תקציר: שימוש בביטויים כמו 'מחנה ריכוז', 'גטו' ו'רצח עם' בהקשר לפלסטינים, הם תוצאה 'תסביך השואה' של השמאל, מהול בשנאת הימין מחד גיסא, ובחמלה המזויפת לפלסטינים מאידך גיסא. במאמר אחבר בין שלושת המוטיבים הללו ואבחן את השלכות החיבור ביניהם.

תודה לי"ד, שהאיר את עיני, באשר לתרומתו של אלן בלום לתורת האליטות

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שלישי מתוך שלושה על 'חמלת האליטות' לאויביהם. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: "יחי אנחנו", הנרקיסיזם הקולקטיבי של האליטה.
• פנחס יחזקאלי: החמלה המזויפת והשנאה האמיתית של האליטה.

*  *  *

פרסום כוונותיה של ממשלת ישראל להקים עיר הומניטארית ברפיח, משוחררת משלטון חמאס, גרר תגובות קשות מאוד בשמאל הישראלי.

כך למשל, השתמשה זהבה גלאון בכינוי, "גטו":

את המהומה הגדולה ביותר יצר 'פרשן' ערוץ 12, ערד ניר, שקבע: “ישראל הופכת את רפיח למחנה ריכוז, וצריך לזכור גם את הקונוטציה…”.

התגובה הזו ותגובות דומות לה, ממחישות תופעה מרתקת שבה נפגש 'תסביך השואה' של השמאל עם שנאת הימין מחד גיסא, ועם החמלה המזויפת לפלסטינים מאידך גיסא. במאמר אחבר בין שלושת המוטיבים הללו ואבחן את השלכותיהם.

תסביך השואה: אנחנו מאשימים את עצמנו

השימוש החוזר ונשנה בדימויי שואה על ידי השמאל הישראלי ביחס לפלסטינים - במיוחד בזמן מלחמות - הוא תופעה טעונה מבחינה פסיכולוגית, מוסרית וסוציולוגית. ניתן להבין אותה דרך מונחים כמו תסביך שואה, היפוך מוסרי ואוניברסליזציה של הקורבנות: תהליך שבו חוויית השואה מתורגמת, לא לאתוס לאומי-יהודי אלא לאוניברסלי-פציפיסטי (LaCapra, 2001).

הדור שאחרי השואה בישראל גדל על תחושת "לא עוד" — אך במקום לפרש אותה כהתחייבות להגנה עצמית אקטיבית, חלק מהשמאל תרגם אותה להבטחה "לא להיות שוב כמו הרעים". זהו היפוך פסיכולוגי שבו הסובייקט מזדהה דווקא עם הקורבן, אבל הפעם לא כיהודי אלא כקרבן אוניברסלי.

ברגע שליהודים יש עוצמה צבאית, הם מועדים להפוך בתודעה הזו ל"נאצים החדשים" אם אינם שומרים על מוסר עליון (Bruckner, 2006). הפלסטינים משתלבים, כמובן, בנרטיב הזה כקרבן תורן.

דוגמה למי שעושה שימוש רב בעקרונות הללו, הוא יאיר גולן. עוד כשהיה סגן הרמטכ"ל, בטקס יום השואה בתל יצחק, הזהיר מפני תהליכים שהתרחשו בשואה שמתקיימים גם בשנת 2016: "אין יותר קל ופשוט מהתבהמות והתחסדות. יש לעשות חשבון נפש" (ראו הכתבה למטה). בהמשך, פרסם הבהרה שלא הייתה לו כוונה להשוות בין צה"ל וישראל לתהליכים שעברה גרמניה הנאצית, אבל כיו"ר הדמוקרטים, דיבר על הרג תינוקות ע"י חיילים כתחביב (ראו הסרטון למטה בהמשך):

החמלה המזויפת ככלי מעמדי

החמלה שמופנית כלפי פלסטינים - ואינה מתבטאת כלפי קבוצות הימין - אינה נובעת מרגש מוסרי אמיתי, אלא מסמל סטטוס. האליטות הישנות - בתקשורת, באקדמיה, במשפט וכדומה - משתמשות בחמלה לפלסטינים כהפגנת עליונות מוסרית: כמעין אות הוקרה תרבותי שמסמן "נאורות" (Bruckner, 2006). זו חמלה שאינה מסכנת דבר, אך משרתת את תדמיתם הבינלאומית. לכן, היא מזויפת, במובן הסוציולוגי.

