תקציר: הגיע הזמן להתבגר ולנטוש את פרדיגמת התמימות, שבה אנו אוחזים. הגיעה העת שכבר יידע - כל מי שכבר התנסה בניהול משא ומתן מדיני או עסקי בין מזרח ומערב - את ההבדל המשמעותי בין שתי תפיסות העולם הללו.

[לאוסף המאמרים בנושא הסכמי נייר וביטחון לאומי, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הסכם הגז עם לבנון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

רק לאחרונה סיימה ישראל משא ומתן ארוך עם לבנון, שבו - כדרכנו בניהול משא-ומתן, בחמישים השנים האחרונות - נתנו הכל, כשהצד השני אינו מוותר על דבר.

אבל - אמרנו - לפחות הוסדר סופית הגבול הימי בינינו (לא אעסוק במאמר זה באופן שבו דברים התרחשו, שהבהירו לדרי מזרח התיכון כולו כי ישראל שילמה בשל פחדה מתוצאות המלחמה).

עבר יום וגילינו לתדהמתנו שמנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, כבר מצא נקודות מחלוקת אחרות בים; והוא יציף אותן ברגע הנכון...

פרדיגמת התמימות...

הגיע הזמן להבין כי פרדיגמת התמימות - שבה אנו אוחזים - מכשילה אותנו בניהול המשא ומתן במזרח התיכון. מי שכבר התנסה בניהול משא ומתן מדיני או עסקי בין מזרח ומערב, אמור לזהות את ההבדל המשמעותי בין שתי תפיסות העולם הללו (ראו את התרשים למטה):

- המערב נוטה לראות את ההסכם החתום כמחייב את שני הצדדים למלא אחר תנאיו כלשונם.

- לעומתו, איש המזרח נוטה לראות את ההסכם הכתוב כמייצג את הנסיבות, ואת יחסי הכוחות, בנקודת הזמן של חתימת ההסכם. אך כאשר משתנים האינטרסים; או משתנות הנסיבות – למשל כאשר הצד החלש יחסית מתחזק – הוא רואה עצמו חופשי ואף מחויב לפעול לשינוי ההסכם, בהתאם לאינטרסים החדשים שלו, אם בפתיחת ההסכם למשא ומתן מחודש; או באופן חד-צדדי, כדי להביא אותו ל"נקודת איזון חדשה", המייצגת את השינוי ביחסי הכוחות לפי תפיסתו.

לכן, בעיקרון, הסכמים במזרח התיכון טובים ליום חתימתם...

בהעדר סנקציות מרתיעות למנוע עריקה, כל סעיף בהסכם נתון תמיד לשינויים, גם ביום שאחרי ההסכם. כך קרה עם "הסכם השלום" עם מצרים. משעה שנכנסה מצרים למדבר סיני, בחסות המאבק נגד דאע"ש – אפילו באישור ישראל באיוולתה – היא כבר לא תצא משם לעולם.

בהעדר סנקציות מרתיעות למנוע עריקה, כל סעיף בהסכם נתון תמיד לשינויים, גם ביום שאחרי ההסכם. כך קרה למשל ל"הסכם השלום" עם מצרים, שהפרה כמעט כול סעיף בו למעט דבר אחד - הגבול; כי משעה שנחתם עי שני הצדדים והוכר רישמית בזירה הבינלאומית, קשה לחולל בו שינויים חד צדדים, ללא ענישה מרתיעה. אבל, משעה שנכנסה מצרים למדבר סיני, בחסות המאבק נגד דאע"ש - באישור ישראל, באיוולתה - היא כבר לא תצא משם לעולם.

תופעה דומה התרחשה גם בהסכם ישראל עם ממלכת ירדן

- מצד אחד ישראל נאותה, בנדיבות רבה, להגדיל את מכסת המים שהיא מספקת לירדן.

- מנגד, ביטל המלך הירדני, עבדאללה השני (ראו תמונה משמאל), באופן חד צדדי, את ההיתר שניתן לישראל לעבד חלקת קרקע באזור ארם נהריים באחד מפיתולי נהר הירדן בו הוקמה גם אנדרטה לזכר קבוצת תלמידות שחייל ירדני הרג, הסכם שאמור להתחדש, באופן אוטומטי, כול 25 שנה. למעט אם אחד הצדדים יתנגד לכך.

[בתמונה משמאל: המלך עבדאללה השני. מקור התמונה: התקשורת הערבית]

בהתראה של שנה מראש, סיימה ירדן את הסכם; וב-2019 הועבר השטח לריבונות ירדן, כשהמלך מתגאה על כך ש"שחרר את השטח" כאילו היה כבוש. לתרועות חברי הפרלמנט שלו: "אני מודיע על סיום הסיפוח של שני האזורים צופר ונהריים מהסכם השלום ועל החלת ריבונות ירדנית מלאה על כל אינץ' מהאדמות האלה" - כאילו מדובר בשחרור שטחים כבושים.

