תקציר: "לא אני הוא האיש" לאלכסנדר פן הוא שיר על אהבה, אך לא פחות מכך, על הכחשה עצמית, אשמה גברית, בדידות קיומית והשלמה עם גורל. כל אלה הם תמצית חייו ונפשו של אלכסנדר פן – משורר שלא הצליח להשתייך, שלא ידע להחזיק באהבה, אך גם לא ויתר עליה. דמותו של פן עולה מן השיר כדמות טרגית ורומנטית, כמי שאהב אך הרס, נכסף אך התרחק, כתב אך נותר מחוץ לסיפור. כך הפכה שירתו – ושיר זה במיוחד – לדיוקן נוקב של גבריות פצועה ומודעת לעצמה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

שירו של אלכסנדר פן, "לא אני הוא האיש" הוא שיר אהבה טרגי החושף עומק רגשי, שנאה עצמית, תחושת גורל ואשמה, וכנראה גם אהבה גדול המהולה בהכחשה עצמית שמאחוריה מסתתר כאב עז.

זהו טקסט פואטי שהופך למסמך נפשי של ממש, כאשר הוא נקרא בצל חייו של פן – המשורר הבוהמיין, הרומנטיקן הנודד, שדמותו הציבורית והפרטית כאחד הייתה רוויה בקונפליקטים. קריאה בשיר דרך עדשת הביוגרפיה של פן מאפשרת להבין את ההצהרה החוזרת "לא אני הוא האיש" לא רק כשלילה פואטית, אלא כווידוי קיומי.

השיר פורסם לראשונה ב- 1929, ובגרסה נוספת ב- 1956. הוא הולחן ובוצע בעוצמה רגשית על ידי צביקה פיק, אך הושר גם בידי יהורם גאון ואריק לביא.

השיר נבנה על חזרות רפטטיביות של שלילה – "לא אני הוא האיש", "אני לא אני" – והן משקפות לא רק פרידה, אלא התכחשות קיומית לזהות עצמית. הדובר מבטל את עצמו כאובייקט לאהבה, כשותף לחלום, כמי שזכה במבט האהובה. מבחינה פואטית, מדובר ב'אנטי הצהרת אהבה' – שיר על חוסר יכולת לאהוב או להיות נאהב. דמותו של פן כאדם שראה בעצמו נווד תמידי, שולי ולא שייך, משתלבת באופן חד באמירה הזו: הוא עצמו היה זר לעצמו, ולא הצליח להשתלב באף תבנית רגשית יציבה. השלילה העצמית כאן נובעת לא רק מדחייה – אלא מתודעת חוסר התאמה עמוקה.

מילות השיר בגרסה המקורית (1929)

לא אני הוא האיש לא אני
אל שובו משכבר מצפה את
את קורות נדודי הישנים
לך הבאתי במקום טבעת.

במבט אל תצודי יגון
הוא חלף אך לא מת עדיין
התקרבי וראית בחלון
על מצחי העייף אות קין.

אל תבכי תעבורנה שנים
ואחר לך יביא טבעת
ואני לא אני, לא אני
הוא האיש אל בואו מצפה את.

מה איכפת לך אני או הוא
או אחר יתנבא ביער
ובחצות תוך דממת הרהור
לך ירקום אגדת הסהר.

והשחר בשחוק עת יקרא
ויחרוק שן מבעד לדלת
אז יופיע אחר ושירה
לך ישיר משכימה ונבדלת.

אל תבכי תעבורנה שנים...

מכולם מנת חלקך תקחי
בו יגון בו הצחוק בו הכח
ובמותך לא ידעו למי
את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי תעבורנה שנים...

ניתוח השיר

השיר נע סביב חזרה כואבת על שלילה – "לא אני הוא האיש" – תוך התמודדות של הדובר עם ציפייה רומנטית שהוא סבור שאיננו יכול לממש. בשפה עשירה בדימויים סימבוליים ובטון וידויי, נבנה פורטרט של גבר מנותק, עייף, נידון לחיים של נדודים וגעגועים. הדימויים המרכזיים – טבעת, אות קין, חלון, הסהר, היער, ושחר – יוצרים מסלול רגשי שבו אהבה הופכת מאשליה לתחושת החמצה בלתי נמנעת.

בית ראשון: בין שלילה, כאב וזיכרון

הבית הראשון של השיר מציג את ליבת הקונפליקט הרגשי של הדובר: הוא ניצב מול אישה שמצפה לאהבתו, אך הוא עצמו שבור, מסומן, מותש, ובטוח (?) שלא מגיעה לט כנראה אהבה כזו, ושאין ביכולתו להעניק לה את מה שהיא מחפשת. השילוב בין שנאה עצמית, הכחשה, יגון בלתי סגור, והכרה ב"אות קין" שעל מצחו – הופך את הדובר לדמות טרגית שיכולה לראות את האהבה - וכנראה גם לחוש ולכאוב אותה - אבל לא לגעת בה ולא לחיות בתוכה.