יש כאן מנגנון פסיכולוגי של השלכה: במקום להתמודד עם האלימות הפלסטינית ככזו, קל יותר להשליך את האשמה על עצמך, במיוחד כשאתה שייך לקבוצת עוצמה. מדובר בהזדהות, לא עם קרבנותינו אלא עם אויבינו, מתוך צורך עמוק לשמר תחושת מוסר נעלה (Wistrich, 2007). מדובר במה שדניאל גולדהאגן (1996) הגדיר כ"פוסט-שואה הפוכה" — תודעה שבה היהודי המתחמש מזוהה עם רשע מוחלט.

הראשונים להרגיש את הזיוף שבחמלה ואת ההתנשאות הפטרונית הם הפלסטינים עצמם, שעושים בו שימוש כ'אידיוט שימושי'. הם מתרגמים את החמלה המזויפת כגזענות ובזים לה, כיוון שבתרבות המזרחית, מי שאיננו שומר לכבודו, איננו ראוי לכבוד ... הנה ח''כ ג'מאל זחאלקה מהרשימה המשותפת, נואם נגד הגזענות של ח''כ סתיו שפיר ומפלגת העבודה:

גלובליזציה של מוסר ואובדן ייחוד יהודי: ישראל היא אחד ממוקדי הווק החזקים בעולם, ובמקום שבו השיח הפרוגרסיבי שולט, 'אליטת ההון' בישראל מבקשת להשתלב ולהידמות לאירופה. זו כבר מזמן הפכה את השואה לנרטיב אוניברסלי על "אכזריות האדם", מבלי להבחין בין רוצחים לנרצחים. בתוך תודעה זו, הזיכרון היהודי הלאומי נתפס כפרובינציאלי, בעוד שמאבק צבאי יהודי - אפילו להגנה עצמית - מתויג כ'ברבריות ציונית' (Goldhagen, 1996; Bruckner, 2006). דוגמאות בולטות:

• השוואות של חיילי צה"ל לאנשי גסטפו, שנשמעות לא פעם באקדמיה ובמחאות (למשל מקרב אנשי "שוברים שתיקה"), אינן מקריות, אלא חלק ממערכת ערכים, שמבקשת לנתק את הישראליות מהזהות היהודית.
• יאיר גרבוז, דוד גרוסמן, זהבה גלאון ואחרים משתמשים תכופות בשיח "נאור" שממקד חמלה בפלסטינים, תוך ניכור כלפי "המוני העם", שמורכבים מיהודים מזרחיים, דתיים ומתנחלים, ומכאן בעיניהם פחות מוסריים או פחות "נאורים".

השנאה השורשית רבת השנים לימין

שנאת השמאל לימין כמוה כימי התנועה הציונית. היום, ניתן לזהות בה שלוש קבוצות מרכזיות:

• הקבוצה הראשונה היא הקבוצה של המזרחיים - ה'בבונים' [להרחבה ולדוגמאות נוספות, ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: ההיסטוריה של שנאת האליטה למזרחיים ה'בבונים'].

• הקבוצה השנייה היא של בני הציונות הדתית לקבוצותיה, בעיקר ה'חרד"לים': הנה למשל, דוגמית של ד"ר אסף סטי אל-בר מבית ברל: "יצא לי לעבוד עמוק במעוזי החרד"לות. יצא לי לדבר עם הרבנים שלהם. יצא לי לחקור את התפיסות שלהם. זאת הסכנה הכי גדולה שמרחפת על קיומה של מדינת ישראל. אין סכנה יותר גדולה כמו הסכנה הפנימית של החרד"לים!"

