תקציר: אני יודע שרבים רואים בי בוגד על שלא קמתי ועזבתי. אבל, אינני מתחרט. אבקש סליחה בלב חפץ מכל מפונה שמרגיש שפגעתי בו, אבל אל מול ההיסטוריה אני עומד גאה: מנעתי את הפיכת ההתנתקות ל'פרומו' ריסוק מפעל ההתנחלות, והצלתי את הציונות הדתית מעצמה. אם הייתי נוהג אחרת, היה על בני הציונות הדתית אות קין שאומר: "אי-אפשר לסמוך עליהם שימלאו פקודות"...

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

התפקיד הקשה והמאתגר בחיי היה הפיקוד על ההתנתקות. התנגדתי לתוכנית מהרגע הראשון שלה, ואני משלם על התפקיד מחיר כבד עד היום, אבל לא הייתי מוותר עליו. זו הייתה שליחות חיי.

אני מאמין כי בתנאי אותם ימים - של שליטה הגמונית על מערכות האכיפה ועל כלי התקשורת שהדהדו אותם - היה זה קרב אבוד מראש, אבל כבר למדנו מאויבינו כי במאבק ארוך כמו שלנו לגאולת עם ישראל בארצו, סבלנות אסטרטגית היא תכונה חשובה, ונסיגות טקטיות הן מחויבות המציאות.

תבונה אסטרטגית היא לדעת להשלים עם נסיגות זמניות בדרך למטרה, ולדעת להפוך את הגירוש למנוף להצלת מפעל ההתנחלות תוך שאנו מוודאים - באופן שבו בוצע - שלא ישפך דם מחד גיסא, לא יירמס מעמד בני הציונות הדתית, ולא יהיו עוד פינוי יישובים ונסיגות משטחי מולדת מאידך גיסא. בתבונה, בעורמה ובתחבולה הצלחנו לעשות זאת.

לא נבחרתי אישית לתפקיד "מפקד ההתנתקות", והגעתי אליו בדרך מקרה: הכלי הביצועי של צה"ל לביצוע משימות צבאיות הוא האוגדות הסדירות. באותה עת, היו לצה"ל שתי אוגדות סדירות כבדות – אוגדה 162 בפיקוד טל רוסו בפיקוד המרכז, שנשלחה לצפון השומרון, ואוגדה 36 בפיקודי, שהייתה ברמת הגולן והורדה לגוש קטיף. בינואר 2005, הגיע לאוגדה הרמטכ"ל דאז, משה (בוגי) יעלון, ותוך כדי נסיעה משותפת בג'יפ סיפר לי על המשימה. כשנפרדתי ממנו התקשרתי מיד לאבי, איש חכם שממעט לדבר. תשובתו הייתה חדה וקולעת: 'אוי א-ברוך, אבל אין לך ברירה. אינך יכול לסרב לעשות את זה!".

היה זה אחד מתעתועי ההיסטוריה, שהמשימה תוטל דווקא על אדם מליבת הציונות הדתית

כזה, שאביו הוא ממייסדי ישיבת הדגל הר עציון, ושארבעה מאחיו רבנים בולטים במגזר שעמד בלב הסערה. יחד עם זאת, לא היססתי לרגע לקחת את התפקיד. הבנתי שאם הוטל כבר הפור, עדיף שהעבודה תתבצע ברגישות המתחייבת, מאדם המכיר בחשיבות מפעל ההתנחלויות, מכיר בערך האוכלוסייה, ושותף לכאבה. יתרה מכך: רק אדם כזה יכול לבצע את המשימה באופן שישמור על הציונות הדתית, ושיימנע את הגירוש הבא!

היה לי ברור, שגוש קטיף הוא 'פרומו' לאירוע גדול יותר, והיה לי ברור שחלק מהשואפים לחורבן גוש קטיף, מוצאים בהתנתקות הזדמנות לדה-לגיטימציה למתנחלים באופן כללי. מי שרואה הקבלה בדברים הללו, למה שמתרחש בעת הזו בבנימין, צודק מאוד!".