"לא אני הוא האיש לא אני / אל שובו משכבר מצפה את": הבית נפתח בשלילה כפולה: "לא אני הוא האיש – לא אני". זו אינה סתם הצהרת דחיה של אדם לאשה שאוהבת אותו. דומה שהדובר מנסה לשכנע, לא רק אותה אלא גם את עצמו שלא הוא האיש עבורה. הוא מתכחש לתפקיד הרומנטי שהיא מייחסת לו, ומבקש ממנה להניח לתקוותיה.

"את קורות נדודי הישנים / לך הבאתי במקום טבעת": כאן מופיע הניגוד המרכזי בשיר – בין חיי הנודודים, הלא-יציבים של הדובר, לבין הטבעת, שהיא סמל המיסוד והנאמנות. בעוד שבשירי אהבה מסורתיים הגבר מביא טבעת, הצעת נישואין, כאן הוא מציע לה דבר אחר לגמרי: את סיפור תעייתו, ואת כאב חייו. הטבעת, סמל הקשר והבעלות ההדדית, מוחלפת ב"נדודים" – כלומר, הוא מסוגל להציע לה רק שברון לב וחוסר שורשיות.

"במבט אל תצודי יגון / הוא חלף אך לא מת עדיין": מאיפה בוקע היגון , שעדיין קיים וחי בתוך הדובר ("חלף אך לא מת עדיין")? האם זו האהבה אליה, שאותה הוא מנסה לקבור? הוא מזהיר אותה שלא תביטי בו ולא תחפש את אותו צער שיחדד את אהבתה או ימשוך חמלה. זהו יגון בלתי פתור, אולי אפילו מוות סמלי של תקווה למימוש האהבה.

"התקרבי וראית בחלון / על מצחי העייף אות קין": השיא הדרמטי בבית מגיע כאן – הזמנה להתקרב, לראות את האמת: לא אהבה, לא תשוקה – אלא קללה. "אות קין" הוא סמל מקראי לפשע, נידוי, נידונות לחיות מחוץ לחברה. הצגת "אות קין" על מצחו של הדובר אומרת: אני אדם מסומן, איני ראוי, אני נושא פשע או חטא (סמלי או רגשי). המצח "העייף" מרמז על תשישות רגשית, וכובד אשמה מתמשך.

פזמון: בין שלילה, כאב וזיכרון

"אל תבכי תעבורנה שנים
ואחר לך יביא טבעת
ואני לא אני, לא אני
הוא האיש אל בואו מצפה את."

כאן מופיעה לראשונה החזרה הפזמונית, שהיא לכאורה מנחמת, אך שוברת לב: הוא מבקש ממנה לא לבכות ומבטיח לה נחמה, אבל לא איתו, אלא עם "אחר". הוא מצהיר שוב על זהותו הנשללת, ומפנה את האהובה לדמות האחרת, ה'נכונה', שתבוא ושתעניק לה טבעת. הזמן יגאל אותה, וגם ישכיח אותו. יש כאן התחלה של הדהוד דימוי הזמן – השנים שיחלפו, הרגש שידעך.

בית שני: היער, הסהר, הפנטזיה, ואחריה ההתפכחות והשחר החורק שן

"מה איכפת לך אני או הוא
או אחר יתנבא ביער
ובחצות תוך דממת הרהור
לך ירקום אגדת הסהר."

הבית הזה פונה אל העולם הפנטסטי – היער, הלילה, הסהר. הדובר שואל שאלת רטורית – מה זה משנה מי האיש? הוא, אחר, מישהו בלתי ידוע – כולם יאמרו לה מילות אהבה. אך אלו נבואות, אגדות וסיפורים (לא אמת) על אהבת נצח. דמות הגבר הרומנטי כאן מתפרקת לדימוי של פנטזיה נשית – של לילה, של ירח, של המתנה חסרת שם. הסהר מגלם את האשליה – יפה, עדין, חמקמק, בלתי מושג.

"והשחר בשחוק עת יקרא
ויחרוק שן מבעד לדלת
אז יופיע אחר ושירה
לך ישיר משכימה ונבדלת."

כאן מופיעה ההתפכחות. השחר מסמן את סיום הפנטזיה (ואת אובדנה המוחלט של האהובה עבורו?). ה"שחוק" של השחר הוא כמעט סרקסטי, מזויף, וה"חריקת שן" היא תנועה צורמת, אלימה כמעט, שאולי מרמזת על כאב האהבה, שהוא מנסה לקבור בתוכו – השחר חודר לדלת, לשגרת היום, קורא לו ולה להסתגל למציאות. במקביל, דמות אחרת תופיע – הפעם לא בתור נסיך לילי, אלא כזמר של בוקר, של שגרה "משכימה ונבדלת" – ניכר פה המרחק ההולך וגדל ביניהם, והשירה כאן היא כבר שירת הפרידה, לא שירת התשוקה.

בית שלישי: הגורל הנשי – והאהבה הנשכחת

"מכולם מנת חלקך תקחי
בו יגון בו הצחוק בו הכח
ובמותך לא ידעו למי
את הקדשת את ליבך המנוח."

