קובי ביטר: חודש דצמבר לפני…

[בתמונה: ב- 1 בדצמבר 1973, עזב אותנו דוד בן גוריון...]

[בתמונה: ב- 1 בדצמבר 1973, עזב אותנו דוד בן גוריון...]

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של לפני: 

  • יום פטירתם של דוד גרין וגולדה מאירסון;
  • היכן הוקמה הצרכנייה המשותפת הראשונה?
  • יצא לחופשי  מהכלא הרוסי, מייסד חסידות חב"ד "בעל התניא"
  • חניכת "כביש הגבורה"...
  • נפטרה גולדה מאיר;
  • הגנרל אלנבי בירושלים;
  • הוקם היישוב 'תל עמל', ראשון יישובי חומה ומגדל;
  • בית מדרש למורים מוקם לראשונה בירושלים;
  • נוסדה המושבה גדרה;
  • החל מבצע חורב במלחמת העצמאות;
  • נפטר אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית;
  • יום פטירתו של רבי שמשון רפאל הירש;
ועוד

1.12.1973 נפטר דוד בו גוריון

[בתמונה משמאל: דוד בן גוריון - הוגה רעיון הנח"ל... התמונה: לע"ם, שם הצלם אינו מוזכר. מתוך אתר פיקיויקי]

דוד בן גוריון (ראו תמונה משמאל), בשמו המקורי דוד גרין, נולד ברוסיה למשפחה ציונית ובגיל צעיר התחבר לתנועה הציונית. עלה לארץ והחל לעבוד כפועל במושבות שהוקמו. לאחר שעלה לארץ שינה את שמו מגרין לבן גוריון, על שמו של אחד ממפקדי המרד ברומאים בזמן בית המקדש השני.

[בתמונה משמאל: דוד בן גוריון - הוגה רעיון הנח"ל... התמונה: לע"ם, שם הצלם אינו מוזכר. מתוך אתר פיקיויקי]

בן גוריון היה ממארגני השמירה העברית בישובים ושימש ככתב  בעיתון "האחדות". בהמשך הצטרף להסתדרות הפועלים ואף התמנה למזכירה הראשון. בן גוריון פעל נמרצות בעיקר בדיפלומטיה  שקטה כנגד גזרות הספר הלבן השני והשלישי של המנדט הבריטי, ואולם בזמן מלחמת העולם השניה עודד הצטרפות כוחות יהודים במסגרת הצבא הבריטי כנגד הגרמנים ואף הכריז "שהיישוב היהודי יילחם לצד הבריטים נגד גרמניה הנאצית כאילו אין ספר לבן, וימשיך להלחם נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה נגד הנאצים" (כעבור עשרות שנים השתמש בכך ראש הממשלה רבין ז"ל ואמר "שנילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום ונתקדם בתהליך השלום כאילו אין טרור"!!!).

בשנים שלפני הקמת המדינה היה מראשי ההגנה ובפועל היה מי שניהל את מלחמת העצמאות. לאחר הקמת המדינה שימש בן גוריון כראש הממשלה וכשר הביטחון והקים את צה"ל תוך שהוא מאחד את המחתרות: ההגנה, האצ"ל (ארגון צבאי לאומי), והלח"י (לוחמי חרות ישראל) וכן את אנשי הפלמ"ח (פלוגות המחץ).

ידועה פרשת אונית הנשק אלטלנה בה חשב בן גוריון שהאצ"ל מתכנן מרידה והורה להפציץ את האניה ובסופו של דבר הצטרף האצ"ל לצה"ל.

בן גוריון תמך רבות בייהוד הנגב ואף נתן דוגמה אישית בכך כשעבר לגור בשדה בוקר ואף ביקש להיקבר שם. בן גוריון פעל לעליית גולת ישראל מכל חלקי העולם והבאתם ארצה תוך כדי שינוי דפוסי התנהגותם והמסורות שלהם. למפעל זה קרא בשם "כור היתוך" שבבסיס אמונתו היה שייווצר בארץ גזע יהודי ישראלי חדש בעל דפוסי התנהגות זהים. עקרון נוסף שהיה לו (ושבמשך השנים לצערנו התמסמס) היה שחובה על כל נושא משרה ציבורית וכן קציני צה"ל מדרגת סגן אלוף, לשנות את שם משפחתם לשם עברי ציוני. בן גוריון היה גם ידוע בהתעמלות ובספורט שעשה ובמיוחד שהיה נוהג לעמוד על הראש. ביתו שבתל-אביב משמש כיום כמוזיאון. (נמצא בשדרות בן גוריון קרוב לכיכר אתרים ליד הים).