דעותי נגד ההתנתקות היו ידועות, למרות שלא התבטאתי בפומבי, בטח לא בתקשורת. ב'משחק מלחמה' שעשינו בצה"ל שנה לפני ההתנתקות, כשבוגי עוד היה רמטכ"ל, בחנו סיטואציה, שאנחנו יוצאים מעזה ויש רקטות על אשקלון ושדרות. אמרתי להם: 'לכו לשרון, תגידו לו שאין לנו מענה, כי אתם לא תצליחו להיכנס לבית-חנון פעם בשבוע. לא יהיו לכם את הכוח ו/או הלגיטימציה, ולא תצליחו לירות ארטילריה על ג'באליה'. בוגי אמר לי שאני מדבר פוליטית, והשבתי לו: "אני היחיד שמדבר מקצועית". שיערתי מה יהיו ההשלכות, אף אחד לא הוליך אותי שולל.

היה זה אך טבעי, שכשדן חלוץ מונה לרמטכ"ל, הוא חשד בי ושאל אותי: ","תגיד, אתה הולך לעשות את זה?" השבתי: "למה? אתה חושד בי? כולנו חיילים!", אבל גם הבנתי, שאם כבר נגזר שהמהלך הזה יתרחש, יש לי יכולת לעצב אותו.

איך מבצעים התנתקות באופן שימנע את הפינוי הבא?

הניסיון למנוע את הפינוי הבא של יישובים ביהודה ושומרון הוא שעמד בבסיס החלטותי ומעשי לאורך כל המבצע. נקודת המוצא שלי הייתה אמונה ברעיון המתנחלי, מפני הרבים שביקשו לגודעו. דוגמה מטרידה כזו היה מאמר של אברום בורג, שבו קבע כי כאן הגיעה ההזדמנות לסיים את המשוואה: 'ציונות שווה התיישבות'. ועד כתב בורג: "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע!". מאמר מטריד אחד היה של אבירמה גולן, שכתבה על 'סוף עידן הגאולה', שבו מדינת ישראל אינה יותר מוועד בית.

הבנתי אז, שמשתמשים בהתנתקות, לא רק כדי לרסק את הבתים ואת לבבות התושבים בגוש קטיף, אלא את רעיון ההתיישבות כולו. גיבשתי את ההבנה שאני משמר את הרעיון ועוסק רק בפיזיקה, זאת אומרת, אני בונה את הכוח שלי באופן שיש לו אמפתיה לרעיון ההתנחלות, וכבוד המתנחלים. עיצבתי את המערכה כטרגדיה לאומית יהודית, שהחיילים יעברו ויחוו יחד עם המפונים [הרחבה על עיצוב אירועים היסטוריים בידי מנהיגים, ראו במאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: המנהיג כבמאי של ההיסטוריה].

"ברגישות ובנחישות"

"ברגישות ובנחישות", היה הסלוגן של ההתנתקות, שנטבע על ידי הרמטכ"ל דאז דן חלוץ, והוא התאים מאוד לגישתי. את הסלוגן הזה ביקשתי למלא בתוכן ובמעשים. הדגשתי באוזני אלוף פיקוד הדרום דאז, דן הראל, שאנחנו הולכים לעשות את זה באורח ציוני, כי ציונות זה בניין, יצירה, נטיעה, לא הריסה'. מול הרצון שהנער הציוני יגיע למחסום של גוש קטיף, ויסוב לאחור. החלטתי אני, שהנער הציוני יגיע לגוש קטיף, יתמודד, וימשיך בכיוון של התיישבות, גם אם במקומות אחרים לעת עתה. הכנסתי בכוונת מכוון את כל מנהיגי יש"ע לגוש קטיף, כדי שיהיו מעורבים, שיעזרו. הם הבינו שבגוש קטיף הם בונים את הלגיטימציה והאמפתיה של עם ישראל למאבק ההמשך על ארץ ישראל, ביהודה ושומרון.

את השוני בין דרך הפעולה הזו לאחרת ניתן היה לראות בפינוי עמונה, חצי שנה מאוחר יותר. חנן פורת הציע אז, על דעת עצמו, לראש הממשלה אהוד אולמרט, וסורב, שתושבי עמונה יפרקו את הבתים בעצמם ולא יהיה עימות. אבל היה פה פיקוד אחר - שהיו רחוקים מהבנה, מה התרחש בהתנתקות בעזה - שביקש אחת ולתמיד לתת נוקאאוט למפעל ההתיישבות ולדכא אותו, כדי שהמתנחלים יבינו את מקומם, ויבינו שזה הכיוון: התחלת הירידה מיהודה ושומרון. זה ההיפך הגמור ממה שאני עשיתי. וצריך להדגיש: לא מדובר רק במפקד האוגדה, יאיר גולן, אלא גם בראש הממשלה אהוד אולמרט, ובשרת החוץ, ציפי לבני, שהחליטו שלא מדברים עם מתנחלים, ו"לא עושים קומבינות, גמרנו לדבר איתם!".

