סוזי בן ברוך: אחריות פלילית, והתייחסות מערכת המשפט לקטינים עוברי חוק

[בתמונה: עבריינות נוער. המקור: Photo by Rheyan Glenn Dela Cruz Manggob from Pexels]

[בתמונה: עבריינות נוער. המקור: Photo by Rheyan Glenn Dela Cruz Manggob from Pexels]

מניין נובעת הגישה ה'סלחנית' בבתי המשפט לקטינים, ומהי מטרתה? חוקי מדינת ישראל  מושתתים על עקרונות האמנה לזכויות הילד, הרואה בקטינים עוברי חוק תוצאה של נסיבות. לכן, דרכי טיפול קודמות לדרכי ענישה. החוק מעלה דרכי טיפול מגוונות, על בסיס ההנחה הנ"ל...  

[לאוסף המאמרים על התעללות בילדים, לחצו כאן]

ד"ר סוזי בן ברוך שרתה במשטרת ישראל 35 שנים בתפקידי חקירות ומודיעין, קהילה ומשמר אזרחי ועבריינות נוער. שימשה כקצינת נוער ארצית במשטרת ישראל. מרצה בנושאי משטרה וחברה. מאחוריה כארבעים שנות ניסיון בעבודה עם נוער. בכתיבתה היא מסתייעת בניסיונה הרב בשטח, כמובילה וכשותפה לשינויים הרבים שנעשו בתקופת שירותה.ד"ר סוזי בן ברוך שרתה במשטרת ישראל 35 שנים בתפקידי חקירות ומודיעין, קהילה ומשמר אזרחי ועבריינות נוער. שימשה כקצינת נוער ארצית במשטרת ישראל. מרצה בנושאי משטרה וחברה. מאחוריה כארבעים שנות ניסיון בעבודה עם נוער. בכתיבתה היא מסתייעת בניסיונה הרב בשטח, כמובילה וכשותפה לשינויים הרבים שנעשו בתקופת שירותה.

*  *  *

תקופת הקורונה והשלכותיה מציפה עבריינות קטינים בעיקר בעבירות אלימות המתבטאת בפגיעות גופניות קשות,  כשברקע מככבים האלכוהול והסמים. רוב הקטינים האלה   משתחררים או מועברים למעצרי בית בתנאים מגבילים, מה שמעלה תהייה וכעס בעיני הנפגעים; ובצדק.

מניין נובעת גישה 'סלחנית' זו ומהי מטרתה?

חוקי מדינת ישראל  מושתתים על עקרונות האמנה לזכויות הילד, הרואה בקטינים עוברי חוק תוצאה של נסיבות. לכן, דרכי טיפול קודמות לדרכי ענישה. החוק מעלה דרכי טיפול מגוונות, על בסיס ההנחה הנ"ל.

בשל השארת שיקול דעת נרחב לשופטי הקטינים, המציאות חושפת גישות שונות,  המביאות להחלטות ולנימוקים (גזרי דין) שונים כלפי עבריינים,  באותן עבירות בסיטואציות דומות.

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

[בתמונה: עבריינות נוער. המקור: Photo by Rheyan Glenn Dela Cruz Manggob from Pexels]

[בתמונה: עבריינות נוער. המקור: Photo by Rheyan Glenn Dela Cruz Manggob from Pexels]

ניתן להבין זאת מההיסטוריה של יחס המחוקק לקטין עובר חוק (לעומת בגיר): 

יחס מיוחד של החברה והחוק לקטינים עוברי חוק בא לידי ביטוי כבר לפני קום המדינה. הכרה זו התבטאה בפקודת העבריינים הצעירים, 1937.  פקודה זו קבעה כללים שונים; והתייחסות מיוחדת לעבריינים קטינים. עם הקמתה, אימצה מדינת ישראל את חוקי המנדט, עד לחקיקה ישראלית חדשה. בהתאם לכך, היה אז גיל הקטינות מגיל 9 עד 16 לבנים; ועד 18 לבנות. מאז, שודרג החוק; וסעיפיו הותאמו לרוח המייחדת את מדינת ישראל כמדינה יהודית, וכמדינת הגירה; וכן, למקובל במדינות דומות לה בגישתן ובתפיסתן. ברוח זו השתנה גם גיל תחילת האחריות הפלילית פעמיים: מגיל 9 לגיל 13, בשנת 1978; ומגיל 13 ל- 12 בשנת 1983.