הבית האחרון מצייר דיוקן של חייה הרגשיים של האישה – היא תקבל את חלקה מכל אהבות חייה: יגון, צחוק, כוח – כמו תבשיל רגשי מגוון. אבל בסוף – איש לא יידע, אבל מסתבר, שהייתה אהבה אחת שלה הקדישה האישה את חייה. למי? האם המספר מקווה, שלמרות שלא היה ראוי לה ודחה אותה מעליו, היא אהבה אותו עד סופה?

מוטיבים עיקריים בשיר

טבעת ואות קין: בין מחויבות לאשמה

אחד הדימויים החזקים בשיר הוא הניגוד שבין טבעת – סמל לנישואין, מחויבות, יציבות – לבין אות קין, סמל מקראי לפשע, נידוי, וקללה נצחית. הדובר מצהיר כי אין בכוחו להעניק אהבה ממוסדת או מחויבת, ורואה בעצמו אדם "מסומן". עבור פן, שחי חיים של חירות אישית קיצונית, שהתקשה להתמסד וחי בקשרים פתוחים, מתוחים ולעיתים חפוזים – הדימוי הזה הוא כמעט מטאפורי לחייו. הוא ידע לאהוב, אך לא לחיות באהבה לאורך זמן. "אות קין" על מצחו מבטאת גם תחושת אשמה – כלפי הנשים שאהב, כלפי ילדיו, או אולי כלפי עצמו – אשמה שמהולה בידיעה שאינו מסוגל להיות "האיש שהיא מחכה לו".

תחושת הזמן וההשלמה עם האבדן

השורה "אל תבכי תעבורנה שנים" חוזרת בשיר כפזמון מפייס אך עגום. זו אינה הבטחה לאהבה עתידית, אלא סוג של הכרה כואבת בכך שהזמן יקהה את הזיכרון, ויחליף גם את האהבה הזו. פן, כאיש שחי חיים רגשיים סוערים, ידע שהזמן הוא אויב של הרגש החריף – אך גם מושיע. האהבות שלו, כפי שתיאר בזכרונותיו, היו לרוב קצרות אך עזות. התחושה שבסופו של דבר תבוא אהבה אחרת, ואילו הדובר יישכח – היא השלמה עם מעגל החיים, אך גם הצהרה של אדם שיודע שאין לו מקום קבוע בלב של מישהי לאורך זמן.

אהבה כאשליה פואטית

פן היה משורר רומנטיקן במובן העמוק – אך כזה שלא האמין שביכולתו להגשים ולממש חלום של אהבה. גם בשיר הזה, האהבה מופיעה כחלום לילי, כפנטזיה של ירח, כסיפור שרוקמים מתוך בדידות בחצות. "אגדת הסהר" היא מטפורה לאהבה חסרת גוף – אידיאלית, בלתי מושגת, יפה מדי בשביל מציאות יומיומית. כך גם דמותו של פן – אדם שראה באהבה משהו קדוש, אך ראה בעצמו אדם שאינו ראוי לה. הוא לא זלזל בנשים – להיפך, הוא האדיר אותן – אך ראה את הפער בין שירתו לבין חייו כבלתי ניתן לגישור.

סיכום: שירו של איש ששנא את עצמו. אהב, אך לא היה יכול להישאר

"לא אני הוא האיש" הוא שיר על אהבה – אך לא פחות מכך, הוא שיר על הכחשה עצמית, אשמה גברית, בדידות קיומית והשלמה עם גורל. כל אלה הם לא רק נושאים פואטיים כלליים, אלא תמצית חייו ונפשו של אלכסנדר פן – משורר שלא הצליח להשתייך, שלא ידע להחזיק באהבה, אך גם לא ויתר עליה. דמותו של פן עולה מן השיר כדמות טראגית ורומנטית, כמי שאהב אך הרס, נכסף אך התרחק, כתב אך נותר מחוץ לסיפור. כך הפכה שירתו – ושיר זה במיוחד – לדיוקן נוקב של גבריות פצועה ומודעת לעצמה.

[לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם.
• אוסף המאמרים על מורכבות האהבה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2021), שירי נצח, שהזמן לא יכול להם, ייצור ידע, 7/9/21.
• פנחס יחזקאלי (2018), מורכבות האהבה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 26/7/18.
• חן חבקין, פן: אלכסנדר פן – ביוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. ביוגרפיה רחבת יריעה החושפת את חייו האישיים, יחסיו עם נשים, חיי הלילה התל-אביביים ועמדותיו הפוליטיות.
• דן מירון, ארץ אלף המילים: על שירה עברית מודרנית, מוסד ביאליק, 1998. עיונים בהקשרים תרבותיים של שירה עברית, כולל דיונים על פן כמשורר של שבר ותשוקה.
• ראובן שהם, שירתו של אלכסנדר פן, מתוך כתב העת מטעם, גיליון 5, 2005. מאמר ניתוחי-פוליטי המתמקד בשירה האישית-חברתית של פן, כולל התייחסות לפן הרגשי.
• צביקה פיק – אלבום "מוזיקה" (1979), כלול בו הביצוע של "לא אני הוא האיש", לחן ופרשנות קולית שמוסיפים רובד רגשי עמוק לטקסט.