השיטה הייתה נכונה אז כמו שהיא נכונה היום: שלוקחים קומץ פורעים - שהם מיעוט שולי וזניח - ומכתימים בעזרתם את קבוצת התנחלים כולה, כי הם פגעו בצה"ל. לשמחתי, הצלחתי להטמיע בזמן אמת לכל הנהגת המתנחלים, שזאת תהיה קטסטרופה לכל מפעל ההתנחלות ולימין, אם חייל אחד יישרט. הסברתי להם שבגוש קטיף הם בונים את הלגיטימציה למערכה העיקרית על יהודה ושומרון, ולכן אין להם לגיטימציה להגיע למאבק טוטלי".

"גישת יבנה וחכמיה"

זה מה שנקרא "גישת יבנה וחכמיה" – להציל חלק אחד בידיעה שאתה מקריב חלק אחר. לרעיון הזה יש הרבה סימוכין בתורות הצבאיות. במלחמת צרפת רוסיה ב- 1812, נסוג קטוזוב באופן מבוקר כל העת - בשיטת האדמה החרוכה - ואף ויתר על מוסקבה והעלה אותה באש, כדי להתיש ולכלות את צבא נפוליאון. ב- 1941, שכנע המרשל ז'וקוב את סטלין לנטוש את אוקראינה, כדי להגן על מוסקבה. ראיתי את המערכה שמתרקמת נגד המתנחלים והסברתי להם אסטרטגית שאין להם סיכוי במאבק הזה.

את הטעות הגדולה של המתנחלים הצעירים, וכושר התיווך הנמוך של ההנהגה לצעירים, רואים עכשיו. הצעירים מסתכלים על אירועי קפלן, ונדמה להם, שאם היו מתנהגים כמו הקפלניסטים - שהצליחו לעצור את החקיקה של הרפורמה המשפטית - אז לא הייתה עקירה. אין טעות גדולה מזו. אני, כאסטרטג, מסתכל על מקורות העוצמה. מערכת האכיפה ותקשורת הליבה נתונים בידי השמאל, ואם כך היה קורה, הימין היה נרמס, ותנועת ההתנחלות קורסת. הסברתי להם: לאנשים שעומדים על מסילה אין עוצמה מספקת לעצור רכבת. אם תעמדו על המסילה מול רכבת דוהרת, תידרסו, אתם והרעיון שאתם מגשימים! אפשר היה לראות את הבדלי העוצמה הללו במאבק על הרפורמה המשפטית: איך עוצמה פוליטית - 64 מנדטים - בטלים בשישים מול העוצמות האחרות - כלכלה, ביטחון, רפואה, אקדמיה, ברנז'ה וכדומה - שקמו על הימין להכניעו.

מאבק סמלי ומרוסן בלבד

הכנתי שיעורי בית דרך לימוד מדוקדק של האסטרטגיה הצבאית של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון: הקרבות הגדולים שלו היו בנויים מקרב הבקעה, שלאחריו מגיע שלב ניצול ההצלחה והרדיפה. ההתנגשות בגוש קטיף הייתה אמורה להיות נקודת תפנית בדחיקת המתנחלים לשוליים. ציפו מהם להיות אלימים, ואז לקעקע להם את הלגיטימיות, ומשם קצרה הדרך להמשך העקירות. לכן, לא יכול היה להיות 'מאבק עד הקצה', כמו שרבים רצו, אלא מאבק סמלי ומרוסן בלבד, כדי להמחיש שיהודי לא עוזב בית בארץ ישראל בלי מאבק.

התזה שלי מתחזקת בעובדה, שבזמן פינוי היישובים, וגם בתקופה שקדמה לכך, ראש הממשלה, בניגוד להרגלו, נמנע מלהחליף ולו מילה איתי, ועם עמיתי מהמשטרה, הניצבים, אורי בר-לב ואהרן פרנקו. וצריך להדגיש: בדרך כלל, שרון הוא אחד שכשנכנס מחבל לגזרה באוגדה כלשהי בצבא, הוא מגיע לדבר עם המג"ד, ופה כלום. לנו הייתה אחדות מטרה, לא להגיע להתנגשות ולבצע את המשימה, ושרון לא סייע לנו, והוא יודע איך מסייעים, ולא רק הוא: כשאהוד ברק היה ראש ממשלה ורצה לפרק את חוות מעון הוא דיבר בשתיים בלילה עם זמביש (זאב חבר, ממנהיגי המתנחלים – ע"א) וסגר איתו מאחורי הקלעים, מה הוא מקבל, ועם הרבנים שייתנו הוראה לאנשי החווה איך לנהל את ההתנגשות. פה, אף אחד מהדרג המדיני לא בא לסדר את תנאי ההתנגשות. רק אנחנו סידרנו, אורי בר-לב, אהרן פרנקו ואני.

