תקציר: ההתעקשות על משפט עד תומו תבטיח דבר אחד בלבד: שגם ראש הממשלה ימשיך עד תומו. השאלה היחידה היא של מי יהיה התום הזה: שלו, של המערכת, או של כולנו יחד.

ד"ר יוסף זהר, הינו מרצה בחוג לקרימינולוגיה, באקדמית גליל מערבי ועמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. מנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'.

למאמר זה יש מאמר תשובה של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'משפט נתניהו הוא שיעור בדמוקרטיה, לא עילה לחנינה. מענה לד"ר יוסף זהר'

* * *

אתחיל מהסוף: משפט נתניהו שירת את ישראל ועכשיו חייבים לסיים אותו.

כבר לפני שש שנים (ראו המאמר למטה) התרעתִי מפני הסכנה שבהעמדת ראש ממשלה מכהן לדין בתוך מציאות מוסדית טעונה וקוטבית. אז חששתי מפני התנגשות בין רשויות ומהפיכתו של ההליך הפלילי למוקד קרע לאומי, והצעתי לאמץ את "החוק הצרפתי" בצירוף הגבלת כהונה: חסינות זמנית בתמורה לתיקון מוסדי.

[למאמרו של יוסף זהר: “מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים אותו”, לחצו כאן]

היום איני מציע חסינות עקרונית או ביטול הדין, אלא לאמץ את מתווה הנשיא המדורג:

עיכוב הליכים זמני לצד תיקון מבני ופרישה מסודרת. העיקרון נותר זהה: חברה יציבה היא תנאי לקיומו של משפט ראוי. כשההליך מאיים למוטט את תנאי הקיום שלו עצמו, האחריות היא למצוא דרך מוסדית שתשמר גם את המדינה וגם את עקרון הדין.

מאז 7 באוקטובר 2023, קראתי לסיום משפט ראש הממשלה בנימין נתניהו משלוש סיבות מרכזיות:

• ראשית, ההליך הפלילי הפך ל"חומר בעירה מרכזי בקיטוב הלאומי", זירה לוחמנית בין מחנות המאיימת על לכידות החברה בישראל.
• שנית, ההליך דרש מראש הממשלה ישיבות תכופות, עדויות מתישות ומאבקים משפטיים אינסופיים שמחלישים את יכולתו לנהל מערכות קיומיות.
• שלישית, ההתעקשות על "מיצוי הדין בכל מחיר" סיכנה את תנאי הקיום של שלטון החוק עצמו, כשאמון הציבור במערכת נשחק מיום ליום והמשפט נתפס בעיני רבים מסמל של צדק לכלי פוליטי.

היום, כמעט שלוש שנים אחרי אותה מתקפה נוראה, אני מבין שלא הקשיבו לי וטוב שכך. המצב המשפטי יצר דווקא מנהיגות קשוחה ונטולת ברירות מול איומים קיומיים. רק אדם שאין לו מה להפסיד יכול היה להוביל בעוצמה כזו את המערכה מול חמאס, חיזבאללה ואיראן. הלחצים האדירים מאז 7/10 דרשו מנהיג שפועל ללא מורא והמשפט, בעל כורחו, יצר בדיוק את התנאים הללו.

הקנטיאניות הפורמלית מול המציאות הישראלית

מתנגדי החנינה או העיכוב נשענים לא פעם על רוח "קנטיאנית": משפט כ"חובה מוחלטת", בלתי תלויה בנסיבות, ולכן אסור לעצור את ההליך גם אם המשכו מאיים על יציבות המדינה. אך זו קריאה פשטנית ומטעה של קאנט. הוא מעולם לא עסק במצב, שבו עצם ניהול המשפט הופך לפצע הפתוח שמערער את יסודות החברה. הוא לא טען שהדין חייב להימשך, גם כשהמשך ההליך ממוטט את האמון הציבורי, את היציבות המערכתית ואת הלכידות החברתית. קאנט עסק באחריות מוסרית עקרונית, לא בעמידה עיקשת על דין פורמלי בתוך חברה שסועה.

בישראל של 2026, המשפט אינו מתנהל במרחב רציונלי ורגוע, אלא בתוך קיטוב חריף, חשדנות הדדית ושחיקה מוסדית עמוקה. הוא הפך לציר שסביבו מתארגנים מחנות, מזין "מלחמה אזרחית קרה" ומאיים על החוסן הלאומי. במציאות כזו, מיצוי הדין "בכל מחיר" אינו צדק אלא עיוורון. עדויות מתוחות כמו העימות האחרון בין נתניהו לתובעת רק מעמיקות את השסע ומערערות את הנייטרליות הנתפסת של ההליך.

כיצד המשפט הפך ליתרון אסטרטגי

מאז 7 באוקטובר נתניהו הוביל מערכה צבאית נחושה ורחבת היקף: תקיפות מדויקות באיראן ביוני 2025 ובפברואר 2026, הסרת איום גרעיני מתפתח, והכרעה משמעותית בזירה הלבנונית. הלחץ המשפטי, עם הישיבות התכופות והעדויות המתישות, יצר מצב ייחודי, ראש ממשלה נטול אופק פוליטי. אין בחירות להיערך אליהן, אין קריירה ארוכת טווח לשמר, ואין מרחב תמרון פוליטי קלאסי. רק הישגים ביטחוניים יכולים היו להציל את מעמדו ודווקא זה חידד את מיקודו ואת יכולתו לעמוד בלחצים של ארה"ב, איראן וקטאר בעת ובעונה אחת.

