yehezkeally@gmail.com

המספר המקראי המתאר את טיב היחסים של צפורה ומשה, אומר שהיא חזרה אליו אחר שילוחיה. האם מדובר כאן בגט כריתות שנתן לה משה – קודם חזרתו ממדיין למצרים – או האם המדובר היה באילוץ נוכח הנסיבות?

מה הופך מדינה גדולה, מתועשת ועשירה יחסית – כמו אוקראינה, לכלי משחק בידיה של מעצמה שכנה? האם זה יכול היה להיות אחרת?

לב השאלה הוא היכולת, להבחין בין המקומות שבהם צריך לחפף, ובין המקומות שבהם אסור לחפף. כי מעגל הקסמים הזה פוגע ביכולת שלנו להתמקד ולהעמיק. כי היכולת לחפף היא גם היכולת לרחף, להיות מעל לדברים; והיא הפוכה ליכולת לגעת בלב הדברים.

מי שמסוגלים לארגן התקפה מתואמת של מל"טי תקיפה מתימן לאבו דאבי מרחק של כ 1,500 ק"מ – ואנחנו יודעים מיהם… – מסוגלים לארגן מתקפות כאלה נגדנו מעיראק, מאיראן ומתימן המרוחקות; וגם, מסוריה ומלבנון הקרובות.

בגיהינום הביורוקרטי המאפיין את מדינת ישראל, הקמת מפקדה נוספת עם רמטכ"ל/מפכ"ל נוסף, ואלופים/ניצבים וחצרות מלכות, רק תטביע אותנו בביצה שממנה אנחנו צריכים להיחלץ. הגענו לכאן בגלל האימפוטנציה הקשה של צה"ל והתנהגותו השערורייתית בפריפריה; ובגלל קוצר ידה של המשטרה וריקבונה הפנימי הקשה. איך עוד ביורוקרטיה תפתור זאת?

ייחוד גבורתם של לוחמי הל"ה, לא נולד רק מסיפור לחימתם העיקשת עד מותם בקרב. ההקשר המיוחד שהיה כרוך בזיקת יישובי גוש עציון לירושלים בהגנתם זה על זה, בנאמנות לשבועה ההיא על נהרות בבל – אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני – הוא זה שעשה את גבורת הל"ה, לאירוע מכונן במרכזה של תודעת מלחמת הקוממיות, ובמיוחד באותם ימי חורף תש"ח. זו גם המשמעות הנעלה של ירושלים הקדושה, שתרמה להצבת הל"ה כנקודת ציון בזיכרון הלאומי שנחקק לדורות.

במאבק שפרץ על נטיעות קק"ל בנגב יש ממד של הזדמנות. אחרי שנים של התעלמות והכחשת אובדן המשילות של מדינת ישראל במרחבי הנגב, עם ישראל יתעורר אולי למאבק על מרחבי מולדתו.