רוני אקריש: זהות פרוגרסיבית הגמונית

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[בתמונה: זהות פרוגרסיבית... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

אנחנו אוהבים את המורשת שלנו, כדי להציע אותה לכל מי שמתכוון או רוצה להיות ישראלי עברי. עם זאת, אנו נקראים מכל הצדדים לצו, להמיר את אמונתנו לחברה מכילה, שם אחר לקונפורמיזם. הופעת המושג 'לחיות ביחד' מוכיחה שנכנענו ליצרני האחידות מתוך המרובה... 

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ ב-‏אוניברסיטה עממית חינמית "קפה דעת"‏.

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ ה‏אוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

פילוסופים נאורים מסוימים העירו אותי מהתרדמה הדוגמטית - שבה דור שלם הרדים את עצמו לאורך תקופת נעוריו - כדי להגיש את כתב האישום של הדור שלנו, נגד הרלטיביזם התרבותי (תפיסה הגורסת כי לנקודת מבט תרבותית אין תוקף או אמת מוחלטת, אלא ערך יחסי בלבד הנקבע על-פי הבדלים בתפיסה ובשיקול דעת) ואת תביעתנו, למען תרבות השורשים (שמעמידה נרטיב היסטורי, המחבר בין העבר להווה).

מה שהפילוסופים הללו מרוממים במאמריהם - ואשר הציל אותי - הוא היכולת של הפרט לעזוב את עצמו, להכניס את עצמו בסוגריים. ה- 'אפושה' המפורסם של הפילוסוף היהודי -צ'כי -גרמני, אדמונד הוסרל (Edmund Husserl), מייסד הפילוסופיה הפנומנולוגית, הגורסת: השתחרר מעצמך כדי להיות חופשי למשהו אחר מלבדך, למשהו גדול מעצמך, במקרה הזה - ליצירות הנפש והתבונה.

[בתמונה: השתחרר מעצמך... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי CDD20 לאתר Pixabay]

בשבח הסקרנות...

[בתמונה משמאל: הפילוסוף היהודי-צ'כי-גרמני, אדמונד הוסרל, מייסד הפילוסופיה הפנומנולוגית: השתחרר מעצמך כדי להיות חופשי למשהו אחר מלבדך, למשהו גדול מעצמך, במקרה הזה - ליצירות הנפש והתבונה... התמונה היא נחלת הכלל]

הצעד הזה, הצידה, פותח את הדלתות לחיים בשילוב הדעת. אהבתי לפילוסופיה, נראתה לי, מובנת אם לא חיונית בשעות המוקדמות של התבגרותי, לאחר מכן נדבקתי בתשוקה לחשיבה, לסקרנות ולקושיות, לגבי הידוע והמוגמר כביכול.

הסקרנות הזו מנקרת ומעמידה בסימן שאלה, את מה שנראה לנו כמובן מאליו, וכאמת יחידה. אנו חיים ביקום רווי בתשובות; והיא מעמידה אותן, ללא הפוגה, לבדיקה ולביקורת.

זו הסיבה שבגללה בני שיחו של סוקרטס נעשו כל כך חסרי סבלנות כלפיו.

[בתמונה משמאל: הפילוסוף היהודי-צ'כי-גרמני, אדמונד הוסרל, מייסד הפילוסופיה הפנומנולוגית: השתחרר מעצמך כדי להיות חופשי למשהו אחר מלבדך, למשהו גדול מעצמך, במקרה הזה - ליצירות הנפש והתבונה... התמונה היא נחלת הכלל]

משברים פוליטיים ומוסריים הם משברים אינטלקטואליים. מחשבה איננה פעולה; אבל, פעילות חזקה ונחושה צריכה להינשא על ידי כמה רעיונות, במיוחד בקשר לייעודו של האדם, ומשמעות הציביליזציה, שבה היינו רוצים לחיות.

הספציפיות, וגם הקושי, של העת הנוכחית; נובעים מהפער שבין המציאות לבין הדמות האידיאולוגית הפרוגרסיבית - שאינה מורשתו של השמאל לבדו, אלא גם של חלק גדול מהימין, שכבר אימץ אותה. תופעה זו אופפת את האליטה הפוליטית, התקשורתית, התרבותית והאקדמית כיום, ומשפיעה עליה. יותר ויותר אנשים מודדים את המבוי הסתום בנפשם ובמצפונם, הם סובלים על בשרם, מהפער שבין הרצוי למצוי, ואינם מוכנים עוד להיכנע לו בצייתנות.

