[התמונה: יוסף זהר]

ד"ר יוסף זהר, הינו הינו מרצה בחוג לקרימינולוגיה, באקדמית גליל מערבי ועמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'.

*  *  *

המלצת צפייה במחזה "הכיסאות" מאת איז'ין יונסקו, בכיכובם של דורותה ביאלס ואילן תורן שגם עיבד וביים את ההצגה.

צפיתי במחזה "הכיסאות" שהוצג במסגרת החוג ללימודי תיאטרון באקדמית גליל מערבי (לתלמידי מגמות תיאטרון קהילתי ומשחק לתיאטרון ולקולנוע), בהזמנת ראש החוג, פרופ' פיטר הריס. יונסקו, מחבר המחזה "הקרנפים" היותר מוכר, חווה את מלחמת העולם השנייה בצרפת הכבושה. המראה שהציב התיאטרון שלו אל מול פני העולם, שיקפה תמונה של אבסורד מוחלט ויצרה זרם תיאטרוני שמכונה תיאטרון האבסורד.

חרף עייפותי הרבה בשבוע האחרון של הסמסטר של שנת ההוראה המאתגרת בחיי, התייצבתי בשתיים בצהרים. אני הרי מגיע מהחוג ללימודי האבסורד, חשבתי לעצמי. מהי הקרימינולוגיה אם לא ניסיון להציב מראה מול פני מערכת המשפט, בה יש שופטים, פרקליטים ושוטרים לרוב, אך משפט – הליך פומבי של בירור העובדות במטרה לחתור לחקר האמת – אין בה.

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[המאמר: ייצור ידע]

אדם מן היישוב יתקשה להאמין שהשופטים לא אוהבים לשפוט ועושים כל שביכולתם לגרום לנאשמים לקחת מידם את משימת הטלת האחריות הפלילית ולהרשיע את עצמם. השופטים דוחקים בצדדים להגיע להסכמות וכשהצדדים מתקשים הם מתערבים, לוחצים ומפתים באופנים יצירתיים שונים. כיוון שהמעורבות הזו נוגדת את שיטת המשפט שלנו, השופטים דאגו לשנות את כללי המשחק והחל משנת 2007 תפקיד השופט מוגדר בחוק סדר הדין הפלילי בסעיף 143א, "ייתור הצורך בשמיעת ראיות, על מנת לסיים את הדיון במסגרת ההליך המקדמי". אז מה הטעם בכל זה?

במחזה "הכיסאות" שואל יונסקו שאלה דומה; "כשהאופק זומם להתקרב, יש לעלות אל המגדלור שבים, כדי לדחוק את האופק לאחור. והרי אין כל טעם בכך. שכן האופק ימשיך להתקרב עד שיתפוס אותך בקצה האף. אז מה הטעם בכל זה?"

דורותה ביאלס בתפקיד הקשישה המציקה שוב ושוב, "אהובי, יכולתה להיות מפקד גדול, לו רק...". ואילן תורן הקשיש שלא נלאה מלענות לה, "אז מה, אז אני רק מפקד הבית", מרטו את עצבי העייפים וייחלתי לסיום ולגאולה.

באיזשהו שלב, הקשיש מעדכן את הקשישה שמפעלו הפילוסופי הושלם וכי כבר הזמין נואם להרצות על משנת חייו בו גדולתו תראה אור. הקשישה שמחה וסקרנית מי יהיו האורחים והקשיש משתף שהגנרל יגיע. תוך כדי שהם מתחילים לסדר את הכיסאות בחדר, נשמע צלצול ואורחים לא נראים נכנסים. הקשיש מכיר ביניהם והקשישה מושיבה אותם ומשוחחת עם אשת הגנרל הלא נראית. אורחים נוספים מגיעים והריטואל של סידור הכיסאות, ההיכרות ושיחות הסלון עם אורחים נוספים בלתי נראים, חוזר ונשנה.

[בתמונה: המשחק הבלתי רגיל של דורותה ביאלס ואילן תורן, בינם לבין עצמם ומול פנינו הצופים, מפיח חיים בריק, והינו אמיתי יותר מכל אבסורד של משמעות מוחמצת וכואבת של החיים... התמונה: יוסף זהר]

הכיסאות המתקפלים שנפרסים בחלל החדר הם ללא מושב ולאט לאט חודרת ההכרה שהקשישים לא מציגים לנו, אלא להם עצמם. האם זה הקשיש שנעתר לחלומות זוגתו לדמיין את החיים שהוחמצו, או הקשישה שזורמת עם שגעון בעלה האהוב? והאם זה אבסורד להאמין בקיומם של אורחים לא נראים המתיישבים על כיסאות ריקים ממושבים?

כך או אחרת, המשחק הבלתי רגיל של דורותה ביאלס ואילן תורן, בינם לבין עצמם ומול פנינו הצופים, מפיח חיים בריק, והינו אמיתי יותר מכל אבסורד של משמעות מוחמצת וכואבת של החיים. התרגשות והשמחה של הזוג אמיתית, ויונסקו במחזה הזה באמצעות שחקנים גדולים הצליח לשקף לנו את כוחה של זוגיות, על הבמה ובחיים, ליצור ריטואלים המאפשרים לצלוח יחד את החיים.

המחשה מופלאה של שירו של אברהם חלפי:

עם קומץ שמיים ביד

הייתי עובר את חיי

הייתי חוצה את הים ברגלי

עם קומץ שמיים ביד

[תמונתו של אברהם חלפי משמאל: מירום, פטר, אלבום התאטרון, ספרית מעריב, תל אביב, 1965. התמונה היא נחלת הכלל]

בתום ההרצאה שאל תורן את הסטודנטים לשם מה צריך תיאטרון?

בעיני התשובה הפעם היא אותם רגעי חסד בהם אנו שולחים יד זו לזה כדי להתרומם יחד מן הביבים ולמצוא שבכל זאת יש טעם לחיים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.