[בתמונה: קבר רחל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Patrick Gray לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

עודכן ב- 1 באוקטובר 2023

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של ספטמבר לפני: 

• המרד הגדול של הפלסטינים אזרחי ישראל;
• יום הזיכרון לרחל אימנו, לפי המסורת;
• נפטר מנחם אוסישקין, מראשוני מנהיגי הציונות;
• תחילת 'מבצע יואב';
• רון ארד נופל בשבי;
• הלינץ' ברמאללה;
• חטיפת החיילים בהר דב;
• נחטף החייל נחשון וקסמן בידי מחבלים;
• נפטר המשורר שאול טשרניחובסקי;
• מבצע "רגל עץ" – תקיפת מפקדת אש"פ בתוניס;
• טובעה אניית חיל הים (אח"י) אילת;
• נפטר הרב צבי הירש קלישר מאבות הציונות הדתית;
• נרצח השר רחבעם זאבי 'גנדי' בידי מחבלים;
• הוקם היישוב כפר תבור;
• פירסום הספר הלבן השני;
• הושלם מבצע ייבוש החולה;
• הסתיים 'מבצע חירם' לשחרור איזור הגליל העליון.

ועוד...

י"א חשון יום הזכרון של רחל אימנו לפי המסורת

בתאריך זה לפי המסורת נפטרה רחל אימנו, אשת יעקב אבינו ואם יוסף ובנימין. נאמר "וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל, עַד הַיּוֹם". אנו מייחסים כיום את מיקום קבר רחל בכניסה לעיר בית לחם, דרומית לירושלים. שטח זה הינו כיום בריבונות ישראלית. בזמן חורבן בית ראשון הוגלו בני ישראל ותושבי ירושלים שיצאו לגלות עברו בסמוך לקבר רחל ונאמר בספר ירמיהו "כֹּה אָמַר ה’, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל, מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה’, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה’; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".

זוהי בעצם תמצית הבטחת הגאולה של עם ישראל שאנו רואים בהקמת מדינת ישראל את תחילתה. לאחר ששת הימים ושחרור קבר רחל שר הזמר אריק לביא ז"ל את השיר שבין מילותיו "ראי, אבק דרכים עולה מעיר שלם ורכב הברזל שועט אל מול עירך... מנעי קולך, רחל, מנעי קולך מבכי, כולנו פה רחל, עם התרמיל על שכם, שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בת לחם. ראי, רחל, ראי, ראי ריבון עולם ראי רחל, ראי, הם שבו לגבולם".  הנסיעה כיום לאתר קבר רחל היא ללא בעיה.

1.10.1985 המרד של ערביי ישראל

ב-1 באוקטובר 2000 - היום השני של ראש השנה ה'תשס"א; יומיים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה; ושלושה ימים אחרי עלייתו של ראש האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית - פרץ מרד ערבי במדינת ישראל, שמאז המרד הערבי הגדול (1939-1936) - ועד שהגיעו פרעות תשפ"א - לא ידענו כמוהו. האירועים התרחשו בשני גלים: 1 עד 3 באוקטובר ו-7 עד 10 באוקטובר, ובמהלכם נהרגו מבין המפגינים 12 ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי, וכן נהרג יהודי ישראלי מיידוי אבנים.

האירועים החלו בהפגנות הזדהות המוניות שערכו ערביי ישראל עם ערביי יהודה ושומרון לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בהנחיית ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, ולאחר קריאתו של חבר הכנסת עבד אל-מאלכ דהאמשה (ראו תמונה משמאל) להציל (כרגיל...) את מסגד אל־אקצא. ההפגנות הובילו לחסימת כבישים כמחאה, כללו במקרים אחדים בדיקת זהות הנוסעים ופגיעה ביהודים שבהם, וניסיונות תקיפת יישובים יהודים וכתוצאה מכך הידרדרו במהירות לעימותים בין המתפרעים לכוחות המשטרה ועוברי אורח. התחושה של עוצמה גוברת הניבה במגזר הערבי ביטויים כמו "מלחמת 1948 נמשכת", "חזרתם להילחם על הצירים כמו ב- 1948"

[בתמונה משמאל: חבר הכנסת עבד אל-מאלכ דהאמשה מציל את מסגד אל אקצא... מקור התמונה: אתר הכנסת. שם הצלם אינו מוזכר]

משטרת ישראל ומשמר הגבול הגיבו למרד בתקיפות רבה, בירי של קליעי גומי, ובמקרים מסוימים גם ירי אש חיה, לעבר המתפרעים. עד אשר שככו כעבור שבוע, האירועים הידרדרו להצתות ומהומות בערים ובכפרים ערביים ומעורבים ברחבי הארץ, בעיקר בגליל ולאורך ואדי ערה, ובמקרים רבים נרשמו התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה והערבים ובין ערבים ויהודים.

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]

[תמונה: מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל... התמונה היא צילום מסך מכתבת כאן 11]

בשל מצוקה פוליטית, ממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק (ראו תמונה משמאל), נעתרה לבקשת הנהגת ערביי ישראל והקימה ב־8 בנובמבר 2000 ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים בראשות השופט תיאודור אור ("ועדת אור"). במסקנותיה בדו"ח שניתן ב־1 בספטמבר 2003, מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי.