• הקבוצה השלישית היא החרדים: לדוגמה, ב- 13 בנובמבר 2022 הציע השדרן נתן זהבי לחרדים, ברדיו 103FM, לתלות את עצמם עם התפילין שלהם: ״כל הדרעקס האלה מצטטים לי פסוקים מהתנ"ך, תתפללו, תניחו תפילין, תדליקו נרות שבת, תפרישו חלה, תלכו לבושים צנוע. לכו קיבינימאט עם הצניעות ועם החלות ועם הדלקת נרות ועם התפילין, הייתי שמח לו כמה מכם היו קושרים את התפילין לגרון שלהם ותולים את עצמם מרוב שלא הם עושים כלום אבל הם נציגי ציבור" [דוגמאות נוספות ראו במאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: אוטו-אנטישמיות – הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!].

• והקבוצה האחרונה היא האשכנזים, שהם צאצאי דור המרד שמחזיקים בדעות ימניות. בדוגמה שלפנינו מכנה אותם ד״ר יואב גרובייס, ב- 18/1/25, "אוהבי מוות נקרופילים": "כי כוחות החושך ימשיכו לעשות כל שביכולתם, כדי להמשיך לסכל, להתעלל ולהתאכזר. כי אוהבי המוות, הנקרופילים שמצביעים למלחמה ולדם, ימשיכו לנסות ולנצח את אוהבי החיים" (לאהוב חיים, זה כמובן להחזיר את חמאס לגדרות, ולתת להם להגיע עד כביש 6, כי הכל תלוי בנו, ואם יקרה חלילה משהו, הוא יקרה באשמתנו כי לא נתנו די...).
  כמה עצוב...
  

שורשי התופעה: משמאל ציוני לשמאל פוסט-ציוני

כדי להבין את החמלה הסלקטיבית כלפי הפלסטינים ואת השימוש בדימויי שואה, חשוב לבחון את השינוי האידאולוגי שהתחולל בשמאל הישראלי מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת. עד לאותה תקופה, השמאל היה ברובו ציוני. השואה שימשה לו צידוק מוסרי, לציונות ולחיזוק ההגנה העצמית של העם היהודי.

אולם לאחר מלחמת ששת הימים וביתר תוקף במהלך מלחמת שלום הגליל, החל להיווצר פיצול: חלקים מהשמאל החלו לתפוס את הכיבוש לא כתגובה לאלימות אלא כתוקפנות. זה היה כר פורה להתפתחות שיח פוסט-ציוני, שראה את ישראל לא כמדינה של ניצולים אלא כמדינה קולוניאליסטית, וראה בפלסטינים את הקורבן האולטימטיבי (Peleg, 1997).

ההיפוך הזה הוא שהצמיח את הדימוי המופרך של ישראל כ'נאצית', לא כי מדובר בהשוואה רציונלית, אלא כי היא מבטאת גועל עצמי מהכוח היהודי, כפי שהוא נתפס בעיניים מערביות-שמאליות (Wistrich, 2007).

שיח פוסט-קולוניאלי ודמוניזציה עצמית

לצד הפוסט-ציונות, השפעת השיח הפוסט-קולוניאלי (Edward Said, Judith Butler ואחרים) יצרה דינאמיקה נוספת: היהודי הלבן (אשכנזי, חילוני, גבר, ציוני) הפך ל"מדכא", והפלסטיני ל"אחר המדוכא". ההקבלה לשיח גזע אמריקאי-מערבי הפכה את הזהות הישראלית לנשוא אשמה תמידית, מעין גרסה עברית ל"לבנים האשמים" של ארה"ב (Bruckner, 2006).

בתוך המסגרת הזו, השואה שוב אינה סיפור ייחודי של שנאה גזענית כלפי יהודים, אלא הופכת לעוד סימן ב'אטלס האימה' של האנושות, ולפיכך משמשת מדד להשוואה כללית. זו דינמיקה שמוחקת את הייחוד של האנטישמיות, ומציבה את ישראל בתפקיד הדמון התורן (Taguieff, 2004).

ההמון מול האליטה: ניכור סוציולוגי

אחת הסיבות לכך שהחמלה מופנית לפלסטינים ולא לתושבי הצפון והדרום, היא הזרות שבין האליטה לתרבות הפופולרית בישראל. אנשי עיירות הפיתוח, המתנחלים, הדתיים והחרדים נתפסים פעמים רבות, על ידי האליטה הישנה כ"בזויים", כלומר: כנחותים תרבותית. השמאל ה'נאור' מעדיף להזדהות עם 'האחר הפלסטיני', שעליו ניתן להשליך אידאליזציה רומנטית של מאבק (Ben-Dor, 2012).

