תקציר: מי שמרגיש שאנחנו חיים בתקופה של משבר – שהמציאות שידענו מתפרקת, שהלכה המדינה, שהעתיד מאיים, ושהגעגועים לעבר "נכון" מעיקים ומכבידים על היומיום – אתם לא לבד. אבדן הדרך הוא חלק ממי שאנחנו. אנחנו נוטים לחשוב כי מה שהיה בעבר, נראה טוב יותר מכל מה שעשוי עוד לבוא. האומנם? בקונטקסט הזה ראוי לקרוא את "היו לילות" של יעקב אורלנד.

גיורא לינדנבאום גורן (ראו תמונה משמאל) מתמחה בהבטחת ערך הקניין הרוחני לחברות המחדשות בתחומים מתקדמים כגון AI, הצפנה, טיפול בנתונים ואנרגיה ירוקה.

*  *  *

מי שמרגיש שאנחנו חיים בתקופה של משבר – שהמציאות שידענו מתפרקת, שהלכה המדינה, שהעתיד מאיים, ושהגעגועים לעבר "נכון" מעיקים ומכבידים על היומיום – אתם לא לבד. אבדן הדרך הוא חלק ממי שאנחנו. אנחנו נוטים לחשוב כי מה שהיה בעבר, נראה טוב יותר מכל מה שעשוי עוד לבוא. האומנם?

בקונטקסט הזה ראוי לקרוא את "היו לילות" של יעקב אורלנד. אורלנד מציב תמרור הזהרה מפני כמיהה למציאות אחרת – פרטית ולאומית, שכבר איננה (ואולי מעולם לא הייתה) ומדגיש לנו את המימד ההרסני שבסיטואציה.

השיר התפרסם באחת התקופות הקשות של ראשית הדרך הציונית בסוף שנות ה-30: שלהי המרד הערבי, ירידה מין הארץ ותסכול עמוק מקריסת החזון החלוצי... מציאות מתפוררת! בתוך הקושי, נזכרת המספרת במציאות אחרת וקודמת עם אהבה מבטיחה, תקופה של תקווה, ישוב חלוצי שהבטיח 'יחד', עם כמיהה לתקופה שיש בה חזון.

על החיבור המופלא של המילים עם הלחן הקסום של מרדכי זעירא מיותר להכביר מילים. יעקב בר און למשל, מכתיר, בצדק רב, את מרדכי זעירא כמלחין בה"א הידיעה של שירי יעקב אורלנד, וחברו בלב ובנפש. די לנו בכך.

מילות השיר

מילים: יעקב אורלנד. לחן: מרדכי זעירא (ראו תמונות למטה)

היו לילות, אני אותם זוכרת,
אני אותם עד סוף ימי אשא,
במשעולים בין דגניה לכינרת,
עמדה עגלת חיי העמוסה.

והוא ניגש: שמעי אלי, קטנטונת,
אני בניתי בית לשבתך,
את תרקמי בערב לי כותונת,
אני אנהג ביום את עגלתך.

הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר,
הוא נהג עגלות לשדה הרחב,
ואני לו כותונת הייתי רוקמת,
כותונת של תכלת עם פרח זהב.

היו לילות, אני אותם זוכרת,
והוא את העצים בגן העיד,
את השבילים בין דגניה לכינרת,
כי רק אותי ישמור לו לתמיד.

היה הולך ושב אלי קודח,
היה נושא דמותי ממול פניו,
הגידו נא, היש בכם יודע
אי אנה זה הלך לו ולא שב?

אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת,
בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו,
אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת,
כותונת של תכלת עם פרח זהב.

היו לילות, אני אותם זוכרת,
אני אותם עד סוף ימי אשא.

פרשנות

מתוך שלל הרעיונות בשיר, אציע כאן לקחת תמצית אחת: ההישענות על זיכרון העבר והרצון להמשיך ולהחיות אותו, כואבת ועלולה להוביל אותנו לדרך ללא מוצא. השיר מציג בפתיחה שני קווי זיכרון מאותה תקופה – שלכאורה, אין ביניהם קשר ברור:

1. "הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת, אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,"
2. "בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת, עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.ֿ"

הקו הראשון נוגע בזיכרון האישי. להווה ידוע כי בלילה ישנים, אם זוכרים את הלילה, סימן שקרה בו משהו שנחרט. במילים אחרות, היה שם סקס, וכנראה סקס טוב לפי המשך השיר: בתוך האוהלים, הצריפים הרעועים ובין העצים, זה קרה.

הקו השני שייך למרחב אחר – יישובי, קולקטיבי. העגלה העומדת במשעולים בין דגניה לכנרת איננה סתם תמונת נוף, אלא סמל למאמץ החלוצי ולעומס של אותה תקופה. היא מלאה, עמוסה ואולי היא גם, ראי הנפש.