[בתמונה משמאל: אהוד ברק. הכיל את המרד הערבי, התנצל בפניהם פעמיים, והתבזה... מקור תמונתו של אהוד ברק משמאל: פייסבוק]

הוועדה הפקירה למעשה את המשטרה שאנשיה שילמו את המחיר, 'הכילה' את המרד הערבי ולא נקטה כל אמצעים נגד מארגניו. במהלך פגישת בחירות התנצל אהוד ברק בפומבי בפני הציבור הערבי, אך הללו ובהם חברי כנסת ערביים דחו אותה, וקבעו שהוא האחראי להרג. בשנת 2019 לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, כשעמד אהוד ברק בראשות מפלגתו החדשה ישראל דמוקרטית, התנצל שוב בפני ערביי ישראל על אירועי אוקטובר 2000.

על בגידת המערכת השלטונית במשטרה אמר אז ניצב אליק רון - מפקד המחוז הצפוני דאז: "מפקד משטרה שאיננו יודע, שבערבו של יום היא יוותר לבדו לצד הדרך, או שהוא רפה שכל או שהוא משקר לעצמו!" ...

[בתמונה: מי שרוצה להבין לעומק את האימפוטנציה המשטרתית בפרעות תשפ"א, כדאי שישנן היטב את דברי ניצב אליק רון - מפקד המחוז הצפוני דאז - על בגידת המערכת השלטונית: "מפקד משטרה שאיננו יודע, שבערבו של יום היא יוותר לבדו לצד הדרך, או שהוא רפה שכל או שהוא משקר לעצמו!"... הצילום המקורי מאתר משטרת ישראל; אין אזכור שם הצלם]

על מסקנות הוועדה נמתחה ביקורת, הן בקרב הממשלה והכנסת והן בהנהגת הציבור הערבי. ^[5][6] המאבק המזויין עם הרשות הפלסטינית - שהתנהל באותם ימים - שיקף ישראל מבולבלת וקורסת (הכל השתנה, כשיצאה ישראל למבצע 'חומת מגן' ב- 29 במרץ 2002).  וכדומה. המשטרה התייחסה למרד כהווייתו וירתה, לאחר ששוב ושוב הובהר לה ע"י הקברניטים שיש כורח לאומי בשמירת ציר ואדי ערה פתוח (למעבר תגבורות צבאיות לרמת הגולן וממנה). הירי הזה - והטראומה בעקבותיו במגזר - סיפק לנו יותר מעשרים שנה ללא מרידות... כאז כן עתה, בערבו של יום, המרד טואטא מתחת לאגדות דו הקיום, והמשטרה הוקרבה כשעיר לעזאזל הלאומי.

1.10.1985 מבצע "רגל עץ" – תקיפת מפקדת אש"פ בתוניס

לאחר גל פיגועים גדול ששיאו היה רצח הישראלים בנמל לרנקה שבקפריסין, הוחלט על התקפה על מפקדות המחבלים ומפקדת אש"פ בתוניס אשר לשם עברו המחבלים לאחר גירושם מביירות במהלך מלחמת שלום הגליל. היות והיה ברור לממשלת ישראל ולגורמי המודיעין שחלק ניכר מהוראות הפיגועים מגיע ישירות מתוניס הוחלט להשמיד את כח התשתית התומך של המחבלים. בהתקפה שהתבצעה הרחק מגבולות ישראל ( 2,460 ק"מ), הושמדו מבנים ונהרגו כ-60 מחבלים.

כחלק מאי רצון לפגיעה באזרחים תוכננה התקיפה ליום ג' כדי לא לפגוע בנופשים באיזור ובנוסף קיבלו הטייסים הנחייה שרק במידה ומזהים בוודאות את מבני המחבלים יש לתקוף. בעקבות הפעולה החליטו שלטונות תוניס להשאיר רק את המסגרת "המדינית" של אש"פ ולהרחיק מארצם את בסיסי האימונים. מסגרת מחבלים זאת היתה הגרעין שהגיע לארץ לאחר הסכמי אוסלו והתיישב בשטחי עזה ויריחו.

[בתמונה: תקיפת משרד כוח-17 | הצילום: אתר חיל האוויר]

3.10.1941 נפטר מנחם אושיסקין מראשוני מנהיגי הציונות

מנחם מנדל אושיסקין (ראו תמונה משמאל) נולד ברוסיה בשנת 1863. בגיל צעיר נמשך לרעיון הציוני והיה ממשתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. בקונגרס השני נבחר כחבר בוועד הפועל הציוני.

[תמונתו של מנחם אוסישקין משמאל היא נחלת הכלל]

כשביקר בארץ ייסד בזכרון יעקב את "הסתדרות המורים העבריים".

בזמן הקונגרס הששי ("קונגרס אוגנדה") היה מהמתנגדים החריפים ביותר לתוכניתו של הרצל ליישוב היהודים באוגנדה אפילו כפתרון זמני.

משנת 1906 עמד בראש וועד "חובבי ציון" והיה מהפעילים הבולטים לדחיפת ההתיישבות בארץ ישראל ובשנת 1918 עלה לארץ והשתקע בה. בשנת 1923 נבחר לשמש כנשיא הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) תפקיד שביצע עד יום מותו. על שמו רחובות רבים בארץ (מגרש הכדורסל הביתי לשעבר של קבוצת הפועל תל אביב נקרא "אולם אושיסקין" על שם רחוב אושיסקין בו היה ממוקם האולם).