הפרוגרסיביים נשארים כפופים למה שכמה פילוסופים מכנים 'קשרים נפשיים' - כלומר, אסוציאציות מוסריות של רעיונות - כשהשורשיות, העבר והאומה מייצגים 'נקודות כאב', במעשים ובמחוות של הפרוגרסיביות. לאידיאלים שלהם אין אמנם עוד מונופול; אבל יש להם את המונופול של הלגיטימיות המושלמת של 'עידן חדש'; והם מחבלים בכל ביקורת, כנגד כל אותן הנחות.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

[בתמונה: אבולוציה פרוגרסיבית... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

'העלאת מודעות' במקום הוראה...

הפרוגרסיביים מניחים שהאדם יהיה חופשי יותר, על אחת כמה וכמה יצירתי יותר, ככל שהוא ישוחרר מעול העבר. לא שבתי הספר נסגרו, או אפילו שהעבר, הספרותי או ההיסטורי, כבר לא נלמד. תמיד אפשר יהיה לסתור אותי ולהתנגד לי; למשל, שהסטואיים או הנאורות נשארו בתוכניות הלימודים. אך הם לא נלמדים עוד בכוונה לייצר יורשים, לייצר, בלשון המעטה, ישראלים, ובאופן הגיוני למדי הפדגוגיה, שרווחה מאז, הופכת את ניכוסה לבלתי אפשרית. יתרה מכך, מילה משמעותית התערבה באוצר המילים של בית הספר, זו כבר לא שאלה של 'הוראה' אלא של 'העלאת מודעות'. בדרך זו הכניעו את התנאים להופעתו של הפרט המשוחרר באמת, של הפרט המסוגל לחשוב, לשפוט, לפגוש את עצמו ולדבר.

עם זאת, אין מחשבה חופשית ללא שליטה בשפה, כלומר אוצר מילים שופע, תחביר בעל ניואנסים אך קפדני לא פחות. השפה היא מכשיר מובהק של האמנציפציה, היא מאפשרת לארגן את העולם ההפוך הראשוני, להורות על מה שניתן לנו בערבוביה, לקחת קצת מרחק, אך היא גם מכשיר לתפיסה, היא מחדירה הבחנות וחושפת לנו את המציאות על מגוון שלה.

איך יוכל אדם לטעון לחופש, כאשר אנו מפקירים אותו לעצמו, מפקידים אותו בעולם היחיד שסביבו? בן אדם - המנותק מן האוצר של העבר, תלוש מן העולם הישן - נשאר כלוא בכלא של ההווה. העבר הנמחק - העשיר באופני קיום שונים משלנו - הוא מנוף להטיל ספק בעולם שבו אנו חיים. ההשלכות הן הרות אסון, ואחרי שנים של חינוך פרוגרסיבי, כבר אין להוכיח את העניין, צריך רק לפקוח את העיניים.

[להרחבת המושג 'יצירתיות', לחצו כאן]

[בתמונה: חיים ללא ספק... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

[בתמונה: חיים ללא ספק... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

שני קורבנות יש לתהליכים הללו:

קודם כל, האיש שהתרוקן מכל חומר, מכל פנימיות המאפשרת לו ללכת בביטחון בנתיבי חייו. עולמות עניים, משוטחים על ההווה ומסורים, כפותים לשיח של התקינות הפוליטית – הפוליטיקלי קורקט.

השתרשות - כלומר להיות חלק מהיסטוריה ומן המקום - היא הכרח אנתרופולוגי. 'השתרשות' הוא אולי הצורך החשוב ביותר והפחות מובן של נפש האדם.

זה אחד הקשים ביותר להגדרה. לאדם יש שורש באמצעות השתתפותו האמיתית, הפעילה והטבעית בקיומה של קהילה, השומרת בחיים אוצרות מסוימים מהעבר והצגות מסוימות של העתיד.

ההשתתפות טבעית; כלומר, היא מובאת אוטומטית לפי מקום, לידה, מקצוע, סביבה. כל אדם צריך להיות בעל שורשים מרובים. הוא צריך לקבל כמעט את כל חייו המוסריים, האינטלקטואליים והרוחניים דרך המרחבים שהוא חלק טבעי מהם. (סימון וויל, הפילוסוף, 1949 - על ההשתרשות).

האדם ללא היסטוריה, ללא עבר נידון להפשטה, הוא חי, במילותיו של אנרי ברגסון, "על פני עצמו". השורשים אינם משתתקים, להיפך הם מניעים. ההיסטוריה, המועברת אלינו, היא כמו דיו לטבול בו את הנוצה שלנו.

