוא יקרא היטב את דבריו של היועץ לביטחון לאומי הרוסי פטרושוב: ״הפיתרון בסוריה איננו צבאי, התקיפות הישראליות אינן רצויות, איראן נלחמת בטרור והיא בת ברית של רוסיה…״