6.10.1973 מלחמת יום הכיפורים

ביום כיפור בשעה 14:00 פתחו בהפתעה בו זמנית צבאות מצרים וסוריה במתקפה על מדינה ישראל. הסורים ברמת הגולן; והמצרים בחצי האי סיני. המלחמה נמשכה 18 יממות, שהחלו בבלימה ישראלית, ואחר כך בהתקפות נגד ישראליות שהעבירו את הלחימה אל עומק שטחי האויב, ואילצו את המצרים, ובעקבותיהם גם את הסורים, לקבל הסדרי הפסקת אש חדשים. בחזית הסורית נעצרו כוחותינו כ-30 ק"מ מדמשק ואיימו על בירת סוריה, ואילו בחזית המצרית צלחו כוחות צה"ל את תעלת סואץ בפיקודו של אריק שרון וצרו על הארמיות השנייה והשלישית ומנעו גישה אליהם. במלחמה זו נהרגו כ-2,750 חיילים.

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

[בתמונה: במלחמת יום כיפור היו אלה דווקא המצרים שייצרו את תמונת הניצחון... הדגל המצרי מונף, על בסיס התמונה האמריקנית המפורסמת של קרב איוו גימה במלחמת העולם השנייה. התמונה פורסמה באתרים מצריים רבים, ללא פירוט של הצלם ו/או בעל התמונה. למקור התמונה, לחצו כאן. כיוון שבעל הזכויות לא אותר, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

6.10.1946 הוקמו 11 התנחלויות (מאחזים) בנגב

לאחר מלחמת העולם השנייה עקב לחץ של דעת הקהל, בעיקר בארצות הברית, לפתור את בעיית היהודים בארץ ישראל הוקמה וועדה כשחברים בה נציגים מבריטניה (ששלטה בארץ ישראל במסגרת המנדט) ונציגים מארצות הברית. וועדה זו נקראה בשם "מוריסון-גריידי" על שם שני ראשי המשלחות. חלק ממסקנות הוועדה היו שהשטח של הנגב יהיה תחת שלטון בריטי. בעקבות פרסום המסקנות החלה התארגנות ביישוב היהודי על מנת לקבוע עובדות בשטח. במשך מספר חודשים תוכנן בסודיות גמורה מבצע להקמת 11 התנחלויות בנגב. למבצע זה היו שותפים ההגנה, חברת מקורות וסולל בונה כשהכסף למבצע ניתן על ידי הקרן קיימת לישראל וקרן היסוד.

האחריות לבצוע הוטלה על ההגנה. ההגנה ארגנה את האנשים והציוד ובמוצאי יום כפור תש"ז, נסעו שיירות והקימו בלילה אחד את המאחזים במתכונת של ישובי "חומה ומגדל". הישובים שהוקמו היו: גלאון, שובל, משמר הנגב, בארי, תקומה, כפר דרום, נירים, אורים, חצרים ונבטים. בכל ישוב היו כ-30 מתיישבים. להקמת ישובים אלו היתה תרומה מכרעת בקביעת גבולות החלוקה. כמו כן הוכיחה את עצמה, בזמן מלחמת העצמאות כשאפשרה לכוחות הפלמ"ח, ההגנה ובהמשך לצה"ל לבסס את אחיזתינו בנגב והעלאת המורל בקרב היהודים בארץ. לולא מבצע התיישבות זה, קשה להניח שהיתה תקומה ליישובי הנגב הבודדים שהיו עד אז ושוב הוכחה האימרה  של יוסף טרומפלדור:  "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו."

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[בתמונה: מיקום יישובי 11 הנקודות בנגב ביחס ליישובי ימינו. המפה הוכנה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ע"י Tamar Hayardeni]

7.10.2000 חטיפת החיילים בהר דב

בעת שהיו בסיור שגרתי סמוך להר דב נחטפו שלושה מחיילי צה"ל: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד על ידי אנשי החיזבאללה. אירוע חטיפה זה היה המקרה הראשון לאחר נסיגת צה"ל משטח לבנון. בתחקירים שבוצעו עלו מספר כשלים. הרכב שבו נסעו החיילים לא היה ממוגן היות ורב כלי הרכב הממוגנים הועברו לגזרת יהודה ושומרון עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. גם גדר המערכת באזור זה לא היתה מצוידת באמצעים אלקטרוניים

מספר שנים לאחר מכם בשנת 2006 הוקרן לציבור סרט המראה את חטיפת החיילים. (להלן מתוך כתבה שפורסמה במהדורת האינטרנט של עיתון הארץ) מהסרט עולה כי פעולת חטיפתם של שלושת חיילי צה"ל ארכה כשלוש דקות וחצי. היא החלה בהתגודדות של פעילי חיזבאללה בלבוש אזרחי ליד "שער שבעא", שדרכו בוצעה החטיפה. במסווה של משחק כדורגל הם פינו את חסימות הסלעים במקום שהיו אמורות למנוע מעבר כלי רכב אל המקום. כאשר הגיע ג'יפ הסיור הצה"לי אל שטח ששוכן בתפר בין גזרות הפעילות של אוגדת הגולן ואוגדת הגליל, הופעל מוקש במשקל של כמה עשרות ק"ג. מאותו רגע חלפו כשלוש דקות וחצי עד סיום הפעולה.

מיד לאחר הפיצוץ פתחו פעילי חיזבאללה בריצה לעבר הגבול. רוב הפעילים רצו לעבר שער הכניסה. אחרים יצאו לגיבוי בצידיו. השער פוצץ והמחסום שחוסם את הכביש נפתח בקלות. הפעילים מהצד הלבנוני נכנסו לשטח ישראל בריצה קלה. "לא היו כל חילופי אש במהלך הפעולה", אמר אחד הלוחמים בראיון לסרט. הוא סיפר ששלושת החיילים הישראלים נמצאו שרועים על הקרקע. הם הובלו אל רכב המילוט, הועמסו עליו, והרכב פתח במנוסה מיידית לתוך לבנון. (סוף ציטוט מאתר הארץ).