הפלא הוא בכך שהפלסטיני, חרף היותו תוקפן בנסיבות רבות, זוכה לאמפתיה — בעוד שיהודים סובלים מהאשמות. זוהי סכמה מוכרת בתיאוריה של 'גזענות הפוכה' או 'גזענות של ציפיות נמוכות' (Low Expectations Racism), בה מדוכאים תמיד זכאים להבנה, גם כשהם אלימים (McWhorter, 2006).

מוסר נוצרי מוסווה ונטייה לההלקאה העצמית

הנצרות, גם כשהיא בצורתה החילונית, ממשיכה להשפיע על התודעה האירופית והאינטלקטואלית. הציווי "להפנות את הלחי השנייה" או "לאהוב את אויבך" מקבל אצל השמאל הישראלי ביטוי לא מודע: סליחה כלפי אויביך, וחמלה כלפי מי שהורג אותך, נתפסים כסימן לעליונות מוסרית.

זו תאולוגיה חילונית, אבל עם דינמיקה דתית של כפרה עצמית — והפלסטיני משמש כמרכיב בתהליך הטיהור הזה. ככל שהישראלי מכה על חטא כלפי האחר, כך הוא עולה במדרג המוסרי (Bruckner, 2006).

מהתודעה למציאות: ביטויים מעשיים של החמלה הסלקטיבית

א. משפטיזציה של המלחמה: אחד הביטויים הבולטים של אותה חמלה מוסרנית הוא המנגנון המשפטי שמקביל, ולעיתים אף מסנדל, את שיקול הדעת הצבאי. האליטה המשפטית בישראל - שמורכבת במידה רבה משופטים, יועצים משפטיים ועמותות הנתמכות ממקורות זרים - אימצה באופן מובהק את תפיסת "החמלה המוסרית האוניברסלית" שהודפת כל כוח יהודי כחוטא בפוטנציה. כך נוצר מצב אבסורדי שבו מדינת ישראל פועלת תחת דוקטרינה משפטית שמכבידה עליה מעל ומעבר לנדרש לפי המשפט הבינלאומי, בשל פחד מוסרי מהשוואות לשואה (Kontorovich, 2015).

ב. התקשורת כצינור רגשי של האליטות: התקשורת המרכזית בישראל (ובמיוחד גופי תקשורת כמו "הארץ", "כאן", חלק מחדשות 12 ועמותות תיעוד כמו "בצלם") ממלאת תפקיד משמעותי ב'שיווק החמלה'. התמונות שמודגשות הן של פלסטינים נפגעים, לא של חיילים הרוגים או תושבי שדרות. בכך, נוצרת מגמת סבל חד-צדדית שמחזקת את מיתוס היהודי האכזרי, ומזינה את תסביך השואה דרך רגשות אשמה מתמשכים (Taguieff, 2004).

ג. החינוך כהפנמה מוסדית של רגשות אשמה: במערכת החינוך הישראלית ניכרת מגמה של אוניברסליזציה של זיכרון השואה — במיוחד בחינוך הממלכתי הכללי — תוך דה-פוליטיזציה של ההקשר הציוני. מערכי שיעור רבים מדגישים את "החובה להיות מוסריים גם בזמן מלחמה", אך לעתים בצורה שמעוררת זהות הפוכה: לא עם היהודי הנרדף אלא עם מי שפוגע ב"אחר" (Yad Vashem, 2021). ההקבלה בין פלסטינים ליהודים של שנות ה-40 - אפילו באופן מרומז - היא שיאו של תהליך חינוכי שמטשטש הבדלים מוסריים.

