תקציר: הפרהוד - הטבח ביהודי עיראק ביוני 1941 - לא היה מקרה מבודד, אלא חלק מתהליך אזורי של דה-לגיטימציה והדרה של מיעוטים יהודים, שהועצם עקב הקונפליקט הערבי-ישראלי. הוא הפך אירוע מייסד של קץ התקופה היהודית במזרח התיכון הערבי: לסמל פסיכולוגי של שבירת האמון ב"דו-קיום. בנוסף, הוא נתפס - בקרב קהילות יהודיות אחרות במזרח התיכון - כאזהרה מוקדמת, למה שעתיד להתרחש גם אצלן, תוך שנים ספורות, בלוב, בתימן, במצרים ובלבנון. לכן, הוא האיץ תהליכים של הגירה באותן מדינות.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שני מתוך שניים, על פוגרומים ביהודים במהלך ההיסטוריה. למאמר האחר:

• אבי הראל: טבח ופוגרומים מרכזיים ביהודים לאורך ההיסטוריה.

*  *  *

פַרְהוּד (الفرهو) הוא כינוי לפוגרום שנעשה ביהודי בגדאד בחג השבועות 1–2 ביוני .1941 במהלך הפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז.

מאז גלות בבל בשנת 586 לפנה"ס, הייתה יהדות עיראק – או יהדות בבל – לגולה היהודית הוותיקה ביותר. כבר בראשיתה, לא הייתה זו גלות במובן המקובל של חורבן ונדידה חסרת בית, אלא תהליך שבו הועברה אליטה יהודית לשטחי האימפריה הבבלית, שם זכתה לאוטונומיה יחסית והחלה להקים מוסדות חיים יהודיים עצמאיים.

במשך מאות שנים שימשה בבל מרכז עולמי של התורה וההנהגה היהודית. התלמוד הבבלי נערך שם, ישיבות מרכזיות פעלו בעוצמה, והקהילה טיפחה זהות יהודית-מקומית עמוקה. רבים מבני הקהילה תפסו עצמם לא כגולים הזמניים המייחלים לשוב לציון, אלא כבני המקום – חלק בלתי נפרד מהמרחב העיראקי. כך הפכה יהדות בבל למודל של גלות שאינה מרגישה זרה או מודרת, אלא שותפה בבניית החברה שסביבה.

לאחר הכרזת כורש, שהתירה את שיבת ציון, חלק ניכר מיהודי בבל בחר שלא לעלות לירושלים. הקהילה, שראתה עצמה חלק בלתי נפרד מהמרחב המקומי, פרחה במשך דורות רבים, והפכה למוקד רוחני, אינטלקטואלי וכלכלי. בבבל נערך התלמוד הבבלי, פעלו ישיבות גדולות, ונוסדה מערכת משפטית וקהילתית עצמאית.

בראשית המאה ה-20 נחשבה יהדות עיראק לקהילה משולבת ופורחת, שהשתתפה בחיי המדינה ובמוסדות השלטון. רבים מבניה כיהנו כמנהיגים בתחומי הכלכלה, החינוך והפוליטיקה. אך תחושת השייכות הזו התרסקה באירוע טראומטי אחד – הפרהוד ביוני 1941 – שזעזע את יסודות הקיום היהודי בעיראק, והותיר חותם עמוק לא רק בקהילה אלא גם בתודעה הלאומית של מדינת ישראל והמרחב כולו.

אולם תחושת השותפות הזו התנפצה באחת עם אירועי הפרהוד ביוני 1941 – פוגרום אנטישמי אלים שבישר את קץ התקופה הארוכה של השתלבות ושותפות, והציב בפני יהדות עיראק שאלות קיומיות בנוגע לשייכות, זהות ועתיד.

רקע פוליטי והיסטורי לקראת הפרהוד: התחזקות הלאומנות הערבית והיחלשות המודל של דו-קיום

בתחילת המאה ה-20 לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם התפוררות האימפריה העות'מאנית, והקמת ממלכת עיראק תחת שלטון בריטי למחצה, החלה להתעצב לאומיות ערבית-עיראקית. היהודים, שהיו חלק בלתי נפרד מחיי הכלכלה, התרבות והמסחר של המדינה החדשה, השתלבו במערכת הציבורית, החינוכית והאינטלקטואלית.