ישראל הסתפקה ב"הבעת צער" כי לא הייתה מוכנה להתעמת באופן פומבי עם המלך מתוך שיקולים אסטרטגיים אחרים, וגם לא העזה לבטל את תוספת המים- כי אז תואשם ב"חוסר הומניות" אם לא "רצח עם" [ראו בהקשר זה את מאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן: הסכם המים עם ירדן – לא לומדים כלום ואין גם שכל להצטער!].

ועתה להסכם הגז עם לבנון...

בהסכם זה שנם שני מרכיבים עיקריים: קביעת תחום המים הטריטוריאליים, שבהם כול מדינה רשאית לנצל את המשאבים הכלכליים המצויים בתחומה כרצונה; ובמקרה שקו גבול המים הטריטוריאליים חוצה את השדה הכלכלי – מגיעים הצדדים להסכמה על פיצוי כלכלי לצד הנפגע. במקרה הזה ישראל ויתרה על חלק מתחום המים הטריטוריאליים תמורת פיצוי כספי וזאת מתוך שיקולים אסטרטגיים ארוכי טווח. וכך קרה שישראל ולבנון הסכימו על שיטה מסוימת המאפשרת להסדיר גבול מים טריטוריאלי וחתימה על הסכם התנהלות הכלכלית הגלומה בהם.

האירוע הזה זכה מצד אחד לתשבחות מצד ארצות הברית וצרפת שנתנו ברכתם וסיפקו את ערבותם למימוש ההסכם וכן מצד אלה שראו בו פריצת דרך (היסטורית אולי) לשיפור היחסים בין שתי המדיות וגם השתחררות מסוימת מההשפעה המזיקה של ארגון הטרור האירנו חיזבאללה. חיזבאללה..חיזבאללה, אך מנגד התעוררה הביקורת נוקבת המצד האופוזיציה בטענה ישראל עשתה כאן ויתור טריטוריאלי שאסור היה לה לעשות. אם לא כניעה לחץ אמריקני וצרפתי + הצורך של ממשלת השינוי להפגין הישג מקביל ל"ברית אברהם". ההנחה במקרה זה הסיכון להפרת ההסכם הוא קטן יחסית נוכח הסנקציות המחמירות הראויות שישראל ושותפיה שהציבו ללבנון

הערה: ההערכה היא שהממשלה הקודמת הייתה עושה בדיוק אותו דבר וכי הביקורת עד כדי הגדרתה "בגידה"- נעוצה בשיקולי פוליטיקה אישיים, שהתנהלות בעניין הצוללות מאפילה עליה. 

לסיכום

האסלאם מייחס קדושה קיצונית לאדמה מההיבט האידאולוגי; וגם כטקטיקה לעודד את המאמינים לצאת למלחמות כיבוש להפצתו. לכן, חרף הגמישות הרבה שהעולם הערבי מייחס לעמידה בתנאי הסכם חתום עם יריבים (ראה הסכם חודייאבה), הרי בתנאי אחד אינו מוכן להתפשר, וזו האדמה.

לכן ישראל חייבת להיות זהירה מאד בעת ניהול משא ומתן עם שכנותיה ובמיוחד ככול שזה נוגע לסוגיית הגבולות! אם להשתמש במילותיו של אנוואר סאדאת - אל לישראל לעשות ויתור על "אף גרגר חול של אדמת ישראל הקדושה"; ואפשר להוסיף לכך את מילותיו של המלך עבדאללה השני בנהריים: לשמור "על כל אינץ' מהאדמות האלה".

נסיגה מכלל זה עלול להידרש, לעיתים, מתוך שיקולים אסטרטגיים מוסכמים, ארוכי טווח, ובגיבוי בין-לאומי אמין, עם יכולת מוכחת לתקן את המצב אם יידרש; ואפשר אז להתנחם בכך, שכל הסכם כלכלי ממילא יהיה נתון לשינויים הבלתי נמנעים במזרח התיכון.

[לאוסף המאמרים בנושא הסכמי נייר וביטחון לאומי, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הסכם הגז עם לבנון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא הסכמי נייר וביטחון לאומי;
• אוסף המאמרים על הסכם הגז עם לבנון;
• אוסף מאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית';
• מאמרו של האלוף גרשון הכהן: 'הסכם המים עם ירדן – לא לומדים כלום ואין גם שכל להצטער!';
• הרחבה על דמי חסות (פרוטקשן) ו'כופרים בני חסות' ('דימי').