אדם נושא באחריות פלילית, הוא מי שמסוגל לנבא את התוצאה של המעשה שעשה. בישראל, ילדים עד גיל 12, המעורבים  בעבירות (כחשודים), אינם נושאים באחריות פלילית. הם מוגדרים "קטינים נזקקים", וזוכים לטיפול (לפי חוק הנוער טיפול והשגחה). גם חולי נפש ומוגבלים בעלי אישורים רפואיים שבית המשפט מכיר בהם, לא נושאים באחריות פלילית.                                                    

המושג 'גיל' מכוון לגיל כרונולוגי, שנקבע על-ידי המחוקק. ההבדל בין קטין לבגיר לא נובע מרמתו השכלית, מבריאותו, מרצונו או מרצון האחראים עליו, אלא מהגיל שנקבע כגיל הקובע. "קטינות" (בישראל מיום הלידה עד גיל 18) נקבעת על פי חוקים, שיוצרים את סטטוס הקטינות בהתאם למדיניות המשפטית. קביעה זו מתחשבת בנסיבות ובצרכים חברתיים, ומביאה בחשבון, שהקטינות המשפטית איננה חופפת בהכרח את הקטינות הטבעית. מושגי יסוד אלה משפיעים על התפיסות ועל הגישות המשתנות, בכפוף לרוח הזמן והתקופה (בר-יוסף, 2000).

[בתמונה: עבריינות נוער. המקור: Photo by Rheyan Glenn Dela Cruz Manggob from Pexels]

[בתמונה: עבריינות נוער. המקור: Photo by Rheyan Glenn Dela Cruz Manggob from Pexels]

בהתייחס לאחריות הפלילית מבחין החוק בין בוגרים מעל גיל 18, הנושאים באחריות פלילית מלאה; לבין קטינים בשתי רמות גיל:

  • קטינים מגיל 18-12, הנושאים באחריות פלילית בסייגים שונים ;כמו צורך בתסקיר של קצין מבחן לפני העמדה לדין;
  • קטינים מיום לידתם ועד גיל 12, שאינם נושאים באחריות פלילית כלשהי.

בסייגים לאחריות פלילית מצוין לגבי הקטינות, בסעיף 34(ו) לחוק העונשין, התשל"ז, 1977 כך: "לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה בטרם מלאו לו שתים עשרה שנים". סעיף 3 לחוק הכשרות והאפוטרופסות התשכ"ב-1962 מציין: "אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר". ההבדלים בין רמות האחריות הפלילית, בשלושת הגילים השונים, נובעים מרמות ההבנה השונות של משמעויות המעשים הפליליים, והיכולות השונות להבחין בין טוב לרע (למשל: אנקר, 2007; שרון, 1990).

לגילו הספציפי של העבריין הקטין יש השפעה על שיקולי הענישה. ככל שהקטין קרוב יותר לתום תקופת היותו קטין, היינו לגיל 18, כן עשויה להצטמצם ההתחשבות בחוסר בגרותו מבחינה רגשית וקוניטיבית, בנסיבותיו המיוחדות ובאפשרות לשקמו. על פי שרון (1990) "ככל שהגיל של הקטין צעיר יותר - הן בשעת ביצוע העבירה והן בשעת  גזירת דינו - תגבר חשיבות קטינותו בשיקולי בית-המשפט. בכל מקרה, גיל הקטין מהווה שיקול דעת רציני בבוא בית-המשפט להטיל עליו עונש. על בית-המשפט לשוות תמיד לנגד עיניו שיקול זה, ולתת משקל רב לכך, שהקטין עדיין בשלב בו מתגבש אופיו וניתן לתקנו" (שרון,1990).

בסעיף 40 (א) לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד מצוין, שעל כל מדינה לקבוע גיל מינימום לאחריות פלילית, אך לא צוין גיל מומלץ. ואכן, כל מדינה קבעה על פי בחירתה גיל להחלת האחריות הפלילית. קביעת גיל האחריות הפלילית מושפעת תכופות מרמת פשיעת הקטינים הרלוונטית לזמן ההחלטה. נראה כי במדינות שבהן יש עבריינות אלימה קשה, ושנוטות ל"מודל הצדק" (היד הקשה), יש נטייה להוריד את גיל האחריות הפלילית; בעוד שבמדינות שבהן העבריינות והאלימות פחות בולטות, ושנוטות למודל השיקום, גיל האחריות הפלילית גבוה יותר.

