[בתמונה: מתפוררים? תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי xresch לאתר flickr]

[לסדרת מאמרי ל"ג בעומר ואירועי מירון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא סמכות, אחריות ואחריותיות, לחצו כאן]

אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס ישראל.

כשר מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, וקודם לכן על הקתדרה לפילוסופיה של השפה ע"ש אברהם הורודיש באוניברסיטת תל אביב.

הוא מומחה בעל שם בינלאומי במחקר הפרגמטיקה של השפה, חוקר ופעיל בתחומי האתיקה המקצועית בצבא, ברפואה, בתקשורת, באקדמיה ובמחקר המדעי.

ממחברי רוח צה"ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל.

משך שנים שימש כמרצה הבית במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.

[מקור התמונה משמאל: פייסבוק]

*  *  *

יום אבל לאומי

לאחר שתם יום האבל הלאומי הזה, אני מרשה לעצמי להעיר שההכרזה עליו הייתה גרועה, כמו כל "החלטה בשליפה" שיוצאת מידי הגורם הממשלתי השליט.

[התמונה: הכל בשליפה... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Bart Vetters לאתר flickr]

מה עקרון ההכרזה?

בעשרות השנים האחרונות פעמיים מינה אותי יו"ר ועדת שרים לענייני טקסים וסמלים (פעם השר דני נווה; פעם השר מתן וילנאי) לעמוד בראש ועדה ציבורית שתקבע נהלים בדבר אבל לאומי: ההכרזה, המשמעות המעשית ועוד. בשתי הפעמים, הוועדות הגישו דוח קצר וענייני, שהתקבל בוועדת השרים, ובשני המקרים לא יצא כלום מן התהליך.

בשנת 2008 נדונה בכנסת הצעת חוק ממשלתית, על יסוד דוח הוועדה שלי אבל עם חצי מהמלצותינו, אבל גם היא לא הצליחה להגיע לכלל חוק. למה?

כי הפוליטיקאים רוצים לפעול כאוות נפשם, משיקולים אישיים ופוליטיים, ולא במסגרת כללים המחייבים אותם. ראש הממשלה הכריז כמה פעמים על אבל לאומי, אבל אף פעם לא היה ברור מה אמת-המידה שביסוד ההכרזה מלבד עצם הרצון של השליט העליון.

[הכרזה: ייצור ידע]

נסיבות ההכרזה:

אחת ההמלצות של הוועדות שלי הייתה לא להכריז על אבל לאומי על פי שיקולים מספריים. השליט צפצף על הסייג הזה. האם דמם של עשרות רבות של חיילים שנהרגו בדרום לבנון - שלא הוכרז על נפילתם שום אבל לאומי - היה פחות סמוק מדמם של נופלי תאונת המסוקים, שעליהם הוכרז אבל לאומי? האם דמם של 45 חללי תאונות הדרכים האחרונות, שלא הוכרז עליהם אבל לאומי, סמוק פחות מדמם של קורבנות הר מירון תשפ"א? ומה בדבר 6365 קורבנות מגפת הקורונה?

ההכרזה על אבל לאומי בעקבות האסון בהר מירון הייתה רשלנית, שלופה ללא מחשבה, חסרת אחריות, נגועה בשיקולים פוליטיים. כך לא מתנהלת מדינה מתוקנת.

תתפטרו?

הדיון הציבורי בתוצאות האסון, בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות, רווי בקריאות להתפטרות בעלי תפקידים. הנימוקים הרווחים: הם אשמים; הם אחראים ולכן חייבים להתפטר; האם אחראים ולכן הם אשמים וחייבים להסתלק. כל הנימוקים הללו גרועים, גם אם נשמעים בנימה נחרצת. הם גרועים מפני שהם נעוצים בדייסה לא רצינית של מושגים חשובים.

הנה כמה הבהרות:

1. האחריות של בעל תפקיד (בממשלה, בצבא, במשטרה, בכל מקום) היא לדאוג לכך שהפעילות בתחום שהוא מופקד עליו תהיה תקינה. לשם כך יש לו סמכויות, שהוא אמור להפעיל אותן בשיקול דעת, לאחר התייעצות מקצועית ככל הדרוש.

2. אשמה מוטלת על אדם על בסיס ראיות מוצקות לכך שהוא עבר על חוק שהיה חייב לפעול על פיו.

3. אחריות היא מושג אתי ביצועי ואנחנו אמורים להתעניין בה כדי להבטיח שהפעילות בעתיד תתנהל כראוי. לעומת זאת, אשמה היא מושג משפטי ואנחנו אמורים להתעניין בה כדי שעבריינים ייענשו כראוי בידי בתי המשפט על פעילותם בעבר.

4. לפיכך, אחריות אינה אשמה.

[הכרזה: ייצור ידע]

5. כאשר מתברר, בבדיקה מקצועית ואחראית, שאדם לא עמד בדרישות האחריות שלו, הדחתו או התפטרותו יכולות להיות בעלות ערך סמלי, שחשיבותו בתרבות ההמונים שלנו היא מועטה. השאלה החשובה היא: האם הדחה או התפטרות ישפרו את המצב? התשובה המובנת מאליה היא שלילית. לשם שיפור המצב צריך הרבה יותר מהדחת פלוני או התפטרות אלמוני.

6. הדחה או התפטרות היא צעד מוצדק, כאשר ברור שהאדם שלא נשא כראוי באחריות, גם אינו מסוגל לשאת באחריות הנדרשת ולמלא את תפקידו כראוי. כבר עכשיו ברור שלפחות שר הפנים, השר לענייני דתות ועסקני הר מירון אינם מסוגלים לשאת באחריות, לבצע תפקיד שיש בו חובה עליונה למאמץ מיוחד לשמור על חיי אדם.

הגברת המשילות?

האסון שהתרחש בהר מירון בל"ג בעומר חייב למחוק, אחת ולתמיד, את הסיסמה הנואלת להגברת ה"משילות". חסידי ה"משילות", מעוניינים בחיזוק כוחם של הפוליטיקאים ובהחלשת כוחם של אנשי המקצועות הדרושים לניהול מדינה מתוקנת, בראש ובראשונה שופטים ויועצים משפטיים.

הלקח המובן מאליו של אירועי הקורונה ואירוע הר מירון הוא שהפוליטיקאים הם חלשים מאוד בניהול אירועים באופן אחראי, לטובת כלל האזרחים; ובכל הזדמנות הם יעדיפו את טובות ההנאה האישיות של עצמם ושל חסידיהם על פני טובת האזרחים.

המסקנה שיגיע אליה כל אדם הגון והגיוני: את כוח הפוליטיקאים צריך להחליש באופן משמעותי, את כוחם של אנשי המקצועות הדרושים לניהול מדינה מתוקנת צריך לחזק באופן משמעותי.

[לסדרת מאמרי ל"ג בעומר ואירועי מירון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא סמכות, אחריות ואחריותיות, לחצו כאן]