אך לצד זאת, הלכה והתגברה מגמה של לאומנות ערבית, שהתנגשה בהדרגה עם נוכחות יהודית שנתפסה כזרה – בייחוד לנוכח התחזקות הציונות בארץ ישראל. היא ראתה בבריטים שליטים זרים וביהודים, משתפי פעולה. התודעה הלאומית המתעוררת חיפשה לעצמה אויבים פנימיים, והיהודים, שנחשדו בתמיכה בציונות ואף בבריטניה, הפכו ליעד קל לדמוניזציה.

החשש מהקשר בין יהודי עיראק לתנועה הציונית הפך לנקודת תורפה פוליטית וחברתית. לקראת שנות ה־40, גברו ביטויי אנטישמיות, בהשפעת רעיונות נאציים שהופצו בעיראק דרך גורמים גרמניים, תחנות רדיו והשגרירות הגרמנית בבגדד. התעמולה האנטי-יהודית והאנטי-בריטית התלכדה בקרב אליטות לאומניות בעיראק, שראו ביהודים סוכנים כפולים – גם של הציונות וגם של הקולוניאליזם הבריטי.

הקשר של יהדות עיראק עם הציונות היה רופף בתחילת הדרך, אך הדבר לא מנע את החשדנות כלפיה. בתי ספר יהודיים הושפלו, תנועות נוער נאסרו, וחלה עלייה באירועים אנטישמיים, במיוחד בעיתונות הלאומנית. תהליכים אלה החריפו מאוד עם חדירת רעיונות נאצים לעיראק.

חאג' אמין אל-חוסייני – תעמולה אנטישמית והסתה להשמדת יהודים

חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, מילא תפקיד מכריע ביצירת אווירה אנטישמית רוויית אלימות בעיראק ערב הפרהוד. לאחר כישלון המרד הערבי בארץ ישראל (1936–1939), נמלט חוסייני לסוריה, אחר כך ללבנון, ולבסוף לעיראק, שם התקבל בברכה על ידי חוגים לאומנים בעיראק ובמיוחד הקצונה הפרו-נאצית.

בעיראק הקים המופתי תשתית תעמולה ענפה:

• הוא שיתף פעולה עם השגרירות הגרמנית בבגדד.
• הפיץ את הפרוטוקולים של זקני ציון בתרגום לערבית.
• הופיע ברדיו העיראקי עם נאומים חריפים נגד יהודים וציונים.
• קרא לפעולה נגד "הבוגדים מבפנים" (ראו: Kedourie, 1974).

המופתי תיאם עם רשיד עלי אל-כילאני את ההפיכה הפרו-נאצית באפריל 1941 וניסה ליצור ברית בין עיראק לגרמניה הנאצית. חוסייני תפס את הקהילה היהודית לא כקהילה דתית אלא כזרוע של המפעל הציוני-מערבי, ותיאר אותה כמי שחותרת תחת הריבונות הערבית.

יש עדויות לכך שבתקופת הפרהוד היה המופתי נוכח פיזית בעיראק וסייע לגורמים שהסיתו לביזה, אלימות ורצח. גם אם לא יזם ישירות את מעשי ההמון, עצם לגיטימציית השנאה שיצר סביב יהדות עיראק תרמה להתרת דמם של הקורבנות (לדיון מעמיק: Bar-Zohar, The Grand Mufti, 1968; Cohen, Army, Government, and Society in Iraq, 1975).

המופתי המשיך לפעול בשירות הנאצים בהמשך המלחמה, והסית להשמדת יהודי אירופה מעל גלי האתר של רדיו ברלין בשפה הערבית – חיבור טראגי בין אנטישמיות אירופית לבין לאומיות ערבית רדיקלית, שאנחנו חווים גם היום.

הפרהוד: הפוגרום בבגדד, 1–2 ביוני 1941

הפרהוד התרחש בוואקום שלטוני שנוצר לאחר כישלון ההפיכה הפרו נאצית של רשיד עלי ונסיגת צבאו. המון זועם – שכלל אזרחים, פורעים, שוטרים ואף חיילים – פשט על שכונות יהודיות בבגדד, והחל במסע של הרג, אונס, ביזה והשפלה. בתוך פחות מ-48 שעות נרצחו כ-180 יהודים, מאות נפצעו, מאות נשים נאנסו, בתי כנסת נבזזו, ואלפים איבדו את רכושם וביתם (Stillman, 1991). חוזר מודיעין של הסתדרות הפועל המזרחי בא"י מ-17 ביולי 1941 העריך כי למעלה מ-1,000 יהודים נרצחו, ומציין כי 120 חולים יהודים נרצחו בזריקות רעל בבית החולים. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבית הקברות היהודי בבגדד.