[להרחבה על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, לחצו כאן]

[כרזה על זכויות הילדים, באדיבות אתר Rights of the Child]

[הכרזה באדיבות אתר Rights of the Child]

בניו-זילנד - הדוגלת בשיקום ובטיפול ומעדיפה אותם על פני ענישה - גיל האחריות הפלילית הוא ארבע עשרה. מדינה זו היא בין המדינות הראשונות שהפעילה את שיטת הצדק המאחה לקטינים, מתוך הכרה בחשיבות השיקומית הטמונה במפגש בין קטין פוגע לקטין נפגע, ובסיכום ביניהם על הפיצוי המתאים לנפגע.

באנגליה, גיל האחריות הפלילית הוא ארבע עשרה. למרות זאת, בשנת 2006 נשפטו שני ילדים בני עשר באשמת רצח של ילד בן שנתיים בבית-משפט לבגירים. זאת משום שבאנגליה, בדומה לארצות הברית, חומרת העבירה ותוצאת המעשה הפלילי הם הקובעים, אם הקטין יישפט בבית משפט לנוער או בבית המשפט לבגירים, ולא גיל האחריות הפלילית. 

ההתלבטות בפסיקה בישראל בין הגישה השיקומית והגישה העונשית

[תמונתה של כב' השופטת בייניש נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הרשות השופטת של ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

כמו בארצות אחרות, גם בישראל קיימות גישות שונות בהתייחס למדיניות כלפי קטינים עוברי חוק. ישנה התלבטות בין גישה של הכרה בזכויות האדם של קטינים כולל הזכות לשיקום לבין שיקולים של הרתעה והבטחת ביטחון הציבור. זאת, באמצעות חקיקה ואכיפה נוקשות וחמורות, בהתייחס לקטינים עוברי חוק. מי שמאזן למעשה בין הגישות הוא בית-המשפט, באמצעות פסקי דין שלו שמתייחסים לסוגיה זו.

אומרת בנושא זה השופטת בייניש בע"פ 4920/01 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.10.2001): "..יסודו של מודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב, שבו חוברים יחד שיקולי הענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה, ובכל מקרה ומקרה מוטלת על השופטים החובה לערוך את האיזון ביניהם". בית-המשפט מתווה כאן דרך ביניים בשילוב בין הגישה השיקומית לגישה הענישתית.

[תמונתה של כב' השופטת בייניש משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הרשות השופטת של ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

גישת אמצע זו באה לידי ביטוי גם בחקיקה:

סעיף 24 לחוק הנוער, שעד"ט מפרט את החלופות העומדות לרשות בית-המשפט בשופטו קטין שביצע עבירה. על פי סעיף זה, השופט יכול להחליט על הרשעה (שבגינה תבוא גם ענישה), על דרכי טיפול בקטין או על פטור של הקטין מעונש כלשהו. למעשה שופט הנוער מחליט אם להעדיף גישה ענישתית ולמצות את הדין עם העבריין, או לנקוט גישה רכה יותר, המעדיפה דרכי טיפול המפורטות בחוק, בסעיף 26, שבו מוצגות בפני השופט דרכי הענישה האפשריות העומדות לרשותו. למעשה, מלבד ההגבלה לגבי הטלת עונש מאסר על מי שטרם מלאו לו ארבע-עשרה [סעיף 25(ד) לחוק], מתיר החוק לשופט שיקול הדעת לגבי את כל העונשים האפשריים על פי החוק, ואשר חלים גם על בגירים (שרון, 1986). יחד עם זאת, יש בו הקלות מסויימות כמו היעדר עונשי מינימום לקטינים; וכן, אי קיומו של עונש מוות.