מדוע לא סייע? כי רצה לייצר התנגשות, ולנצל את תוצאותיה. עם ההיפותזה הזאת הלכתי אל הנהגת המתנחלים, כולל הרבנים, כמו הרב שלמה אבינר והרב חיים דרוקמן, והסברתי להם: "אם תלכו פה למאבק עד הקצה, תפסידו את כל הקרדיט שלכם בארץ. אתם נלחמים על משהו שהוא הרבה מעבר לאחיזה בגוש קטיף'". זו בדיוק הסיבה שלא הייתי מוותר על התפקיד, למרות המחיר הגבוה שאני משלם: בניגוד לרבים, הבנתי מה מתרחש, וחשתי שאני פועל שם בשליחות אלוהית. חנן פורת אמר לי אז: "אתה משיח שקר", ואני השבתי לו: "מלאכי אלוהים הולכים לפניי".

"האירוע הזה יהדהד אלפי שנים!"

לאורך כל ימי הפינוי, שמרתי על קשר רציף עם הנהגת המתנחלים, ועם מפקדיו בצבא. כך היה גם בפינוי בתי הכנסת של נווה דקלים, שהיו מלאים במאות נערים ונערות. עומדים 1,500 איש, מוקפים באנשי ביטחון הממתינים לשעת הכושר להתנפל עליו. הגענו אז לשעות בין ערביים והבנתי שאנחנו נכנסים לחושך, אין חשמל וזה יכול לצאת משליטה. לכן, החלטתי לדחות את פינוי בתי הכנסת ב-24 שעות ופיזרתי את הכוחות, מה שנתפס כניצחון למתנחלים, עליו רבים ניסו לקחת קרדיט.

הרמטכ"ל דן חלוץ - שראה את הדברים בטלוויזיה וחשש, שאני מקבל הוראות מחברי כנסת - מיהר להתקשר. הרגעתי אותו: "זה פוזה, אל תלך שולל, אני קובע. בעוד שבוע איש לא יזכור אם זה נגמר פה ביום רביעי או בחמישי. אבל אם יהיו פה הרוגים, כולנו ניזכר לדיראון עולם, תן לי לעשות מה שאני מבין". על כך, אני מעריך מאוד את חלוץ. בערבו של יום, הוא נתן לי צ'ק פתוח, סמך עליי, ונתן לי לעשות את הפינוי בדרכי.

ביממה שהתווספה עד לפינוי בתי הכנסת, פניתי אל הרבנים אבינר ודרוקמן כדי לפרק את האירוע. במקביל, אחרי שיחה עם הרב יעקב מדן, הקמתי גדוד של חיילות לפינוי בית הכנסת הספרדי, שבו שהו מאות נערות. "לקחתי סגן אלוף מחיל חינוך, אמרתי לה 'את מג"דית' והיא בנתה גדוד בן לילה".

האירוע של בית הכנסת של הנערות היה אירוע פמיניסטי מאין כמוהו, של נשים עם נשים. רינו צרור הבין את זה ורצה לעשות מזה סרט, אבל הרב אבינר לא הסכים בגלל צניעות הבנות. הלכתי אל הרב ואמרתי לו: "תגיד, אתה יכול לדמיין שהיה צילום אמיתי של מעמד הר סיני? מישהו היה מטיל ספק שהייתה התגלות? כאן יש התגלות, תן לו להסריט"", והוא הסכים".

ובאמת, השירה שלהן הייתה עוצמתית מאוד, וזה אירוע שייזכר שנים רבות (ראו הסרטון למטה). בניתי ואת האירוע וביימתי אותו, מתוך הבנה שאני יוצר את האופן שבו יסופר המעשה, וגם ישודר בעתיד. ב-24 שעות של דחיית הפינוי הרווחתי את האפשרות לעשות סטייג'ינג של האירוע – עסקתי בבנייה ועיצוב שלו, מתוך הבנה של הנרטיב שיתעצב פה. לא סתם האירוע הזה הפך אחר כך לסרט".

