האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מרחב הסְפַר – על קשייו ואתגריו – הוא מרחב פוטנציאלי להתהוות העולם החדש. כך לדוגמה, השכונות הערביות מחוץ לחומת ההפרדה בירושלים הן הזדמנות אסטרטגית למי שמוכן לשאת על כתפיו את נטל המאבק, ולזכות מתוך כך בשותפות אקטיבית לעיצוב המגמות המתהוות במרחב ומעצבות את עתידנו.
המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל. דבר אחד ברור: פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה!
חלוצי העלייה השנייה זכו להנהיג את המפעל הציוני במשך יובל, כיוון שידעו את חובתם לספר ולשיר על פעולתם ושליחותם: על כל אחד שנטע עץ היו שניים שכתבו שיר ואחד אחר כתב מאמר. בזיקה זו, בין הפעולה לבין השירה, מגולם הרעיון שידיעת הדרך לשליטה במרחב התרבותי, מובילה אל הדרך לשליטה גם במרחב הפיזי. כאן סוד עצמתה של דבורה הנביאה כמנהיגה, שופטת, מצביאה ומשוררת.
האלוף במילואים גרשון הכהן טוען בראיון לאתר "Defense News" כי הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל מכניס מתח מיותר לדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית, יוצר בה תלות ומנוון את החשיבה הצבאית; פוגע בריבונות הישראלית; ומנוון את הייצור התעשייתי. שיתוף פעולה אסטרטגי נפגם בתנאים של תלות בין המדינות. לכן, ישראל צריכה לברך על הקטנה הדרגתית ומתונה, לאורך זמן, של הסיוע במקום הרחבתו, והשותפות בין המדינות רק תתעצם לאורך זמן, אם תשכיל ישראל להיגמל מהנדיבות הפיננסית האמריקנית.
השקיקה ליציבות בחברה המערבית הפכה להגיון מוביל במדיניות הפנים והחוץ, לא רק למען השלטת הסדר הטוב, אלא גם מתוך חרדה מפני הבלתי נודע. אויביה, לעומת זאת, דוגמת דאעש, מבקשים ממש להפך: למצות את פוטנציאל ההליכה אל הבלתי נודע. במפגש בין המגמות, הצורך ביציבות מתפרש כחולשה, וזו מעוררת את התקווה. לכן, על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי עדין לא הגיעה השעה. זה לא ישנה את שאיפתם, אך אולי יגרום לדחיית מאבקם האלים לעת אחרת.
מסמך האלוף שמני – המפרט תכנית מקיפה לסידורי הביטחון שיבטיחו למדינת ישראל ביטחון גם בנסיגתה לקוי 1967 – מפקיד את ביטחון ישראל בידיהם של כוחות זרים שיתפרסו לאורך הירדן. חשוב להדגיש שבמקרה שנידרש להכניס צבא ליהודה ולשומרון, נס 1967 לא יחזור. אם מסע ההתקדמות לשכם, יתחיל במרחבי נתניה, המשימה תהיה קשה ומורכבת, עד כדי התכנות להצגתה כבלתי כדאית במושגי עלות-תועלת. יתרה מכך, ללא ישוב יהודי רחב היקף – שהיה פרוס אז בעומק השטח כפי שמתקיים היום ביו"ש – צה"ל יתקשה בסיום תקופת המתקפה, לשהות במרחב לאורך הזמן הנדרש למיצוי ההישג הצבאי הראשוני.
לחטא העגל הייתה כפרה. לא לחטא המרגלים, שהינו החטא היהודי המובהק ביותר. אין כמוהו כדי להמחיש מהותה של חובת האמונה: ברגע של משבר, אחרי כישלון גדול, איבדו גם צדיקי הדור את אמונתם…
לא "ניצני פשיזם" מתבטאים להבנתי במחאת החיילים, אלא מצוקה הזועקת לקשב פיקודי אוהד ומכוון. מומלץ לצה"ל לבחון את האטרקטיביות לה זוכה כיום השירות במשמר הגבול בעיני המועמדים הצעירים לשירות: שבעה מתמודדים על כל מקום! התופעה נובעת להבנתי, מן השילוב הבריא יותר המאפיין את יחידות חיל זה, בין מפקדים בוגרים ומנוסים בדרג הזוטר – "סרג'נטים", לבין חיילים צעירים. בהשוואה ליחידות צה"ל, האיזון הפיקודי נכון יותר. הצעירים חשים כך מוגנים יותר ומודרכים יותר.
מסמך זה מביא את השגותיו של האלוף גרשון הכהן למסמך "אסטרטגיית צה"ל", שחשף הרמטכ"ל לציבור. הטענה העיקרית היא נגד האימוץ הסוחף בחילות היבשה של תובנות, דפוסי ניהול ומצויינות, הרווחים בחיל האוויר, ועלולים לפגוע קשות בעתיד בגמישות ובזמינות האופרטיביות של צה"ל. הטכנולוגיה למשל איננה מרכיב קריטי לניצחון ביבשה כפי שהיא באוויר ובים. גם הנטייה לוותר על כוחות – שאינם מסוגלים לגיע למצויינות – מסוכנת. ההכרח העתידי להילחם, במספר זירות לחימה, מחייב מציאת נקודת שיווי משקל חדשה בלוחמת היבשה, שאותה יש לעצב בין כוח מחץ מובחר ואיכותי, לבין מסה כמותית רחבת היקף, בכשירות ובמוכנות בינונית, אשר במתארים רבים נראית נחוצה יותר ויותר.
רעיון שתי המדינות, מבחינה צבאית, ביטחונית – וגם מבחינות אחרות – הוא פוטנציאל אסון למדינת ישראל! המציאות השתנתה והוא מיצה את עצמו. השיטה שעובדת היום בלבנון ועובדת בעזה – לפיה מחד גיסא, האויב צובר רקטות במסה, שיכולות לפגוע בעורף הישראלי; ומאידך גיסא, הוא משקיע כוחות קרקע בהגנה, מה שמונע מאיתנו להיכנס מבלי לשלם מחיר – השיטה הזו תועתק גם ליהודה ושומרון. במציאות ימינו, פירוז הוא אשלייה. גם השליטה על כביש 90 והבקעה אינו אפשרי ללא שליטה על הרכס המרכזי של יהודה ושומרון!