השמאל כדת פוליטית חדשה

תופעה נוספת שעוזרת להבין את העומק של תסביך השואה היא מה שפילוסופים כמו אריק פוגלין ואחרים תיארו כדת חילונית. השמאל המתקדם בישראל - בדומה למקבילו באירופה ובארה"ב - פיתח מערכת אמונות חילונית אך טוטאלית, שבה עקרונות כמו שוויון, הכלה וביקורת עצמית הפכו לא רק לערכים אלא לאקסיומות. במסגרת זו, תמיכה בחיילי צה"ל או הבנה ללחצים של תושבי העוטף, נתפסת כסטייה מהנרטיב המוסרי (Bruckner, 2006).

תוך כך, השמאל מחליף את הזיכרון הלאומי היהודי בזיכרון מוסרי כלל-אנושי, שבו ישראל היא לאו דווקא קורבן היסטורי אלא תוקפן עכשווי. הפלסטיני אינו אדם בשר ודם עם מורכבות, אלא סמל מופשט למוסר המדוכא, והחמלה אליו הופכת לטקס של "כפרה חילונית".

מי נמחק מהחמלה?

אחת ההשלכות העמוקות ביותר של החמלה המזויפת היא הדרה של קהילות שלמות בישראל מתודעת השיח: במיוחד יהודים מזרחים, דתיים ופריפריאליים. אלה נושאים לעתים קרובות זיכרון שונה - קולקטיבי, עוצמתי, מחובר להישרדות - שאינו מתיישב עם הלקאה עצמית. עבורם, השואה אינה תמרור אזהרה נגד כוח יהודי, אלא הוכחה לצורך בו.

מכאן שהחמלה האליטיסטית לפלסטינים אינה רק עיוות מוסרי, אלא גם מנגנון של שליטה תרבותית. היא מדירה את הקולות שמבקשים להפעיל עוצמה מתוך זהות ולא מתוך אשמה. היא מוחקת את הכאב של "הישראלים הרעים" – שהם בעצם הקורבנות של טרור יומיומי (Ben-Dor, 2012).

לא חמלה אלא ניכור: על חוסר האמפתיה ליהודים

צריך לומר: אין זו חמלה אלא ניכור. זוהי חמלה מנוכרת, שמביטה על הסבל ממרחק תרבותי, אסתטי ואידאולוגי. הסבל היהודי הופך לטריוויאלי, השגרה של עוטף עזה הופכת לבלתי חדשותית, והדיבור על טראומה יהודית נדחק לשוליים, מחשש שמא יזכירו לנו את "הקורבנותיות" של הציונות (LaCapra, 2001).

בסופו של דבר, זו אינה חמלה — אלא סובלנות מפלה, מוסר סלקטיבי, וזיכרון שואה שחולל.

הכשל של השמאל להבין עוצמה מוסרית: עוצמה כשליחות ולא כרוע

השמאל הפרוגרסיבי, בישראל ובעולם, נוטה לזהות עוצמה עם דיכוי ומוסר עם חולשה. זהו כשל עמוק – הן פילוסופי, הן היסטורי – משום שהוא מנתק את העוצמה מן האחריות והופך את החולשה לקריטריון יחיד לצדקת הקיום. על פי גישה זו, לא משנה אם אתה מוסרי, אלא אם אתה קורבן. ואם אתה קורבן – אתה מוסרי מעצם היותך כזה (Scruton, 2015).

במילים אחרות: ברגע שישראל נהפכה לעוצמתית, היא איבדה, בעיני השמאל, את זכותה למוסר. בכך, נשמט היסוד הרפובליקני הבסיסי של עוצמה מוסרית – כלומר, יכולת לפעול בעולם בכוח, מתוך אחריות ולא מתוך תאוות שליטה.

שורשי הכשל: החטא הקדמון של אירופה והשלכתו על ישראל

בעיני רבים מאנשי הרוח האירופים, ובעקבותיהם חוגים באקדמיה הישראלית, עוצמה תמיד נגועה באשם. היא נחשבת לתולדה של קולוניאליזם, ניצול, סחר בעבדים, או "עליונות לבנה". מתוך כך התפתחה אידאולוגיה של פציפיזם מוסרי: מי שאוחז בכוח, בהכרח אינו מוסרי. הבעיה היא שכאשר מוסר מוכפף לחלוטין לחולשה, אין מקום לעוצמה מוסרית – שהיא לב קיומה של מדינה ריבונית, ובפרט מדינה כישראל (Bruckner, 2006).