אין וודאות האם החיילים נהרגו בפיצוץ או נרצחו על ידי אנשי החיזבאללה. על פי העדויות הם נגררו מהרכב בעודם בחיים. שנה לאחר מכן, הודיע ראש אכ"א שהחיילים אינם בין החיים  ועל סמך עדויות שונות קבע הרב הראשי לצה"ל תת-אלוף, הרב ישראל וייס את מותם. כשלש שנים לאחר מכן, בשנת 2004 בוצעה עסקה עם החיזבאללה ובמסגרתה הוחזרו גופות החיילים וכן אלחנן טננבאום בתמורה לשחרור 400 מחבלים פלסטיניים, וכן את השיח' מוסטפא דיראני והשיח' עבד אל-כרים עובייד, אשר הוחזקו עד אותה עת כקלפי מיקוח להחזרתו של רון ארד. ישנם פרשנים הטוענים שחוסר התגובה ההחלטי של ממשלת ישראל לאחר מקרה החטיפה הוא שעודד את החיזבאללה להמשיך בהתגרויותיו ששיאם היה חטיפתם של שני החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר שהיווה את העילה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.

[בתמונה: טקס החזרת החללים. הצילום: דובר צה"ל]

12.10.2000 הלינץ' ברמאללה

(נלקח מאתר ויקיפדיה ככתבו וכלשונו)

ביום הרביעי לתחילת אינתיפאדת אל אקצה גייס צה"ל מחזור מילואים על בסיס תעסוקה שגרתית של נהגי ג'יפים, לחטיבה המרחבית (חטמ"ר) בנימין. ביניהם גויסו החיילים יוסי אברהמי מפתח תקווה וואדים נורזיץ' מאור עקיבא. הם נשלחו הביתה ליום אחד על ידי סגן השליש של החטיבה ללא תדריך כיצד להגיע בחזרה מאזור המרכז בו גרו אל החטיבה בצומת איו"ש. למחרת היום הם עלו על כביש 443, ובמקום להמשיך למחסום חיזמא ולעקוף בכך את רמאללה הם עברו מחסום צה"לי אדיש בביתוניא ונכנסו בטעות לרמאללה, שם זוהו על ידי הפלסטינים שהחלו מיידים עליהם אבנים וחסמו את דרכם.

שוטרים פלסטינים במדים דרשו מהחיילים להילוות אליהם לחקירה בתחנת המשטרה ותפסו את נשקיהם האישיים. השוטרים והמון משולהב הוציאו את החיילים ממכוניתם והובילו אותם, תוך כדי הכאתם, לתחנת המשטרה הפלסטינית. בתחנת המשטרה נקטו כלפיהם למעלה מעשרה שוטרים ואזרחים רבים שפרצו לתחנה, באלימות קשה מאוד והכו אותם מכות מוות באמצעות אלות השוטרים, מוטות ברזל ובאמצעות חפצים כהים וכן דקרו אותם מספר פעמים.

בתוך זמן קצר נפוצה הידיעה על הימצאותם של החיילים הישראלים ובחצר המשטרה התקבצו מאות פלסטינים מצויידים במקלות ובבלוקים ועודדו את המתעללים. בתוך כך, הספיק ההמון המשולהב להצית את מכונית החיילים ודרש בזעם לקבל את החיילים. לבסוף נזרקו גופות החיילים דרך החלון לידי ההמון הזועם שגרר אותם ברחוב והמשיך בהתעללות ובריטוש גופותיהם. ריטוש הגופות נמשך עד אשר נפוצה בהמון השמועה לפיה צה"ל עומד לנקוט בפעולת תגמול ואז התפזר ההמון באחת והגופות נעזבו.

אחד המשתתפים הראשיים בלינץ', עזיז צלאחה (ראו בתמונה למטה), אשר היה זה שזרק את הגופות מהחלון, הוציא ראשו מהחלון והרים בגאווה את ידיו, אשר היו מגואלות בדם, וההמון הפלסטיני הריע. לאחר מספר שנים נתפסו מבצעי הלינץ' ונשפטו למאסר עולם על חלקם ברצח.

[בתמונה: אחד המשתתפים הראשיים בלינץ', עזיז צלאחה, אשר היה זה שזרק את הגופות מהחלון, הוציא ראשו מהחלון והרים בגאווה את ידיו, אשר היו מגואלות בדם, וההמון הפלסטיני הריע... מקור התמונה: ויקיפדיה. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה זאת שימוש הוגן]

14.10.1994 נחטף החייל נחשון וקסמן בידי מחבלים

בתאריך ד' חשוון תשמ"ה 9-10-1994 יצא החייל נחשון וקסמן (ראו תמונה משמאל) מבסיס בצפון הארץ בדרכו לרמלה. המקום האחרון בו נראה היה צומת עטרות וכשלא הגיע לביתו בירושלים פנו הוריו לקצין העיר ודיווחו על העדרו.

