תקציר: מאז נכנס מרדכי דוד לחיינו, אנשי הימין נדהמים ומשועשעים כאחד למראה ההיסטריה שאחזה באנשי המחאה. שהרי, כיצד ייתכן שקבוצה המשתמשת בטרמינולוגיה של "סוף העולם", חוסמת צירים ראשיים ומזהירה מפני "שפיכות דמים", נכנסת לסחרור של חרדה מול כתובת גרפיטי אחת או אדם בודד שחוסם אותם בחזרה עם רמקול?

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

אחת הנקודות המרתקות בכל קונפליקט חברתי עמוק הוא הפער בין האופן שבו קבוצה תופסת את עצמה, לאופן שבו היא תופסת את יריביה...

מאז נכנס מרדכי דוד לחיינו, אנשי הימין נדהמים ומשועשעים כאחד למראה ההיסטריה שאחזה באנשי המחאה, שדומה כי סיבכו עם עצמם בדיסוננס קוגניטיבי חד: שהרי, כיצד ייתכן שקבוצה - המשתמשת במונחים אפוקליפטיים ובטרמינולוגיה של "סוף העולם", חוסמת צירים ראשיים ומאיימת ב"שפיכות דמים" - נכנסת לסחרור של חרדה מול כתובת גרפיטי אחת או אדם בודד שחוסם אותם בחזרה עם רמקול?

פרופ' אבי בראלי הגדיר זאת כ'פסיכוזת המונים': "אני לא יכול אלא לאבחן שמה שיש כאן לפנינו זו תופעה של פסיכוזה במובן הפשוט של המילה, אנשים שלא מסוגלים להבין שהנורמות שהם מחילים על זולתם חלות גם עליהם"... (ראו הסרטון למטה) [לאוסף המאמרים על פסיכוזת המונים ופניקה מוסרית, לחצו כאן].

'חרדת האליטות'

רק שהמצבים הללו אינם חריגים לחוקרי מחאות, ומוכרים בתורת האליטות כחלק מהתופעה הקרויה 'חרדת האליטות' (Elite Anxiety) או 'חרדת ההתחלפות של האליטות'. זהו מנגנון חברתי שמאפיין לקבוצת עילית, הסובלת מ'חרדת התחלפות' ומאבדן הגמוניה [להרחבה על חרדת ההתחלפות / חרדת ההדחקה של אליטות שמאבדות את מעמדן, לחצו כאן].

אותו "אדם אחד שחוסם אותם" משמש להם כמראה. הוא משתמש בדיוק באותם כלים: מגפון, חסימה, שיבוש. פסיכולוגית, אין דבר שמעורר יותר אגרסיה וחרדה מאשר לראות את הטקטיקות שלך מופנות נגדך. זה שומט את הקרקע המוסרית מתחת לרגליים, כי זה מאלץ את המוחה לשאול (בתת-מודע): "אם מה שהוא עושה זה בריונות, אולי גם מה שאני עושה זה בריונות?". כדי להימנע מהמחשבה הזו, המוח מגן על עצמו באמצעות הגדרה מחדש: הוא "פרובוקטור אלים", ואני "לוחם חופש".

המונופול על החרדה והמוסר

ההסבר הראשון לפער הרלוונטיות הזה, הוא תחושת הבעלות על ה"אמת". תנועות מחאה אידאולוגיות פועלות מתוך תודעה של "מצב חירום":

• כשאני חוסם כביש: אני לא "מפר סדר"; אני האזעקה שצופרת כדי להציל את הבית הבוער. זו פעולה של הקרבה.
• כשהאחר חוסם אותי: הוא לא "מוחה"; הוא מפריע לכוחות ההצלה (אנחנו) הנמצאים בדרכם לכיבוי השריפה.

לכן, בעיני המוחים, אין כאן סימטריה. ה'טרול' שעומד מולם לא נתפס כמי שמביע דעה לגיטימית, אלא כגורם עוין שמחבל במאמץ הצלה לאומי. ה"היסטריה" שלהם נובעת מההלם: "איך הוא לא רואה שאנחנו נלחמים גם בשבילו? החסימה שלו היא רשעות לשמה, החסימה שלנו היא קדושה".

הטרגדיה של "האלימות הסימבולית"

כאן אנחנו נכנסים לרובד עמוק יותר. ההצהרות על "דם יישפך" (ראו למשל בציוץ למטה) הן לרוב אלימות מופשטת. הן דיבור על העתיד, על תרחיש אימים תאורטי. קל להכיל אותן כי הן נשארות, בדר"כ, ברמת הסיסמה.