שני הקווים, האישי והקולקטיבי, נאגדים למילה אחת המרכזת את הסיפור כולו, משא. ״אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא״, מהדהד ל״עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה״. כאן הקווים מתחברים וזיכרון התקופה הופך למשא. העבר המבטיח, התקווה בהקמת הישוב, החיים החדשים מלאי החזון של עמל ויצירה, יחד עם סיפור אהבה בין הצריפים, התכווצו לזיכרון עבר שאינו מרפה ויש לשאתו. כחלל הנותר מאחור שכעת מקשה עלינו גם בזיכרונו.

זיכרונות האהבה יחד עם התקווה שהיו כרוכים בחזון ההתיישבות, התחברו לכובד נוסטלגי. הזיכרון לא רק חי – הוא מכאיב. ״אני עד סוף ימי אשא״ שורה שממש צורבת את הקורא ורומזת שזיכרון העבר נושא עימו כאב של שכול. כאב פרטי שקשה לחלוק וצריך לשאת אותו לבד. השכול הזה גם הוא, נערם ומוטען על אותה עגלת חייה העמוסה.

בהמשך השיר חוזר אורלנד בזמן, ומגולל את ראשיתו של הסיפור – את שלב ההתאהבות, את חלום ההקמה, את ימי הראשית התמימים של החלוציות. חדוות היצירה והקמת היישוב נשזרים יחד עם האינטימיות הצעירה. ראשית ההתיישבות, ראשית האהבה, ראשית התקווה.

והוא ניגש: שמעי אלי, קטנטונת,
אני בניתי בית לשבתך,
את תרקמי בערב לי כותונת,
אני אנהג ביום את עגלתך.

הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר,
הוא נהג עגלות לשדה הרחב,
ואני לו כותונת הייתי רוקמת,
כותונת של תכלת עם פרח זהב.

הסיפור מתפתח. האהבה, נטיעת העצים והקמת הישוב מתערבבים אלו באלו ליצירה פרטית הנטמעת במפעל הלאומי. עולם שלם נוצר.

בבית הבא, גם האינטימיות משתלבת במרקם הקולקטיבי: "וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד" – שתילת עצים עם עדות הגוף (למי שתהה לגבי הסקס, לא לדאוג, הוא היה ולא רק בתוך הצריף):

היו לילות, אני אותם זוכרת,
והוא את העצים בגן העיד,
את השבילים בין דגניה לכינרת,
כי רק אותי ישמור לו לתמיד.

עד כאן יופי, אבל כאן גם מגיעה הטרגדיה. לאחר ״ אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד״, הוא פשוט מסתלק. באחת האהבה תמה, הסיפור תם, תם גם הישוב ונגלית מציאות קשה ההופכת לצריבת זיכרון כואבת.

היה הולך ושב אלי קודח,
היה נושא דמותי ממול פניו,
הגידו נא, היש בכם יודע
אי אנה זה הלך לו ולא שב?

אורלנד לופת ולא מרפה. היא טיפלה בו כשהיה צריך, והוא קם והלך. אורלנד לא כותב טלנובלה שמחה, הוא לא נחמד אל הקורא ולא מבקש סוף טוב. הישוב הישן לא חוזר, לא האהוב ולא החלום. באופן אכזרי ממש, אורלנד הופך את הדמות לחסרת אונים ואומללה המשוטטת בעבר ולא יודעת לאסוף את השברים לתכלית חדשה. הכותונת הופכת לזיכרון קפוא והעבר הופך למשקולת.

אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת,
בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו,
אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת,
כותונת של תכלת עם פרח זהב.

המבט לאחור משתק ומכווץ את ההווה. הוא נועץ אותנו למציאות אפורה של געגוע. הכותונת כבר לא בגד, היא עדות נישאת שהפכה לעול, משא ונטל.

לבסוף חוזר השיר לראשיתו וסוגר מעגל אל אותה שורה המקפלת בתוכה את כל הסיפור וכאילו אומר: אמרתי לכם שזה מה שיהיה:

היו לילות, אני אותם זוכרת,
אני אותם עד סוף ימי אשא.

אורלנד מראה לנו כי מי שלא הצליחה להשתחרר מהעבר ואיננה יכולה להביט אל עתיד אחר, חלופי וחדש, תישא את העבר כאבן רחיים על צווארה, עם כותונת ללא גוף ועגלה ללא מסלול – גם במישור האישי וגם במישור הלאומי.

מוזמנים להאזין לביצוע האולטימטיבי של אסתר עופרים:

[לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם.
• אוסף המאמרים על מורכבות האהבה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2021), שירי נצח, שהזמן לא יכול להם, ייצור ידע, 7/9/21.
• פנחס יחזקאלי (2018), מורכבות האהבה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 26/7/18.