[תמונתו של נחשון וקסמן ז"ל משמאל, מובאת בשימוש הוגן]

בתחילה לא התייחסו לכך הגורמים הצבאיים, והמשפחה בעזרת חברים ומתנדבים החלו לחפש את נחשון וקסמן באזור צומת עטרות. יומיים לאחר החטיפה התפרסמה הידיעה במהדורות החדשות, ובערב התקשר אדם שזיהה עצמו כאיש החמאס, ביקש לדבר עם אביו של נחשון והודיע לו שבנו נחטף ומוחזק בידי החמאס. מאוחר יותר הוצגה בחדשות קלטת ווידאו ובה צילום תעודת הזהות של נחשון ונשקו האישי.

בקלטת היתה גם דרישה של החוטפים לשחרור מנהיג החמאס אחמד יאסין (ששוחרר מספר שנים לאחר מכן בעסקה לשחרור אנשי המוסד שנכשלו בעת נסיון להתנקש במנהיג החמאס בירדן חאלד משעל ולבסוף (יאסין) נהרג מפגיעת טיל שנורה אליו ממסוק חיל אויר בעזה), שייח עובייד ומוסטפא דיראני (ששימשו כקלף מיקוח להחזרת הנווט רון ארד וששוחררו בעיסקת טננבוים). בנוסף, דרשו החוטפים את שיחרורם של 50 מחבלי חמאס נוספים. המחבלים ציינו גם אולטימטום שעל ישראל למלא את דרישותיהם עד ליום שישי 14 באוקטובר (ט' חשוון).

אביו של נחשון, יהודה וקסמן, פנה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל וליאסר ערפאת בבקשה שיעשו הכל לשיחרורו של נחשון. רבין הטיל את האחריות על ערפאת ודרש ממנו לפעול לשיחרור החייל. בנוסף התבקש גם המלך חוסיין לסייע. לאחר יום, הגיעה עוד קלטת ובה נראה נחשון וקסמן חבול בפניו ומבקש מראש הממשלה שייענה לאולטימטום. ביום שישי 14 לאוקטובר (ט' חשוון) הגיעו לידי השב"כ ידיעות מדויקות על מקום המצאותם של החוטפים והוחלט על תכנון פריצה לבית. גם סיירת מטכ"ל וגם הימ"מ (היחידה המיוחדת למלחמה בטרור של המשטרה) הגישו תוכניות פריצה, והביצוע הוטל על הסיירת. בסביבות השעה 18:00, התקרב כח של הסיירת בפיקודו של סרן ניר פורז ז"ל בחשאיות גמורה לבית והתכונן לפריצה כשלפתע התקרבה לבית מכונית מרצדס והועלתה האפשרות שהחוטפים רוצים להעביר את וקסמן למקום אחר, בשל כך ניתנה לכח ההוראה לעצור. נהג המרצדס נכנס לבנין וכשיצא לאחר כחצי שעה נתפס על ידי כוחותינו על מנת לקבל פרטים נוספים.

קצת לאחר השעה 7 בערב התקרב הכח לבית שם התפצל למספר כוחות משנה. כח אחד עלה על גג המבנה וניסה אפשרות חדירה שקטה מהגג ואולם לאחר שהתברר שזה בלתי אפשרי הוחלט על פריצה באמצעות פיצוץ  שלוש דלתות הכניסה. לאחר הפריצה לבית הרגו כוחות הסיירת חלק מהמחבלים ששהו בקומה הראשונה ובמהירות עלו לחדר שבקומה העליונה שם היה נחשון וקסמן, אולם נתקלו בדלת ברזל שהיתה נעולה. דלת זו עיכבה את הכח. לאחר שנפרצה הדלת התפתח קרב קצר עם המחבלים ובו נפגע אנושות ומת מפצעיו מפקד הכח סרן ניר פורז ז"ל. לוחמי הסיירת מצאו את נחשון וקסמן כבול בידיו וברגליו בשרשראות ברזל כשהוא ירוי בראשו.

[בתמונה: גן הנצחה ביהוד לזכרם של נחשון וקסמן וניר פורז. התמונה צולמה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי shayakir]

14.10.1943 נפטר המשורר שאול טשרניחובסקי

המשורר שאול טשרניחובסקי היה מגדולי המשוררים של השירה העברית החדשה וממחדשי הלשון העברית.

עד גיל 10 למד בחדר ולאחר מכן עברה משפחתו לאודסה שם למד מסחר ושפות זרות (מה שהקל עליו בתרגום ספרים).

לאחר מכן למד רפואה; הוסמך כרופא; והתחתן עם אשה לא יהודיה.

טשרניחובסקי עלה לארץ עלה בשנת 1931 ושימש כרופא של בתי הספר בתל-אביב.

בכל תקופת חייו נהג לכתוב שירים ומשיריו המפורסמים:

• אומרים ישנה ארץ;
• הוי ארצי מולדתי;
• אני מאמין (שחקי שחקי);

ועוד. [תמונתו של שאול טשרנחובסקי משמאל, היא נחלת הכלל]

.

15.10.1948  תחילת 'מבצע יואב'

מטרת המבצע הייתה לפתוח מסדרון לנגב, לכבוש את העיר עזה ולנתק את דרכי האספקה של הכח המצרי ולהשמידו. זהו אחד המבצעים הראשונים בו השתתפו מספר כוחות רב. במבצע השתתפו החטיבות: יפתח, הנגב וגבעתי וכן כוחות שריון, ארטילריה ואויר. מפקד המבצע היה יגאל אלון. עקב הידיעה על הפסקת אש קרובה, שונו במקצת התוכניות והכוחות התאמצו לשחרר שטחים רבים ולקבוע עובדות בשטח ולכן נכבשה העיר באר שבע ואילו העיר עזה לא נכבשה (נשארה בריבונות מצרית עד אשר למצרים היה שכל ונתנו לנו אותה במתנה בהסכמי קמפ-דיויד ולאחרונה יצאו כוחותינו ומתישבינו גם מחבל ארץ זה). מטרה נוספת למבצע היה לסכל את תוכניתו של שליח האו"ם הרוזן ברנדוט (שחוסל על ידי מחתרת הלח"י) ואשר תכנן להעביר את הנגב לידים ערביות.