יוסף נמרודי העיד כך: "מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, חלקם סחב חפצים ורהיטים שבזז מבתי היהודים, ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק עם החג'ל (צמיד לרגל עשוי זהב). "אחד מהם אמר זה בית של יהודים, בואו… שכנים של אתמול נהפכו לאויבים של היום. שוטרים, שאמורים היו לשמור על הסדר, פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג (קבוצת 'מאירים את החיים 3 בווטצאפ).

סיפרו מג'דלן חי, והלה קרגולה (צארף): שגרירות גרמניה בראשות פריץ גרובה, רכשה את העיתון "העולם הערבי" והחלה לפרסם את הספר "מיין קאמפ" בתרגום לערבית, מורים לימדו בכיתה להצדיע במועל יד, רדיו ברלין שידר בערבית הסתה נגד היהודים, תנועת נוער תאומת תנור הנעור ההיטלראי, 'אל פתאווה' הוקמה בעירק. המופתי חג' אמין אל חוסייני הגיע לעירק לאחר שנמלט מארץ ישראל גרם להפיכה השלטונית שהביאה לשלטון פרו נאצי. המופתי דאג שגרמניה תשלח כספים רבים להמשך הפעילות וההסתה נגד היהודים. ההסתה חלחלה (קבוצת 'מאירים את החיים 3 בווטצאפ).

מספר ימים לפני הפרעות סומנו בתי היהודים וחנויותיהם וכך יכלו הפורעים למצוא את בתי היהודים. הם עברו בית בית וחיפשו נערות יהודיות, גברים ונשים הורדו מאוטובוסים ונטבחו באכזריות, העיראקים השתמשו בכל אמצעי שעמד לרשותם כולל נשק קר וחם, ואף דריסה עם כלי רכב, שרפו בתי כנסת, ספרי תורה חוללו, בזזו וניפצו חנויות בבעלות יהודים, מספר היהודים שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 (קבוצת 'מאירים את החיים 3 בווטצאפ).

כל אותה העת חנו כוחות הבריטים מחוץ לעיר על גדת החידקל. השגריר הבריטי בעיראק, סירב להפצרות קציני הצבא הבריטי לאשר להם להיכנס לעיר ולהפסיק את הטבח המתחולל ורק לאחר שהטבח פסק נכנסו לעיר ירו לעבר הפורעים שעוד השתוללו בעיר."

השפעת הפרהוד על הקהילה היהודית בעיראק

הפוגרום – שהתרחש דווקא בלב אחת הקהילות הוותיקות, המשכילות והמשולבות ביותר במרחב הערבי – עורר זעזוע עמוק בקהילה היהודית כולה. זו הייתה נקודת השבר המכרעת בזהותם של יהודי עיראק. עד הפרהוד, רבים מיהודי עיראק ראו עצמם כבני המקום לכל דבר – לא כגולים, אלא כעיראקים בני דת משה. הציונות נתפסה לרוב כעניין זר, השייך ליהודי אירופה או לקבוצות שוליים.

אך הפרהוד שינה את התמונה. הוא נצרב עמוק בתודעת היהודים, שראו בו ישיר לרדיפת הנאצים. יש שקראו לאותם ימים "ליל הבדולח של יהודי עירק."מעתה התערערה תחושת הביטחון הבסיסית ביותר של יהודי עיראק. אם עד 1941 עוד ניסו להיאחז בזהות עיראקית-יהודית מקומית, הרי שלאחר הפרהוד גברה ההכרה שהקיום היהודי בעיראק אינו בר קיימא. תחושת השייכות והשתלבות השקטה בחברה המקומית החלה להתפוגג, והקהילה עברה תהליך של רה-פרשנות זהותית – מהשתלבות אזרחית לגישה זהירה ומסתייגת כלפי החברה הסובבת. האירועים הביאו לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק.

העלייה ההמונית לא התרחשה מיד – רבים ניסו לשוב לחיי שגרה – אך האמון נעלם. יהודים המשיכו למלא תפקידים חשובים גם בשנים שאחרי, אך המנגנון של השתייכות אזרחית קרס. העלייה לישראל – שבעבר נדחתה – החלה להיתפס כפתרון לא רק אידאולוגי אלא גם קיומי. משפחות שלחו את ילדיהן נשלחו ארצה במסגרת 'עליית הנוער'. לאחר הקמת מדינת ישראל ב- 1948, חוקקה ממשלת עיראק ב-1950 חוק המתיר ליהודים לוותר על אזרחותם בתמורה לאישור לעזוב את המדינה, מה שהביא לבריחה המונית מהמדינה. היהודים קיבלו במקום דרכון "Lesse Passe"', ונאלצו להשאיר את כל רכושם, כולל שעונים ותכשיטים אישיים. תוך פחות משנה עזבו כ-120,000 מיהודי עיראק לישראל במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" – כמעט כל הקהילה (Gat, 1997).