כשנגמר האירוע בבתי הכנסת - שבהם הייתה המסה הגדולה של הנערים - עמד לידי נחום ברנע ואמר לי "זהו, נגמר. חלאס". עניתי לו "אינך מבין. תאר לך שהיית עומד עכשיו ליד אירוע העקדה, רואה את אברהם מוריד את יצחק מהמזבח, שם את האיל, ואומר שזה נגמר. זה הרי מהדהד מאז 3,500 שנה. גם האירוע הזה יהדהד אלפי שנים!". לכן, היה לי חשוב שזה יהיה מול המצלמות.

במהלך פינוי נוה דקלים, נקראתי לבית של אחת המשפחות, שלא הייתה מוכנה לעזוב, עד שאתייצב שם. הגעתי לבית של משפחת אקרמן והיו שם שלושה ערוצי טלוויזיה מוכנים עם המצלמות. ההורים אומרים לי "לא נעזוב, עד שכל אחד מ-11 הילדים שלנו יעמוד ויגיד לך את מה שיש לו להגיד". ואז הילד הקטן, בן שלוש, מדבר - עד הילד הגדול בן ה-20 שמשרת בצה"ל. ואז, האמא הוציאה סידור עם הקדשה שאמא שלי נתנה לה, ואמרה: 'אני עליתי לארץ בגלל אמא שלך, הלכתי להתיישבות בגלל אמא שלך, יש לי 11 ילדים בזכות אמא שלך, את הסידור הזה קיבלתי מאמא שלך, ואתה בא לגרש אותי מהבית!". ואני, אני הקשבתי להם ואמרתי לעצמי: "זה הסיפור הקטן שמכיל את כל הסיפור הגדול!".

לאחר מכן, צוות צילום של ה- BBC ביקש לצלם את הסצנה, שבה מוציאים הרב של גוש קטיף מהבית, והוא לא היה מוכן שהם ייכנסו. נכנסתי לבית ואמרתי להם: "תקשיבו, הערבים מכל אירוע קטן עושים סיפור, וכל העולם מוריד דמעות. פה מתרחש הסיפור של המאה ה-21 ואתם לא נותנים לזה להצטלם?". אז קודם כל הם צעקו עליי: "למה אתה לא בוכה?!", ואז הכניסו את הצוות. האמת, רציתי לבכות, אבל מגיל שלוש אינני בוכה. כשאמי נפטרה, ונכדה נכנסה לחדר והתחילה לבכות, אמר לה אבי: "אנחנו לא בוכים!".

הצלתי את הציונות הדתית מעצמה

20 שנה מאז פינוי היישובים בגוש קטיף, אני עדיין משלם על הפינוי מחירים כבדים, ואני יודע שרבים רואים בי בוגד על שלא קמתי ועזבתי. רבים בימין כועסים עליי, כי הם רוצים שאני אגיד שהוליכו אותי שולל, שהייתי אידיוט שימושי, שצייתי לפקודה שלא הייתי צריך לציית לה. גם אל מול התוצאות שאני רואה היום אבל, אינני מתחרט. אבקש סליחה בלב חפץ מכל מפונה שמרגיש שפגעתי בו, אבל אל מול ההיסטוריה אני עומד גאה: הצלתי את הציונות הדתית מעצמה, והצלתי את מפעל ההתנחלות, כי הלגיטימציה היא הכוח שמחזיק אותו, ועליה שמרתי מכל משמר. אני ייצגתי את בני הציונות הדתית בצה"ל. אם הייתי נוהג אחרת, מאז ועד היום היה עליהם אות קין שאומר: "אי-אפשר לסמוך עליהם שימלאו פקודות, וכל העת יש לבדוק אם 'אתה איתנו או לא'.

הסוגיה הזו בלטה מאוד בסוגיית הסרבנות בשמאל, במאבק סביב הרפורמה המשפטית ב-2023. הימין יכול היה לעמוד ולהעיד, שהוא מעולם לא סרב לפקודה, גם כשאצל רבים מאנשיו, בית אחד בארץ ישראל חשוב הרבה יותר מד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה".