השמאל הישראלי, כזרוע תרבותית של אירופה, הפנים את האשם הזה – ושכח שישראל היא, בראש ובראשונה, סיפור של הישרדות יהודית ולא של שליטה קולוניאלית. כך קרה שמבצע הגנה עצמית כמו "שומר החומות" או "חרבות ברזל" מוצג כעוול, רק משום שלצד היהודי יש יותר כוח.

עוצמה מוסרית – מושג מושתק

עוצמה מוסרית היא שימוש בעוצמה לשם הגנה על ערכים ולא לשם רווח. זהו עיקרון מפתח בתורת המוסר הקלאסית – ממש אפלטון ואריסטו, דרך מקיאוולי, ועד קנט: המוסר אינו ניגוד לעוצמה, אלא סיבה לעוצמה.

אך בשיח השמאלי בן זמננו, ישנה השתקה של עקרון זה. עוצמה יהודית נחשבת תוקפנות, בעוד חולשה פלסטינית נחשבת לגיטימציה מוסרית. לא נבחנת השאלה למה מופעלת עוצמה או מה הייתה האלטרנטיבה, אלא רק מי חזק יותר.

זוהי גרסה מודרנית לעיקרון "החטא הקדמון" – שבו החזק אשם תמיד, בלי קשר לנסיבות.

כשהמוסר נמדד לפי יחסי כוח בלבד

על פי פרדיגמה זו – של פוקו, אדוארד סעיד וחסידיהם – מוסר נבחן לא לפי ערכים אוניברסליים אלא לפי יחסי הכוח. כשישראל מנצחת, היא "אובדת מוסרית". כשלוחמי חמאס חוטפים ילדים, מדובר ב"מעשה נורא, אך נובע מייאוש". זוהי מערכת מוסר שבורה, שבה הקורבן מוגדר לפי תוצאה, לא לפי כוונה או מעשה (Taguieff, 2004).

הפילוסוף הבריטי רוג'ר סקרוטון (Scruton, 2015) הגדיר זאת כ"עיוורון מוסרי מוּשׁרֶשׁ": הליברל הנאור מתקשה להכיל את העובדה שחולשה אינה תמיד מוסרית, ושכוח יכול להיות מגן חיים, לא איום.

אובדן הרפובליקניזם והזהות היהודית

בתפיסה היהודית הקלאסית, עוצמה מוסרית היא יסוד מרכזי: אברהם יוצא למלחמה כדי להציל את לוט. משה הורג את המצרי הפוגע בעברי. המדינה היהודית נבנתה מתוך הבנה שעוצמה מוסרית אינה פריבילגיה אלא חובה – לשמור, להגן, לקיים.

השמאל הפוסט-מודרני מאבד את השורש הזה – הוא רואה בצה"ל מוסד כוחני, במקום מגן מפני ברבריות. הוא שוכח כי אלמלא כוח יהודי, לא היו ניצולים שזועקים "לעולם לא עוד". הפיכת "לעולם לא עוד" ממסר של עוצמה מוסרית למסר של רפיסות, היא היפוך היסטורי מסוכן (Goldhagen, 1996).

טבח ה- 7/10 ותגובת האליטה

הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023, חשף במערומיה את תגובת האליטות התקשורתיות והאקדמיות: במקום להזדעזע בעיקר מהברבריות כלפי יהודים, חלק מהתגובות האינטלקטואליות (גם בארץ) עסקו מיד ב"הקשר" וב"הסבל של שני הצדדים". זה אינו ביטוי לחמלה אוניברסלית, אלא לכשל מוסרי עמוק: אובדן ההבחנה בין רוצח לקורבן.

התגובה הזו ממחישה את כשל השמאל להבין עוצמה מוסרית: כשהצד שלך מותקף באכזריות, המוסר מחייב לעמוד לצידו, ולא להסתתר מאחורי איזון מדומה. ההתחמקות הזו נובעת מהעובדה שלישראל יש עוצמה, ולכן בעיני אותם חוגים – אין לה לגיטימציה מוסרית.