[בתמונה: כוחות צה"ל בבאר שבע... הצלם: הוגו מנדלסון. התמונה היא נחלת הכלל]

16.10.1986 נפל בשבי הנווט רון ארד

במהלך משימה של מטוס חיל אויר בלבנון, נפגע מטוס פנטום של חיל האויר. הטייס וכן הנווט רון ארד נטשו את המטוס. במבצע נועז הצליח כח החילוץ של חיל האויר לחלץ את הטייס אשר כמו בסרטים הצליח להיתלות על מגלשי המטוס עד שהגיעו לראש הנקרה ואילו הנווט רון ארד נשבה בידי אירגון "אמל". בשנים הראשונות לשביו היה קשר מועט עימו ואף התקבלו מכתבים ואפילו תמונה. בשנת 1988 התנהל מו"מ עם ארגון "אמל" אשר דרש תמורת שחרורו שלושה מיליון דולר, שיחרור 200 אסירים לבנונים וכ- 450 אסירים פלשתינאים ואולם העסקה לא יצאה לפועל ורון ארד הועבר לידי האיראנים תמורת 300,000 דולר. בתחילת שנת תשמ"ט הודיע ארגון החיזבאללה (שבשליטת אירן) שרון ארד ברשותו.

[בתמונה משמאל: נפילתו בשבי של רון ארד בכותרת ידיעות אחרונות]

בעקבות מידע זה נחטפו ארבעה מראשי החיזבאללה ובניהם השייח' עובייד כקלפי מיקוח וישראל הציעה לשחרר אותו וכן את המרגלים שבתאי קלמנוביץ ומרקוס קלינברג (הואשמו בריגול בישראל עבור הרוסים), אולם גם רעיון זה לא הצליח. בנוסף חטף כח סיירת את מוסטפא דיראני על מנת לנסות ולהשיג מידע. מידי פעם היו שמועות שרון ארד כבר אינו בחיים ובעקבות כך הוקמה  וועדה  בראשות השופט ווינוגרד  אשר קבעה שנקודת ההנחה היא שרון ארד בחיים. לפני מספר שנים התבצעה עסקה עם החיזבאללה לשחרור מוסטפא דיראני, השייח' עובייד ורבים נוספים בתמורה לשחרור אלחנן טננבוים וגופות שלושה חיילים, וכן מידע בנושא רון ארד. לפני מספר שנים התפרסמה קלטת שצולמה לפני הרבה שנים ובה נראה רון ארד אומר מספר משפטים. נכון להיום עדיין לא ידוע למדינת ישראל מה עלה בגורלו.

16.10.1874 נפטר הרב צבי הירש קלישר מאבות הציונות הדתית

הרב קלישר (ראו תמונה משמאל) נולד והתגורר במערב פולין. במשך שנים רבות היה עיקר עיסוק בלימוד תורה וברבנות יחד עם זאת היה קשוב לתהפוכות שקראו בסביבתו האמנציפציה והתעוררות הלאומיות של העמים ביחוד של העם הפולני שם חי.  הרב  קלישר למרות שעשרות שנים שימש ברבנות, הבין שהגיע השעה גם לתחיית עם ישראל בארצו . הוא בניגוד לעמדת רוב הרבנים אשר האמינו שיש לחכות למשיח לפני שעושים משהו,  סבר שעל היהודים לעשות מעשה לפני שיבוא המשיח או בלשונו: "גאולה בידי אדם קודמת לגאולה שבדרך נס" במילים אחרות,  רק לאחר שעם ישראל יעלה לארצו ויכונן שם את ריבונותו  תגיע הגאולה בידי שמים.

[תמונתו של הרב צבי הירש קלישר היא נחלת הכלל]

בספר שפרסם ושיצא לאור בשנת תרכ"ב (1862) קרא לעלייה המונית לארץ ישראל ולפיתוח תנאים כלכליים עצמאיים, "על כן בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו, ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים. זה יאמר לה' אני, ויקנה כברת ארץ, וזה יתן ידו לה' אלהינו, להרים תרומת צדקה. איש כפי נידבת לבו ... ויטעו כרמיה ויעשו פרי לצדקה..."  הרב קלישר טען שעבודת אדמת ארץ ישראל שווה בקדושה לעבודות קודש אחרות. הרב קלישר אף הציע לסר משה מונטיפיורי לקנות את ארץ ישראל מיד השליטים התורכים. לאחר פירסום הספר נסע הרב קלישר ברחבי אירופה וניסה לגייס תומכים למשנתו. הרב היה מהתומכים בהקמת הבית ספר החקלאי במקווה ישראל.

על שמו מספר רחובות בארץ וכן הישוב טירת צבי.