[בתמונה: עבריינות נוער... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Mike Cohen לאתר flickr]

[בתמונה: עבריינות נוער... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Mike Cohen לאתר flickr]

[תמונתו של השופט הנדל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הרשות השופטת של ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

להבחנה בענישה, בין נאשם קטין לנאשם בגיר, יש על פי השופט ניל הנדל (ראו תמונה משמאל) [ע"פ 5048/09, פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.2.2010)] שלושה נימוקים עיקריים:

  • אחריות מופחתת - קטין אמנם אחראי למעשיו אך פחות מבגיר, ההבדל יכול לנבוע מהתפתחויות פיזיולוגיות, מהיעדר נסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר.לכן, יש להקל עם קטין ביחס לבגיר.
  • השפעת העונש על הנענש - העונש משמעותי יותר עבור קטין מבחינת החוויה הסובייקטיבית של הנענש, לכן יש להקל עם קטין.
  • משיקולי שיקום - ההנחה היא, שקל יותר לשקם קטין מאשר בגיר, לכן יש להקל בעונשו כאשר ניתן לשקמו.

[תמונתו של השופט הנדל משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הרשות השופטת של ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

הנימוק הראשון מתמקד במידת האחריות לעבירה, הנימוק השני מתמקד בנענש עצמו ובתגובתו לעונש ואילו הנימוק השלישי – מכוון לעתיד.

בע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (6), (2004)  התקיים דיון ביחס שבין סעיף  25(ב) לחוק הנוער, שעד"ט, שאומר בין השאר, שאין חובה להטיל על קטין מאסר עולם, אל מול סעיף 300(א) לחוק העונשין, המחייב מאסר עולם למי שגורם בכוונה תחילה למותו של אדם.

שלושה בני-נוער רצחו בשנת 1996 את הנער אסף שטיירמן. יוזם הרצח ומבצעו העיקרי, רועי חורב, נדון למאסר עולם. בערעורו על העונש הוא טען, כי ביהמ"ש המחוזי חרג מסמכותו כאשר גזר עליו עונש של מאסר עולם. לטענתו, על פי סעיף 25(ב) לחוק הנוער שעד"ט, אין חובה לגזור מאסר עולם על מי שהיה קטין בעת ביצוע עבירת הרצח. כמו כן טען המערער, כי הטלת מאסר עולם על קטין עומדת בניגוד לאמנה לזכויות הילד.

[בתמונה: בית משפט לנוער בסנט לואיס, מיזורי, שופט ילד בן 8, ה- 5 במאי 1910... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Children's Bureau Centen לאתר flickr]

[בתמונה: בית משפט לנוער בסנט לואיס, מיזורי, שופט ילד בן 8, ה- 5 במאי 1910... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Children's Bureau Centen לאתר flickr]

ביהמ"ש דחה את הערעור וקבע, כי סעיף 25(ב) לחוק הנוער אינו משנה את סעיף 300(א) לחוק העונשין ואת סיווגו של עונש החובה הקבוע לצדו, אלא מעניק לבית-המשפט סמכות שבשיקול-דעת כשמדובר בקטין.

מנגד, אומרת השופטת דליה דורנר, בע"פ 3118/94 אבו חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 422, (1989): "אף אם לבית-המשפט נתונה הסמכות להטיל מאסר עולם על קטינים, הרי שדרושות נסיבות מיוחדות על-מנת שבית-המשפט יעשה שימוש בסמכות זו".

השופטת דורנר מבססת את דעתה על שלושה טעמים: א. גזירתו של מאסר עולם לקטין אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול); ב. היא פוגעת בזכותו של הקטין לכבוד, וג. היא נוגדת את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד.

שיקולים לגבי אורך תקופת המאסר, אשר אמורים להנחות את בית-המשפט כשמדובר בקטינים  שהורשעו ברצח, פורטו על ידי המשנה לנשיא, מ' אלון בע"פ 1583/91 מדינתישראל נ' פלונים, פ"ד מו(5), (1994):

"על בית-המשפט להביא בחשבון את גילו של הקטין, את נסיבות ביצוע העבירה ואת הרקע לביצועה. המחוקק סבור, כי זדון רשעתו של קטין אינו כשל בגיר אשר מלאו לו 18 שנה. אם נסיבות ביצוע העבירה והרקע לביצועה מצביעים על כוונתו הזדונית של המבצע, ואם  גילו סמוך לתום גיל ההתבגרות, אין להקל בעונשו בעבירת רצח".

ניתן להבין שבפסקי דין של שופטים שונים ניתן למצוא ביטוי  לגישותיהם השונות ,מה שיכול להביא  לכך שבעבירות דומות, בנסיבות  וסיטואציות דומות  תתקבלנה החלטות (גזרי דין) שונות. ונכון ,הבדלי הגישות, בסופו של יום, חורצים גורלות  לכאן או לכאן.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.