זהו פרדוקס משמעותי: ההתנגדות לסיום המשפט יצרה, במפתיע, יתרון אסטרטגי למדינת ישראל. משפט תובע מנהיגים; כאן, המשפט יצר מנהיג שיכול היה לקבל החלטות שבשגרה היו כמעט בלתי אפשריות פוליטית הקדמת תקיפות, ניהול מערכה רב־חזיתית והתמודדות עם ביקורת פנימית קשה.

היום: נקודת השיא של הקיטוב והבלבול

בינתיים תהליך החנינה מתנהל בעצלתיים. מחלקת החנינות במשרד המשפטים עומדת לסיים חוות דעת שתועבר לשר יריב לוין, שאמור להעבירה לנשיא. אך לוין מצוי בניגוד עניינים מובנה: הוא העיד במשפט, והוא איש אמונו של נתניהו. זה פוגע קשות במראית העין של ההליך. המתנגדים טוענים: "חנינה לפני הרשעה אינה שוויון בפני החוק – זה ביטול משפט". זו בדיוק אותה קנטיאניות פורמלית המתעלמת מתנאי המציאות.

במקביל, המשפט עצמו ממשיך במלוא עוצמתו, מאבד מנייטרליותו, הופך פוליטי לחלוטין ומשחיק את אמון הציבור במערכת. חנינה לפני הרשעה נדירה מאוד (פרשת קו 300 היא כמעט היחידה), ובשגרה נשקלת רק בסיום ההליכים אך המציאות הנוכחית אינה מאפשרת להיצמד לדפוסים הללו.

בדיוק בשל כך נשיא המדינה גיבש מתווה מדורג ואין צורך להתמצא בכל פרטיו כדי להכיר במאמץ שהוא מגלם: ניסיון לעצור את הגלישה המהירה של המערכת אל תוך משבר בלתי הפיך. הנשיא אינו "משחית את ישראל"; הוא מנסה לשמר את האפשרות שמערכת המשפט תוכל בעתיד להמשיך לתפקד.

• ראשית - עיכוב מיידי של המשפט: לא ביטול ולא מחיקה. רק הקפאה זמנית שמאפשרת למדינה לתפקד בלי שההליך יחנוק את המערכת הציבורית והפוליטית. זה מהלך הנאמן יותר לרוח קאנט: לשמר את תנאי קיומו של הדין במקום להתעקש על מימושו הפורמלי דווקא כשהוא מסכן אותם.
• שנית - הגבלת כהונת ראש הממשלה בחוק יסוד: תיקון מוסדי חיוני שאינו תפור לאיש. כהונה מוגבלת מאפשרת לפוליטיקה להפסיק להתרכז באדם אחד, ולחזור להיות ויכוח על רעיונות ועתיד המדינה.
• שלישית - פרישה טבעית בסוף הכהונה: לא עסקה ולא כפייה. פרישה מסודרת מאפשרת לשקול מחדש את ההליך או חנינה מלאה, אך ורק לאחר סיום הכהונה. אין חנינה בזמן כהונה; אין "מחילה מוקדמת".

המתווה המדורג אינו חסד לנתניהו. הוא תיקון למדינה שסועה. הוא שומר על עיקרון האחריות, אך לא מתעקש על צורתו הפורמלית דווקא כשהיא ממוטטת את יסודות החברה.

סולידריות ישראלית: המפתח לעתיד

פעם אחר פעם, משחררת מאות אסירים כדי להשיב חטופים. לא משום שהיא מוותרת על צדק, אלא משום שהיא מכירה בכך שהחיים עצמם, הקיום המשותף, קודמים לפורמליזם. המדינה קיימת כדי להגן על אזרחיה, לא כדי להקריב אותם על מזבח הדין.

כך גם היום. הבחירה אינה בין משפט לבין חנינה גורפת; היא בין התפוררות חברתית לבין תיקון ממלכתי. המשפט שירת את הביטחון אך עכשיו הוא מסכן את היכולת להמשיך ולהוביל. מתווה מדורג מחזיר את החוק למקומו הטבעי: משרת את המדינה, לא מי שמחסל אותה מבפנים.

המערכה מול איראן נכנסת כעת לשלב אסטרטגי הדורש מחשבה צלולה, יציבות מוסדית והגדרת מטרות מדיניות, תנאים שאינם יכולים להתקיים כאשר המשפט ממשיך לכרסם באמון הציבור ובהתנהלות הממשלה.

ההתעקשות על משפט עד תומו תבטיח דבר אחד בלבד: שגם ראש הממשלה ימשיך עד תומו. השאלה היחידה היא של מי יהיה התום הזה: שלו, של המערכת, או של כולנו יחד.

[לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• מאמרו של ד"ר יוסף זהר: “מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים אותו”.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת';
• אוסף המאמרים על דוקטרינה - תפיסת הפעלה ארגונית.
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• אוסף המאמרים על שקיעתו והתנוונותו של בית המשפט העליון.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים על 'ריבונות'.
• אוסף המאמרים על אכיפה בררנית.

מקורות והעשרה

• יוסף זהר (2020), “מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים אותו", ייצור ידע, 3/6/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), אוסף המאמרים על דוקטרינה - תפיסת הפעלה ארגונית, ייצור ידע, 24/9/19.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על שקיעתו והתנוונותו של בית המשפט העליון, ייצור ידע, 9/5/25.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2020), ריבונות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 9/7/20.
• פנחס יחזקאלי (2025), אכיפה בררנית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 28/4/25.