תקציר: בזירה האסלאמית-רדיקלית, ל"צֻמוּד" (صمود) יש משמעויות דתיות, פוליטיות ותרבותיות חזקות. הוא מגלם את הקשר האינטימי בין המוסלמי לאדמה, לא רק כשייכות לאומית, אלא כמצוות דתית וכחלק בלתי נפרד מהג'יהאד. מאמר זה יבחן את מקורות הצומוד, את גלגוליו באידאולוגיה האיסלאמית, ואת השימוש בו בהקשרים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לבנון, עיראק וסוריה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

ב- 1 באוקטובר 2025 חצה משט של כ- 50 ספינות תומכי האיסלאם, הקרוי 'צומוד' - את קו המים הטריטוריאליים של ישראל בדרכן לעזה. המשט נושא מאות פעילים פרו פלסטינים מ-44 מדינות שונות, חלקן ללא יחסים דיפלומטיים עם ישראל, והתעמת עם חיל הים הישראלי (רומן, 2025).

למה בחרו מארגני המשט, לכנותו דווקא בשם 'צומוד'? ביטוי זה משמעו דבקות איסלאמית באדמה, במסורת ובצוויי הדת, ולו מוקדש המאמר. הוא יבחן את מקורותיו, את גלגוליו באידאולוגיה האיסלאמית, ואת השימוש בו בהקשרים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לבנון, עיראק וסוריה.

'צומוד' מהו? המשגה

המושג "צֻמוּד" (בערבית: صمود) מתאר עמידה איתנה, דבקות עיקשת ונכונות להישאר ולשאת סבל, בשם זהות קולקטיבית ומטרה איסלאמית. בזירה האיסלאמית-רדיקאלית יש למונח זה משמעויות דתיות, פוליטיות ותרבותיות חזקות. הוא מגלם את הקשר האינטימי בין המוסלמי לאדמה שעליה הוא נמצא, לציוויי הדת והמסורת, כולל חובת המאבק, המוקוואמה (Cook, 2005) [להרחבה בסוגיה זו, ראו את מאמרו של האלוף גרשון הכהן: רעיון ההתנגדות (המוּקאוומה) כביטוי אמונה].

המילה "צֻמוּד" בערבית נגזרת מהשורש צ-מ-ד (ص-م-د), שפירושו "לעמוד איתן", "לא להיכנע", ולעתים גם "להתאבן". בלשון הקוראן, הפועל משמש לתיאור העמידה בסבל והנאמנות תחת לחץ. במישור הדתי, השורש קשור גם לאחד משמותיו של אללה – א-צמד (الصمد), שפירושו "העומד הבלתי תלוי", כלומר זה שאינו נזקק לשום דבר, ושהכול נזקק לו (סורת אל-אח'לאצ, 112:2) (al-Qaradawi, 2009).

בהקשר האיסלאמי, ה'צומוד' הפך למושג של "החזקה באמונה" אל מול קשיים, ולעתים אף של הקרבה עצמית למען האמונה והקהילה (Qutb, 1964).

הצומוד והאדמה – הקשר הדתי

באסלאם, האדמה (الأرض) אינה סתם משאב פיזי אלא ישות מקודשת. לפי הקוראן, האדמה שייכת לאללה ("לְאַללָּה הַמַּלְכוּת שֶׁל הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ", סורת אל-נור 24:42). האדם הוא רק חַ'לִיפָה – מחזיק באדמה בשם אללה (סורת אל-בקרה 2:30).

מכאן, הנטישה של אדמה מוסלמית – במיוחד אם נכבשה ע"י כופרים – נתפסת כבגידה באמון אללה. החובה לשוב אליה, להילחם עליה או להיאחז בה בכל מחיר, הופכת למצווה דתית (al-Qaradawi, 2009).

הוגים איסלאמיסטיים כמו סייד קוטוב והמטיף יוסוף אל-קרדאווי טענו כי החובה לשחרר אדמה מוסלמית (دار الإسلام) היא חובה אישית (فرض عين). הצומוד הופך לדרך "שקטה" של ג'יהאד – ג'יהאד באמצעות הישארות, לידה, עוני ונוכחות (Qutb, 1964; Cook, 2005).

מבחינה סוציולוגית, ה'צומוד' מהווה מערכת זהות קיבוצית

הוא מספק:

• משמעות לסבל: החיים במחנה פליטים, בעוני, תחת סנקציות, מקבלים ערך מוסרי (Garb, 2011).
• מטרה קיומית: האדם נתפס כחייל במאבק, גם אם אינו לוחם.
• הגדרה של "האני" מול "האחר": היהודי, הנוצרי או המערבי נתפסים כמי שמבקשים לנתק את הקשר בין המוסלמי לאדמתו (Cook, 2005).

צומוד הוא גם נרטיב תרבותי: שירים, סיפורי עם, פואטיקה פוליטית (כגון זו של מחמוד דרוויש) מספרים שוב ושוב את סיפור ה"דבקות באדמה" גם במחיר חיים.

המאבק בישראל כ'צומוד'

'צומד" היא המילה הערבית, ששומרת את המלחמה בישראל בחיים. פירושה 'עמידה איתנה'. לכאורה אצילי, עד שמבינים איך חמאס משתמש בה. עבורו, היא אינה קשורה לשלום או לבנייה מחדש, אלא להיאחזות בנדר בן עשרות שנים להשמיד את ישראל, לא משנה כמה זמן זה ייקח, ומה יהיה המחיר שישולם בחייהם של פלסטינים.