לסיכום

תסביך השואה אצל השמאל הישראלי הוא שילוב של פוסט-טראומה לאומית, הפנמת שנאת ישראל מהעולם, ניסיון להיבדל מההמון "החשוך" וכניעה לרוח הזמן הפוסט-קולוניאלית. הוא אינו מבטא מוסר טהור, אלא לרוב עמדה אסתטית-תרבותית הבונה זהות דרך ניכור לעצמי והזדהות עם היריב.

החמלה שמגלה השמאל לפלסטינים היא פעולה פוליטית עם תוצאה אחת: ריקון הזהות היהודית מהאתוס ההיסטורי שלה והפיכתה לגוף זר במזרח התיכון. תסביך השואה, כשהוא מנותק מהקשרו ההיסטורי, הופך לכלי הרסני: הוא לא רק מחליש את הלגיטימציה של המדינה להגנה עצמית, אלא גם הופך את אזרחיה למושא בוז מצד האליטות.

השמאל, באובססיה שלו להפריד בין עוצמה למוסר, יוצר תודעה ציבורית שמסוכנת לעצם קיומנו. במקום לפתח אתיקה של עוצמה זהירה, אחראית, ערכית – הוא מאמץ את אתיקת החולשה. וזו, בהיסטוריה היהודית, הובילה רק לתהומות.

וכדאי שלא נשכח לרגע למי מופנית החמלה המזויפת הזו: לאלה שביצעו זוועות באנשינו ב- 7/10!

[לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה'.
• הרחבה על 'אליטת ההון' – האליטה הנוכחית של ישראל.
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים.
• הרחבת המושג: 'עוצמה'.
• מאמר: אוטו-אנטישמיות – הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!
• מאמר: שנאה – הגורם המאחד החזק מכולם.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבת המושג: 'הפרא האציל' של השמאל הישראלי.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת';
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'גזענות של ציפיות נמוכות', המבט הפטרוני שמעוור את המערב.
• [אוסף המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2021), שנאה – הגורם המאחד החזק מכולם, ייצור ידע, 3/6/21.
• פנחס יחזקאלי (2020), על שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
• פנחס יחזקאלי: 'אליטת ההון' – קווים לדמותה של האליטה הנוכחית של ישראל, חלק 1, ייצור ידע, 1/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוטו-אנטישמיות – הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!, ייצור ידע, 23/5/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'הפרא האציל' של השמאל הישראלי, ייצור ידע, 28/8/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2025), 'גזענות של ציפיות נמוכות', המבט הפטרוני שמעוור את המערב, ייצור ידע, 5/6/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.

• Bruckner, P.-A. (2006). The tyranny of guilt: An essay on Western masochism. Princeton University Press.
• Goldhagen, D. J. (1996). Hitler's willing executioners: Ordinary Germans and the Holocaust. Vintage.
• LaCapra, D. (2001). Writing history, writing trauma. Johns Hopkins University Press.
• Wistrich, R. S. (2007). A lethal obsession: Anti-Semitism from antiquity to the global jihad. Random House.
• Ben-Dor, G. (2012). Post-Zionism and Identity Politics in Israel. Israel Affairs, 18(3), 255–273.
• McWhorter, J. (2006). Authentically Black and Truly White. Gotham Books.
• Peleg, I. (1997). Human Rights in the West Bank and Gaza: Legacy and Politics. Syracuse University Press.
• Taguieff, P.-A. (2004). Rising from the Muck: The New Anti-Semitism in Europe. Ivan R. Dee
• Kontorovich, E. (2015). International Legal Critique of Israel: Theory and Practice. Israel Law Review, 48(2), 161–185.
• Yad Vashem. (2021). Educational Approaches to Holocaust Remembrance in Israel. [Online resource].
• Scruton, R. (2015). Fools, Frauds and Firebrands: Thinkers of the New Left. Bloomsbury Publishing.
• Goldhagen, D. J. (1996). Hitler's Willing Executioners: Ordinary Germans and the Holocaust. Vintage.
• Taguieff, P.-A. (2004). Rising from the Muck: The New Anti-Semitism in Europe. Ivan R. Dee.
• Bruckner, P.-A. (2006). The Tyranny of Guilt: An Essay on Western Masochism. Princeton University Press.