[בתמונה משמאל: ההיסטוריה, המועברת אלינו, היא כמו דיו לטבול בו את הנוצה שלנו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים בנושא: תקינות פוליטית - פוליטיקלי קורקט, לחצו כאן]

[בתמונה: 'השתרשות' הוא אולי הצורך החשוב ביותר והפחות מובן של נפש האדם... המקור: Alex Hofford on Twitter]

[בתמונה: 'השתרשות' הוא אולי הצורך החשוב ביותר והפחות מובן של נפש האדם... המקור: Alex Hofford on Twitter]

הקורבן הגדול הנוסף הוא האומה, היא מפוצלת ומוותרת על טיפוח הייחודיות שלה, ובכך רוצה ליישר קו עם מתכוני הזמן.

הייחודיות של מדינת ישראל, כפי שאני מנסה לעגן בטקסט הזה, היא התשוקה לעולם המשותף ללא כל צורך בגלובליזציה או מדיניות התבוללות. אנחנו אוהבים את המורשת שלנו, כדי להציע אותה לכל מי שמתכוון או רוצה להיות ישראלי עברי. עם זאת, אנו נקראים מכל הצדדים, לצו זה, להמיר את אמונתנו לחברה מכילה, שם אחר לקונפורמיזם. הופעת המושג 'לחיות ביחד' מוכיחה שחתמנו על הכניעה של החברה שלנו לטובת היצרנים של האחידות מתוך המרובה. הדאגה היחידה שלנו חייבת להיות להבטיח נינוחות, להבטיח דו-קיום שליו של קהילות, כל אחת חיה לפי ההרגלים והמנהגים שלה, שיטות הלבוש, ואפילו החוקים שלה.

[תמונתו של הנואם, המדינאי, הסופר והפילוסוף, מרקוס טוליוס קירון משמאל היא נחלת הכלל]

המילה תרבות, במובן ההומניסטי, מדברת בשפתו של ‘קיקרו’ (ראו תמונה משמאל). הפילוסוף חושב את היווצרות הנפש על פי המודל של עבודת האדמה. הביטוי 'קולטורה אנימי' שאול מאוצר המילים החקלאי, ומתאר בבירור את המאמצים שיש לעשות, את הסבלנות שחייבת להיות, כדי להפוך לאדם מתורבת. באותו אופן שבו ארץ הופכת יוצרת ופורייה, רק בתנאים של חציבה וחפירה, המוח האנושי יכול לתבוע מקוריות או ייחודיות כלשהי, רק בתנאי שהוא נכנע לציות קפדני.

תרבות במובן האתנולוגי מנוגדת לטבע. האדם הוא יצור של תרבות, במובן שהוא מעצב את הקיום. הוא לא סתם אוכל; הוא מבשל, או מאמץ טקסים… לא הכול תרבות כי לא הכול פועל להרחבת המחשבה. הצהלה, ההנאה - שהעבודה האמיתית של התרבות מעוררת - היא בדיוק התחושה הזו, של לגלות לנו היבט של המציאות הבלתי צפויה, הבלתי ידועה.

[בכרזה: רוני אקריש על הפרוגרסיביות החדשה - אנחנו אוהבים את המורשת שלנו, כדי להציע אותה לכל מי שמתכוון או רוצה להיות ישראלי עברי. עם זאת, אנו נקראים מכל הצדדים לצו, להמיר את אמונתנו לחברה מכילה, שם אחר לקונפורמיזם.  הופעת המושג 'לחיות ביחד' מוכיחה שנכנענו ליצרני האחידות מתוך המרובה...  מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר. הכרזה: ייצור ידע]

[בכרזה: רוני אקריש על הפרוגרסיביות החדשה... מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר. הכרזה: ייצור ידע]

התפיסה ההומניסטית של התרבות נגועה במשמעותה האתנולוגית, הייתה לה תוצאה איומה שלא חינכה עוד את הנושאים שמאפשרים לבדם את היווצרות המחשבה העצמאית. האדם השואף לטפח את עצמו חייב לדעת את אומנות השחרור מעצמו, אם הוא רוצה להיות חופשי למשהו גדול ממנו לאין שיעור. אם אנחנו רוצים שמונטיין, מולייר, רוסו, שאטובריאן, פלובר, אפלטון, דקארט, ניקולא פוסין יהפכו לבני לווייתנו בחיים ובמחשבה, אז אנחנו נדרשים לענווה אמיתית, כדי לקבל השראה טובה יותר מיצירותיהם.

תרבות הופכת שם נרדף ל'מעצר בית', בזהות פרוגרסיבית הגמונית, וההוכחה היא חותכת. אנחנו תמיד יכולים לקחת צעד הצידה, לחלץ את עצמנו ממה שאנחנו, ולפתוח את עצמנו לכולם, ולכל דבר.

[להרחבה על קונפורמיות בקבוצה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

2 thoughts on “רוני אקריש: זהות פרוגרסיבית הגמונית

  1. Pingback: הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. Pingback: הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.