מאז הנכבה (1948), תודעת הצומוד הפכה לבסיס אידאולוגי מרכזי בחברה הפלסטינית, במיוחד בשטחים ובמחנות הפליטים (Levitt, 2006).
המסר המרכזי: "נישאר כאן – גם אם תהרוס לנו את הבית, גם אם תקצץ במים, גם אם נהיה רעבים, נישאר." הצומוד משרת את הג'יהאד הדמוגרפי – מלחמה לא בכוח הנשק, אלא בכוח המספרים (Levitt, 2006). יוזמות של חמאס כמו "נישואין מוקדמים לשם הריבוי" הן דוגמה לכך.

בתודעה הפלסטינית, ה'צומוד' הוא צורה של התנגדות:

• באמצעות ריבוי טבעי (לידת ילדים)
• בנייה בלתי חוקית (כהתנגדות פיזית)
• חקלאות על אדמות מבלי לקבל היתרים
• חינוך ל"זכות השיבה" מגיל ילדות

זוהי אסטרטגיה של סיבולת, ולא של פשרה: לשרוד מספיק זמן עד לסבב המלחמה הבא. ובמערב? 'האידיוטים השימושיים' בולעים את זה. הם קוראים למשט "הסיוע" שלהם "צומוד" (ראו הכרזה למטה), וחושבים שהם מביאים תקווה, כשלמעשה הם מחזקים את המסר של חמאס: לעולם אל תפסיקו להילחם. לעולם אל תעשו שלום. הם אפילו לא מבינים שהם נותנים כיסוי מוסרי לאידאולוגיה שמבטיחה שלפלסטינים לעולם לא יהיו חיים נורמליים וחופשיים.

זה לא חדש. במשך שנים, פעילים, פוליטיקאים וארגונים לא ממשלתיים מערביים הזרימו כסף, סיפקו כותרות ולחץ הדיפלומטי, בדיוק כפי שחמאס רוצה, כדי להאריך את הסכסוך, להגן על מנהיגיו ולהעניש את הצד היחיד שמוכן לנהל משא ומתן. זו לא סולידריות. זו שותפות, שמבטיחה ששפיכות דמים תימשך.. כל דגל של 'סומוד', כל הכרזה מוקדמת על "הקמת מדינה", הן שמן הניתז על האש, ללבותה.

גם חיזבאללה אימץ את מושג ה'צומוד'. במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006), סיסמאות כמו "نصمد وننتصر" ("נחזיק מעמד – וננצח") הפכו לחלק מהרטוריקה היומיומית של נסראללה (Garb, 2011). המסר: ככל שישראל מפציצה יותר, כך מתחזקת הלגיטימציה המוסרית של ה'צומוד'. האזרח השיעי העמיד עצמו ככלי במלחמת ההתשה: נוכחותו בגבול נועדה לבלום חדירה ציונית.

ביקורת ופרשנות מערבית

חוקרים מערביים ולעתים גם פלסטינים חילונים מבקרים את אידאולוגיית הצומוד ככזו:

• המשמרת עוני כסגולה, ומתעלמת מצורך בפיתוח כלכלי.
• המקדשת סבל קולקטיבי, על חשבון חופש אינדיבידואלי.
• המספקת הצדקה מוסרית לאלימות, בכך שהאויב מוצג כמי שמנתק את האדם מאדמתו ולכן כל תגובה לגיטימית (Garb, 2011).

גרב (2011) טוענת שצומוד הוא מנגנון רגשי המחליף ריבונות פוליטית ממשית: כאשר לא ניתן להקים אומה איסלאמית, מחזיקים בקרקע כאילו זו המדינה.

סיכום: 'צומוד' בעידן המודרני

הצומוד באסלאם הרדיקלי הוא הרבה יותר מתודעת שורשים: מדובר בפרקטיקה של התנגדות, תאולוגיה של נאמנות, וזהות קולקטיבית מול תהליכים של עקירה, כיבוש, גלות או גלובליזציה (Cook, 2005; Levitt, 2006).

במובנים רבים, ניתן לראות בו גרסה מוסלמית לרעיון ה'ההתנחלות' היהודית: בשני המקרים מדובר באידאולוגיה של דבקות בקרקע כמצווה דתית. אך בעוד ההתנחלות נתפסת כמהלך אקטיבי של השתלטות, ה'צומוד' מוצג כמהלך סביל אך נחוש, הישרדותי במהותו, רדיקלי בתכליתו.

[לאוסף המאמרים על מלחמת הדת של המוסלמים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על מלחמת הדת של המוסלמים.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבה על 'אידיוטים שימושיים' בכלל.
• מאמרו של האלוף גרשון הכהן: רעיון ההתנגדות (המוּקאוומה) כביטוי אמונה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), הכל על מלחמת הדת של המוסלמים, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 11/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2029), 'אידיוטים שימושיים' והנזק שהם גורמים, ייצור ידע, 9/3/19.
• גרג רומן (2025), משט הסומוד הוא הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, מעריב, 28/9/25.
• גרשון הכהן (2017) רעיון ההתנגדות (המוּקאוומה) כביטוי אמונה, ייצור ידע, 10/11/17.

• Cook, D. (2005). Understanding Jihad. University of California Press.
• Garb, R. (2011). Sacred Ground: Territorial Attachment in Islamic Discourse. Middle East Studies Journal, 45(3), 289–304.
• Levitt, M. (2006). Hamas: Politics, Charity, and Terrorism in the Service of Jihad. Yale University Press.
• Qutb, S. (1964). Milestones [معالم في الطريق]. Cairo: Dar al-Shuruq.
• al-Qaradawi, Y. (2009). Fiqh al-Jihad [فقه الجهاد]. Cairo: Wahba Press.