לעומת זאת, כתובת גרפיטי בפתח ערוץ 13, או אדם שחוסם אותך פיזית בגובה העיניים, הן אלימות קונקרטית. עבור קבוצה שרגילה להיות במוקדי הכוח (הייטק, אקדמיה, צבא), החוויה שמישהו "נכנס למרחב שלהם" ללא רשות ומבצע בהם מניפולציה (כמו שהם עושים למדינה), היא חוויה מטלטלת של אבדן שליטה. התגובה החריפה - שאנו מזהים כהיסטריה - היא תגובה של מי שפתאום מרגיש חשוף ופגיע במגרש הביתי שלו.

עבורם, 'הכתובת על הקיר' אינה "ונדליזם", היא איתות ש"הברברים בשער".

המנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים שיוצרים את הפער הזה

1. "טעות הייחוס הבסיסית" (Fundamental Attribution Error)

זהו עיקרון פסיכולוגי ידוע: כשאנחנו (הקבוצה "שלנו") עושים משהו שנחשב שלילי (כמו חסימת כביש), אנחנו מסבירים זאת ככורח המציאות ("אין ברירה", "אנחנו מצילים את המדינה"). לעומת זאת, כשהצד השני עושה בדיוק את אותה פעולה, אנחנו מייחסים זאת לאופיו ("הוא בריון", "הוא אלים", "הוא פרובוקטור").

לכן, מנקודת מבטם של המוחים: החסימות שלהם נתפסות כפעולת חירום להצלת הדמוקרטיה. החסימה של "הטרול הבודד" נתפסת כפעולה בריונית שנועדה רק להציק ולפגוע, ללא מטרה ערכית.

2. פחד אמיתי מול רטוריקה

למרות שהרטוריקה של המחאה משתמשת במונחים קשים כמו "יישפך דם", לרוב הכוונה המוצהרת של הדוברים היא לאזהרה מפני התדרדרות, ולא לאיום שהם עצמם ישפכו דם. אולם, כשקבוצה נמצאת בחרדה קיומית (ואנשי המחאה אכן חשים שהם בחרדה לעתיד המדינה ולעתידם שלהם), הסף לגירוי יורד דרמטית.

לכן, בתוך אטמוספירה של חרדה, הגרפיטי לא נתפס כסתם ונדליזם, אלא כסימן מקדים לאלימות פיזית ("הכתובת הייתה על הקיר" תרתי משמע). הם רואים באדם הבודד שמטריל אותם לא קוריוז, אלא כנציג של מערכת שלמה או הלכי רוח שמסכנים אותם פיזית.

3. תחושת אדנות מול תחושת נרדפות

ישנו פרדוקס שקיים כרגע בשני הצדדים:

• המחאה מרגישה שהיא הרוב המוסרי ("ישראל היפה") ולכן זכותה למחות בעוצמה, אך בו בזמן היא מרגישה "נרדפת" על ידי הממשלה והמשטרה.
• כשמישהו 'מטריל' אותם, זה פוגע בתחושת הצדק העצמי שלהם. הם לא מצליחים להבין איך מישהו לא רואה שהם "נלחמים גם בשבילו". התגובה החריפה (שאתה מכנה היסטריה) נובעת מהשבר בתפיסה העצמית – "איך ייתכן שמישהו שונא את מי שבא להציל אותו?".

4. אסימטריה בתפיסת הכוח

המוחים תופסים את עצמם כמי שנלחמים בידיים חשופות מול מנגנון מדינתי חזק. לכן, כל פעולה נגדם, גם של אדם בודד, נצבעת בצבעים של "המערכת נגדנו". מנגד, בעיני מבקרי המחאה, המוחים הם בעלי הכוח (תקשורת, הייטק, צבא), ולכן ההתקרבנות שלהם מול אדם בודד נראית מגוחכת וצבועה.

כשהצדק שורף צמיגים: מבט אמריקני על הפרדוקס

הנטייה הישראלית לחשוב ש"רק אצלנו זה ככה" היא מוטעית. הדיסוננס הזה - בין הרטוריקה הלוחמנית של "נשרוף את המדינה" לבין הזעזוע העמוק מפעולת נגד נקודתית - הוא מאפיין אוניברסלי של מחאות בעידן הרשתות החברתיות והקיטוב הפוליטי.

הדוגמה הבולטת ביותר היא ארצות הברית, במפגש בין הימין הפופוליסטי (MAGA) לשמאל הפרוגרסיבי. נתמקד לרגע בצד הפרוגרסיבי (שדומה סוציולוגית למוחי קפלן מבחינת המעמד הסוציו-אקונומי):

• הרטוריקה התקיפה: בהפגנות BLM ואנטיפה, נשמעו קריאות כמו "No Justice, No Peace", ו"לשרוף את המערכת". חסימת כבישים ושיבוש חיי היומיום נתפסו כחובה מוסרית ("Silence is Violence").
• השבריריות מול ה"טרול": במקביל, התפתחה תרבות של רגישות-יתר (Hyper-sensitivity). סטודנטים ומפגינים דרשו "מרחבים בטוחים" (Safe Spaces) והזדעזעו עד עמקי נשמתם מנוכחות של אדם אחד עם כובע אדום של טראמפ, או ממרצה שכתב מאמר דעה מנוגד.