17.10.2001 נרצח השר רחבעם זאבי 'גנדי' בידי מחבלים

סמוך לשעה 07:00 בבוקר נרצח השר רחבעם זאבי ('גנדי') בידי מחבלים מארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלשתין" אשר ירו בו מטווח קצר בפתח חדרו, שבמלון הייאט שבירושלים. לאחר שנתפסו המחבלים הם הושמו בבית כלא יריחו תחת השגחה בינלאומית ולפני מספר שנים כוחות צה"ל השתלטו על בית הכלא והעבירו את הרוצחים ושולחיהם לבתי כלא בישראל (אחמד סעדאת משלח הרוצחים לא שוחרר במסגרת עסקת גלעד שליט). גנדי היה איש רב פעלים ושנוי במחלוקת אולם כל האנשים אשר הספידו אותו במותו (שחלקם נהגו להשמיץ אותו בעודו בחיים) הסכימו שהיה ללא ספק אחד מהדמויות המחוברות ביותר לארץ ישראל ושתרמו לבטחון ישראל וכן היה דוגמא אישית לסובבים אותו.

[תמונתו של רחבעם זאבי (גנדי) משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי נחום עסיס. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

גנדי נולד בירושלים בשנת 1926 והיה חניך ופעיל בתנועת הנוער "מחנות העולים" שם (וכן בבית) ספג את אהבתו הגדולה לארץ ישראל ואת האמונה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. בנערותו הצטרף לפלמ"ח והיה קצין המודיעין של חטיבת יפתח. לאחר פירוק הפלמ"ח התגייס לצה"ל עד שבשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים התמנה לאלוף פיקוד המרכז (בתקופה זו היתה מפורסמת התנגדותו להשמעת "שיר השלום" אשר לטענתו פגע במורל החיילים). פרש מהצבא לפני מלחמת יום כיפור ואולם בפתיחת המלחמה חזר לשרת כעוזר מיוחד לרמטכ"ל. כשהשתחרר מונה ליועץ ראש הממשלה לטרור ולענייני מודיעין. גנדי היה במשך 10 שנים מנהל מוזיאון ארץ ישראל שברמת אביב שם הטביע את חותמו וקידם את המוזיאון. לאחר מכן הקים את תנועת "מולדת" אשר עיקר מצעה היה רעיון "הטרנספר מרצון" של ערביי יהודה ושומרון. הוא הצטרף לממשלת שמיר בשנת 1991 אשר ממנה פרש עקב הסכמת הממשלה לועידת מדריד.

גנדי היה מהמתנגדים החריפים להסכמי אוסלו. בתקופה שלפני הרצחו היה גנדי שר התיירות אשר קידם פרוייקטים תיירותיים בעיקר בירושלים וביהודה ושומרון נאמן להשקפתו ואמונתו. יום לפני הרצחו התפטר גנדי מחברותו בממשלה עקב התנגדותו למהלכי השלום שלה. את הקשר החזק למדינה ולפלמ"ח ביטא גנדי בשמות שנתן לילדיו: יפתח-פלמ"ח, סייר-בנימין, מצדה, צאלה וערבה.

[בתמונה: קברו של רחבעם זאבי בהר הרצל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Itai Zoref. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

20.10.1930  פרסום הספר הלבן השני

לאחר הפרעות של הערבים ביהודים במה שכונה "פרעות תרפ"ט" שלחה ממשלת המנדט הבריטית משלחת בראשות סר וולטר שאו על מנת לחקור ולהבין את המצב. בעיקבות ביקור המשלחת פרסמה ממשלת המנדט את "הספר הלבן השני" או בשמו האחר הספר הלבן של פאספילד שהיה שר המושבות הבריטי באותה תקופה (ראו תמונה משמאל).

השם "ספר לבן" -  white paper הוא כינוי למסמך רישמי של ממשלת בריטניה שבו היא מצהירה לפני הפרלמנט על מדיניותה בנושא מסוים. מסמכים אלה כונו "ספרים לבנים" בשל עטיפתם הלבנה.

בתקופת המנדט פירסמו הבריטים שלושה ספרים לבנים שבהם הוגדרה מדיניותה של בריטניה בארץ ישראל. ספרים אלו נקראו על שם שר המושבות בתקופת פירסומם. הספר הלבן הראשון על שמו של צ'רצ'יל בשנת 1922, השני להלן, השלישי על שמו של מקדונלד בשנת 1939 שהיו שקראו לו "הספר השחור" עקב נסיגתם הטוטאלית של הבריטים מהצהרת בלפור)

[בתמונה משמאל: סידני וב, הלורד פאספילד. התמונה היא נחלת הכלל]

מטרתן של התקנות שפורסמו בספר הלבן השני היה למנוע את גידולו של היישוב היהודי על ידי איסור מכירת קרקעות ליהודים. ישנה הגבלה בכמות העולים המאושרים להגיע לארץ כדי לא לפגוע חס וחלילה בתעסוקת הערבים בארץ. הערבים בראשותו של חאג' אמין אל-חוסייני שביסס את מנהיגותו לאחר פרעות תרפ"ט קיבלו בברכה את הפירסום.  ואילו היהודים יצאו למאבק בספר הלבן.חיים ויצמן הגיש את התפטרותו מראשות ההסתדרות הציונית וההנהלה הציונית ארגנה אסיפות והפגנות בארץ ובחו"ל וביצעה פעילות הסברה. גם בבריטניה התעוררה מחאה ציבורית וגורמים שונים בממשלה, בפרלמנט ובתקשורת מחו על הפגיעה בהתחייבויות המשפטיות והמוסריות של בריטניה.