יתרה מכך: כולם רואים היום את חלקה של הציונות הדתית בכוחות המסתערים. ישבתי עם הנהגת יש"ע והסברתי להם "'אתם חמורים, אתם לא מבינים – אם אני והמג"דים הדתיים - כמו אלה בגולני: אופק בוכריס ומרדכי כהנא' - נסרב פקודה ולא נהיה כאן, מי ילחם במלחמה הבאה? אם מאמינים שבני הציונות הדתית הם אלה שצריכים להוביל את המלחמה - כי אנחנו יודעים על מה אנחנו נלחמים - אז צריך להבין שאי-אפשר להחליט באיזו מלחמה מוכנים להשתתף. מי שלא יהיה כאן בהתנתקות, לא יוכל להיות שם. הרי היו אנשים שרצו לנצל את ההזדמנות להדיח את כולם, כמו אלוף במיל' שלמה גזית שכתב: "זאת ההזדמנות לנקות את צה"ל מהמשיחיים!". אם לא הייתי לוקח את התפקיד, איזו בעיה הייתה לצה"ל למנות מפקד אחר לאוגדה 36? וזה חמור, כי אם היה מישהו אחר, זה היה כמו עמונה. זה היה יכול להגיע לשפיכות דמים. חד-משמעית.

במבט לאחור

צריך לומר: 'התנתקות' זאת מילה מכובסת. המילה הנכונה היא גירוש. במזרח התיכון, אדמה ובית אינם נדל"ן. אצל יוסי ביילין בית זה כמו דירה בתל-אביב, אתה לוקח את השטיח והמחשב ואתה עובר. אין לך חיבור למקום. אבל מי שרוצה לשרוד פה חייב להבין שהאדמה היא כבודו, על אדמה נלחמים. האדמה חשובה מהחיים, כי החיים נגמרים, והאדמה נשארת". היחידים שהמציאו את הרעיון של שטחים תמורת שלום הם היהודים. לא הרוסים, לא הגרמנים, לא האמריקאים. אף אחד לא היה נותן אדמה אם הוא לא הובס במלחמה. זה פטנט של יהודים שגדל דווקא בחצר הימין: הפטנט ההזוי של מנחם בגין.

ההתנתקות היא שהזמינה את טבח ה- 7 באוקטובר. הוא סוג של תאונה, שהיה ברור שתתרחש. המציאות אינה דטרמיניסטית, אבל היה ברור לי שזה הכיוון. מה שנוצר אחרי עקירת גוש קטיף היה חלומו של אהוד ברק: 'אנחנו כאן והם שם', סידור מרחבי בינארי, ולא היברידי. יהודה ושומרון זאת תפיסת מרחב היברידית. מה שרבין צייר עם שטחי C,B,A זה היברידי. מה שקרה בגוש קטיף אחרי ההתנתקות זו מלמד, זה עד כמה מסוכנת לנו התפיסה של היפרדות טוטאלית, כי ההיפרדות הזאת נתנה את הכוח לחמאס, ומאפשרת לו להיבנות, מאחורי החומות.

ההתנתקות חיזקה את חמאס. היא נתנה לו את השלטון, והפכה אותו לארגון צבאי. כבר ב-2007 זיהה צ'יקו תמיר, מפקד אוגדת עזה דאז, שמרגע שחמאס לקח את השלטון זה כבר לא גרילה. זה לא ארגון טרור, אלא צבא חמוש ומאורגן. מערכת צבאית סדורה ומאורגנת, מערכת ייצור נשק ורכישת נשק, מערכת שבונה מנהרות. הוא הלך למטכ"ל והסביר" "אתם לא מבינים במה מדובר, זה צבא". כל זה נוצר בגלל הגדר.

"הגדר יצרה עילה למלחמה (קזוס בלי), כי ברגע שיש גדר, אם אני חוצה אותה לעבר השני זו מלחמה. כלומר, ההתנתקות יצרה הסדרה מרחבית שפוגעת בנו. זה מלמד אותנו, עד כמה אסור לעשות שום נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, ומי שמדבר על היפרדות מפלסטינים מעבר למה שעשה רבין, ישים לנו גבול על כפר-סבא, והיא תהפוך לשדרות".

[לאוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבת המושג: 'טקטיקה'.
• אוסף המאמרים על עורמה ותחבולה.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מה בין 'הגמוניה' ל'אליטה', ולמה האליטה הישראלית נלחמת בעמה?
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• הרחבה על 'אידיוטים שימושיים' בכלל.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), ההתנתקות והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), עורמה ותחבולה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2024), מה בין 'הגמוניה' ל'אליטה', ולמה האליטה הישראלית נלחמת בעמה? ייצור ידע, 25/8/24.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2029), 'אידיוטים שימושיים' והנזק שהם גורמים, ייצור ידע, 9/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.