yehezkeally@gmail.com

ביטחון עושים אזרחים. לא כוחות הביטחון. הגיע הזמן שנתאפס על עצמנו, נצא מהפניקה, נפסיק ליבב, נישא נשק בחיי היום יום שלנו ונשתמש בו, נדע להניח אותו בצד כשיעבור זעם; וחוזר חלילה!

פרק ט"ו בפרשת מצורע, עוסק בעניין תורת הזב והזבה. פרשת הזב הזכר מציבה אתגר פרשני, הן בפירוש דין הזיבה עצמה, והן ביחסה לאיש שיצאה ממנו שכבת זרע.

מלכתחילה לא הייתה הגדר יכולה להעניק חסימה הרמטית של חודרים בלתי מורשים. חייבים להבין משמעותה המבצעית של גדר לאורך כשבע מאות ק"מ: גדר שאינה נשלטת לאורכה בסדר כוחות רחב בפעילות רציפה, אינה יכולה לחסום דרכם של אלה החפצים לעבור דרכה. לצה"ל ולמשטרת ישראל לא היה אף פעם סדר הכוחות הדרוש לכך.

האירוע המרכזי – בימים שחלפו מאז הסיכום הקודם – הוא נסיגת הכוחות הרוסיים מחזית קייב, בכל הגזרות הנפרדות שלה.

בניגוד לקולות הפחד, הבכי והנהי – הבוקעים בחלק מאמצעי התקשורת – והחתירה ל'עוד יום של שקט' במערכת השלטונית, רוב הציבור איננו פוחד וחפץ בפעולה אקטיבית. הגיעה הזמן לצאת מהפסיביות, להתנער מהפחד ולעשות מעשה! 

כשתוקפים אותך, אי אפשר על העת רק להתגונן. העיקר הוא, שסוף סוף אחרי שנים של פאסיביות, קיפאון וסטגנציה, ניקח יוזמה, בתחום הלגיטימי ביותר שיש: ההחלטה מי יישא נשק במדינה ריבונית!

סוף סוף – ובאיחור רב – יהיה לנו חיל טילים מדויקים… 
סוף סוף השכל הגיע למערכת הביטחון; ותמונת המציאות כבר ברורה מידי מכדי להתעלם ממנה… טוב מאוחר ובלחץ האילוצים מאשר אף פעם. וכנהוג במקומותינו הדרך לקבלת ההחלטה עקומה; באיחור אופנתי של עשר שנים לפחות.

בשבועיים האחרונים הערכתי, שהמאמץ האסטרטגי הרוסי עבר לדרום-מזרח אוקראינה, חבל הדונבס. לפני כמה ימים הודיעו בכירים רוסיים באופן רשמי שכך הוא הדבר וכי הם מתכוונים למתן את לחימתם בחזיתות קייב וחרקוב כדי לתת הזדמנות לשיחות השלום.
ביומיים האחרונים מתקבלים דיווחים על יציאת כוחות רוסיים מחזיתות אלה חזרה לבלרוס ולרוסיה עצמה.