בעקבות מגעים בין נציגי ממשלת בריטניה להנהגה הציונית שיגר ראש ממשלת בריטניה רמזיי מקדונלד בפברואר 1931 לחיים וייצמן את "איגרת מקדונלד", שבה נמסרה פרשנות מתונה לספר הלבן, אשר למעשה ביטלה את גזרותיו. בפועל, החלו הגבלות על הישוב היהודי.

[בתמונה: 50,000 יהודי ורשה מוחים נגד הספר הלבן, 1930. התמונה היא נחלת הכלל]

21.10.1967 טובעה אוניית חיל הים (אח"י) אילת

המשחתת הישראלית שהייתה בסיור בצפון מערב סיני, טובעה בירי טילים שנורו מ-2 סטי"לים מצריים שארבו לה בקרבת נמל פורט-סעיד. מטח הטילים הראשון פגעה במרכז המשחתת והטיל השלישי פגע בירכתיים במחסן התחמושת מה שגרם לטביעת המשחתת.המצרים אף המשיכו לירות גם כשחיילינו היו במים. מבצע החילוץ התנהל בלילה וביום שלמחרת.

באירוע זה נהרגו 47 מלוחמי חיל הים ו-91 נפצעו. אחדים מאנשי הצוות צויינו לשבח על מעשי גבורה בהצלת נפגעים. בשנים האחרונות התעורר וויכוח האם המשימה היתה מיותרת והאם המודיעין היה ער לכך שבכוונת המצרים לפגוע במשחתת. יצחק שושן מפקד אח"י אילת שאף נפצע באירוע משוכנע שהיה מחדל ואף הצליח להוכיח שהיה כשל בהעברת המידע בין חיל המודיעין לאגף המודיעין של חיל הים.

[בתמונה: אח"י אילת. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי קודקוד צהוב. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

25.10.1901 הוקם היישוב כפר תבור

הישוב הנמצא למרגלות הר התבור הוקם על ידי קבוצה של 20 משפחות מיוצאי תנועת הבילויי"ם מהמושבות זכרון יעקב, ראש פינה ומאיר שפיה (נמצא מצפון לזכרון יעקב) שנתמכו על ידי הברון רוטשילד. האדמות נרכשו מידי תושבי הכפר הערבי הסמוך.

[בתמונה משמאל: כיכר השומר, שכונת המייסדים, כפר תבור. צולם, הועלה לויקיפדיה ואושר לשימוש ע"י תמרה]

בתחילה נקרא היישוב בשם מסחה. עם העלייה לקרקע סבלו המתיישבים מגניבות ופרעות של ערביי הסביבה למרות ששכרו שומרים ערביים שישמרו עליהם. בכפר תבור נוסד ארגון השומר (המשכו של ארגון בר-גיורא) אשר קם מתוך אמונה שרק יהודים יכולים לשמור על יהודים.

בין האישים המפורסמים שנולדו בכפר תבור היה יגאל אלון (פייקוביץ) שהוריו היו ממייסדי היישוב. בשנים האחרונות הוקמו שכונות חדשות וכן בוצע שיחזור גדול בשכונת המייסדים ובהם בית כנסת, בית "השומר", בית הספר הראשון ועוד. לפני מספר שנים הוקם מוזיאון "חצרות האיכרים" ובו מוצגים פריטים ונתונים היסטוריים וכן שיחזור מלא ומדוייק של מספר מבנים. במקום גם בית חרושת למרציפן אשר מופק מפרי השקד המצוי לרוב באזור.

30.10.1957 הושלם מבצע ייבוש החולה

בשנת 1951 הוחלט על הפיכתו של אזור אגם החולה שהיה מלא בביצות לאזור חקלאי לצורך כך הוחל בייבוש האגם על ידי העמקת אפיק נהר הירדן וכן על ידי כריית תעלות אשר ינקזו את המים. במהלך השנים התברר שהייבוש שבוצע גורם לנזק סביבתי וכיום הוחל בהזרמה מחדש של מים לאזורים נרחבים. במקום נמצאת שמורת טבע ואתר תצפית ציפורים היות ועמק החולה נמצא בנתיב נדידת הציפורים מאירופה לאפריקה

[בתמונה: עמק החולה, מבט מזרחה מרמות נפתלי. גוף המים הדרומי (מימין) הוא שמורת החולה, והצפוני אגמון חולה. בשטח שביניהם היה האגם שיובש, והביצות השתרעו עוד צפונה. התמונה נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי אלי שני]

31.10.1948 הסתיים 'מבצע חירם' לשחרור איזור הגליל העליון

מטרת מבצע חירם היה לשחרר את שטחי הגליל העליון ולהדוף את כוחות "צבא ההצלה" (אוסף של פורעים ערבים בראשותו של קאוקג'י) לאחר נסיון שלהם לתקוף את היישוב מנרה שבאצבע הגליל. במשך כ-60 שעות שחררו כוחותינו את כל איזור הגליל וגירשו ממנו את "כוחות ההצלה". במהלך המבצע עזבו משפחות הערבים (בהמלצת מנהיגי הערבים) את בתיהם והתכנסו במחנות פליטים בלבנון. במהלך המבצע כבש צה"ל כ-14 כפרים בלבנון והתייצב על גבול נהר הליטני. כפרים אלו הוחזרו במסגרת הסכמי שביתת הנשק. כל מטרות המבצע הושגו. המבצע נקרא על שמו של חירם מלך צור (לבנון) שהיה המלך שעזר רבות לשלמה המלך לבנות את בית המקדש הראשון.

[בתמונה: כיבוש הכפר סעסע במבצע חירם. הצילום: לע"מ. שם הצלם אינו מוזכר]

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]