השפעת הפרהוד על מדינת ישראל

בישראל הצעירה נתפס הפרהוד כסמל לאי-האפשרות להשתלבות יהודים במדינות ערב, כהוכחה ליחס העוין ליהודים בעולם הערבי וכאינדיקציה לכך שיהדות ערב לא הייתה "גלות נוחה", אלא מרחב עוין שהתעורר באלימות ברגע האמת. הדבר השפיע על עיצוב מדיניות הקליטה, היחס הציבורי לעולים מארצות האיסלאם, ותפיסת זהותם כפליטים – לא פחות מהפלסטינים.

הפרהוד שימש גם מרכיב מרכזי בנרטיב הציוני המעודכן, שהדגיש את צדקת קיומה של מדינת ישראל כמקלט לכל יהודי. בשיח הציבורי הישראלי בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הפך הפוגרום בבגדד לדוגמה מובהקת ל"חוסר האפשרות להשתלב" בחברות ערביות, אפילו כשהיהודים תרמו להן רבות.

כמו כן, החוויה של יהודי עיראק – שעלו, כעליות רבות אחרות, כפליטים ולא כעולים אידאולוגיים – עיצבה את היחס הפוליטי והחברתי בישראל לשאלת הפליטים היהודים ממדינות ערב. מושגים כמו "הנכבה היהודית" ו"הגירוש השקט" הופיעו בדיעבד כדי למסגר את חוויית הפרהוד והשלכותיו.

בשנים האחרונות קיבל אירוע זה את היחס הנכון ממדינת ישראל. ניצולי הטבח מקבלים פיצויים וכיכרות ואנדרטאות ברחבי הארץ מציינים את האירוע (קבוצת 'מאירים את החיים 3 בווטצאפ).

השפעת הפרהוד על המזרח התיכון כולו

הפרהוד של 1941 היה לא רק פוגרום אלים, אלא שבר זהותי שהסיר את המסכה מעל רעיון ההשתלבות היהודית בעיראק. זהו רגע היסטורי שבו התפוררה האשליה של שותפות בין יהודים לערבים במרחב פוסט-קולוניאלי. הוא סימן את סוף יהדות בבל כקהילה חיה ופעילה, והשפיע עמוקות על מדינת ישראל ועל דפוסי ההגירה, הזיכרון והמדיניות במזרח התיכון.

הפוגרום לא היה מקרה מבודד, אלא חלק מתהליך אזורי של דה-לגיטימציה והדרה של מיעוטים יהודים, שהועצם עקב הקונפליקט הערבי-ישראלי. אבל, הוא הפך אירוע מייסד של קץ התקופה היהודית במזרח התיכון הערבי: לסמל פסיכולוגי של שבירת האמון ב"דו-קיום. בנוסף, הוא נתפס - בקרב קהילות יהודיות אחרות במזרח התיכון - כאזהרה מוקדמת, למה שעתיד להתרחש גם אצלן, תוך שנים ספורות, בלוב, בתימן, במצרים ובלבנון. לכן, הוא האיץ תהליכים של הגירה באותן מדינות.

במקביל, במדינות ערב נתפסה הציונות – לעתים קרובות שלא בצדק – כאחראית לפרובוקציות או כבוגדת בשלטון המקומי, מה שהוביל להחמרת היחס כלפי הקהילות היהודיות שנותרו.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה.
• אוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו.
• הרחבה בנושא הצלחה וכישלון.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• אוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• Bernard Lewis, The Jews of Islam, Princeton University Press, 1984
• Elie Kedourie, The Chatham House Version, 1974
• Moshe Gat, The Jewish Exodus from Iraq, 1948–1951, Routledge, 1997
• Zvi Yehuda, The Farhud: Roots of the Arab-Nazi Alliance in the Holocaust, Institute for the Study of Global Antisemitism and Policy (ISGAP), 2010
• Norman Stillman, The Jews of Arab Lands in Modern Times, JPS, 1991
• Yoav Gelber, Zionism and the Arabs, 1983
• Michael Cohen, Army, Government, and Society in Iraq, 1975
• Michael Bar-Zohar, The Grand Mufti, 1968