איך זה מתיישב? כאן פועל מנגנון פסיכולוגי שנקרא "היתר מוסרי" (Moral Licensing). הלוגיקה הפנימית עובדת כך: "מכיוון שהמטרה שלי היא הצדק המוחלט (שוויון/דמוקרטיה), המעשים שלי 'מטוהרים' מהרוע שבהם. לעומת זאת, היריב שלי מייצג את הרוע המוחלט, ולכן אפילו המילים שלו, או סתם הנוכחות שלו (גרפיטי/חסימה), הן אקט של אלימות בלתי נסבלת".

המכנה המשותף: אבדן היכולת לראות את ה"אחר" כשווה ערך

מה שמשותף לישראל ולארה"ב הוא קריסת המרחב הליבראלי הקלאסי, שבו מותר לכל צד להביע דעה, גם אם היא מעצבנת. במקום זה, נוצרה משוואה חדשה:

1. אנחנו = המדינה/הצדק/האור. לכן, אם אנחנו חוסמים כביש או מאיימים, אנחנו כמו מנתח שחותך בבשר החי כדי להציל את החולה.
2. הם = הסכנה/החושך. לכן, כשהם עושים גרפיטי או "מטרילים", הם כמו וירוס שמנסה להרוג את החולה.

זו הסיבה שאין סימטריה. לא רואים יותר שתי קבוצות פוליטיות יריבות, אלא מאבק בין "בני אור" ל"בני חושך". ולבני חושך אסור אפילו לכתוב על הקיר.

לסיכום

במצבי קיצון, אין יותר סטנדרט אובייקטיבי להתנהגות. פער הרלוונטיות הזה הוא סימפטום למחלה חברתית, שבה כל צד מחזיק ב"משקפי מציאות" שונים לחלוטין. כל צד מודד את המציאות לפי הכוונות של עצמו (שהן תמיד טובות בעיניו) ולא לפי המעשים בשטח. אנשי המחאה מרגישים שהם נלחמים במפלצת. לכן, כל שריטה שהם מקבלים נתפסת כנשיכה קטלנית, בעוד שכל מכה שהם נותנים נתפסת כהגנה עצמית הכרחית. החסימה שלהם היא "התנגדות אזרחית מפוארת", והחסימה של האחר היא "אלימות מסוכנת". זהו סממן מובהק של שבירת כללי המשחק המשותפים בחברה, ואבדן קנה המידה המשותף.

ויש לומר: העובדה שהמחאה מאבדת את היכולת להכיל 'הטרלות' או ביקורת, ומגיבה בהיסטריה לכל סממן של התנגדות, גם מעידה על חוסר ביטחון עמוק בצדקת דרכה, למרות הרעש החיצוני. מי שבטוח בכוחו ובצדקתו, מחייך מול טרול בודד. מי שמרגיש שהקרקע נשמטת תחת רגליו, רואה בכל כתובת על הקיר את כתב האישום של ההיסטוריה נגדו.

[לאוסף המאמרים על 'קבוצות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התנהגות קולקטיבית של קבוצה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פסיכוזת המונים ופניקה מוסרית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן][לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת חילופי האליטות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים על תופעת חילופי האליטות.
• אוסף המאמרים על התנהגות קולקטיבית של קבוצה.
• אוסף המאמרים על פסיכוזת המונים ופניקה מוסרית.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: חרדת ההתחלפות / חרדת ההדחקה של אליטות שמאבדות את מעמדן.
• הרחבה בנושא 'פער רלוונטיות'.
• הרחבת המושג: 'טקטיקה'.
• אוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי'.
• אוסף המאמרים על 'קבוצות'.
• הרחבת המושג, 'פרדוקס'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2025) הכל על תופעת חילופי האליטות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'אליטת ההון' – קווים לדמותה של האליטה הנוכחית של ישראל, חלק 1, ייצור ידע, 1/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), התנהגות קולקטיבית של קבוצה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/4/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), פסיכוזת המונים ופניקה מוסרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/25.
• פנחס יחזקאלי (2024), חרדת ההתחלפות / חרדת ההדחקה של אליטות שמאבדות את מעמדן, ייצור ידע, 31/12/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), פער רלוונטיות, ייצור ידע, 21/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2017), דיסוננס קוגניטיבי, ייצור ידע, 7/12/17.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/4/20.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.