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

3.12.1880 נולד יוסף טרומפלדור

[תמונתו של יוסף טרומפלדור משמאל היא נחלת הכלל]

יוסף טרומפלדור נולד ברוסיה ובגיל צעיר נשבה לרעיון הציוני. בזמן מלחמת רוסיה-יפן התנדב לשרת בחזית, נפצע ואיבד את ידו השמאלית (מה שנתן לו את הכינוי "הגידם"). על גבורתו זכה להיות קצין במילואים והיה בשעתו הקצין היהודי היחיד בצבא רוסיה. בשנת 1912 עלה לארץ ישראל במסגרת העלייה השניה ועבד בישובים מגדל ודגניה, שליד הכנרת, כפועל חקלאי.

בזמן מלחמת העולם הראשונה היה הרוח החיה בהקמת היחידה הצבאית היהודית הראשונה למען שחרור ארץ ישראל "גדוד נהגי הפרדות" והשתתף עם הגדוד כסמג"ד בקרבות גאליפולי. משפורק הגדוד, הקים יחד עם זאב ז'בוטינסקי בבריטניה גדוד עברי שני מקרב מהגרים יהודים מרוסיה. בשנת 1917, לאחר המהפכה הראשונה ברוסיה, חזר לרוסיה וניסה להקים שם כח יהודי גדול, שיבקיע לעצמו דרך לארץ ישראל. באותה שנה הקים את ארגון "החלוץ", להכשרת נוער יהודי בגולה לעבודה חלוצית בארץ נאמן לתפיסתו הבטחונית/התיישבותית "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו".

[תמונתו של יוסף טרומפלדור משמאל היא נחלת הכלל]

עם החמרת מצב הביטחון בצפון הארץ בעקבות ניסיונות של פורעים ערבים לפגוע הן ביישובי היהודים והן בשלטון הצרפתי,  יצא טרומפלדור לגליל על מנת לארגן את הכוחות היהודים. בתאריך י"א באדר תר"פ (1920) תקפו כוחות ערבים את הישוב תל חי שבאצבע הגליל ורצחו את מגיני היישוב. טרומפלדור שעמד בראש המגינים נפצע פצעים אנושים ומילותיו האחרונות היו "טוב למות בעד ארצנו" ,ישנם היסטוריונים אשר מנסים לערער את אמינותהדברים; וטוענים שמילותיו האחרונות היו קללה ברוסית. טרומפלדור נקבר בבית הקברות שליד תל חי ולזכרו הוקם פסל "האריה השואג". על שמו של טרומפלדור הוקמה תנועת הנוער בית"ר. כן נקראים על שמו היישוב תל יוסף שבעמק יזרעאל וכן רחובות רבים.

3.12.1902 הוקמה המושבה אילניה בגליל התחתון

מספר משימות לקחו על עצמם העולים הראשונים שעלו לארץ ישראל  וביניהן "כיבוש העבודה" ו-"כיבוש השמירה" שני נושאים אלו באו לידי ביטוי במושב אילניה (סג'רה).

הישוב אילניה הוקם באזור בו שכן כפר יהודי בתקופת המשנה והתלמוד וננטש. לאחר שגלו היהודים מארצם באיזור זה, התיישבו לאחר מאות שנים  מספר משפחות ערביות וקראו למקום סג'רה. בסוף המאה ה-19 רכשו מספר יהודים את האדמות והקימו בו את המושבה. המתיישבים הראשונים היו אנשי היישוב הישן מצפת ואנשי העלייה הראשונה. לאחר מספר שנים הגיעו למושבה אנשי העלייה השנייה וביניהם דוד בן גוריון. בתחילה שמרו על אדמות הכפר שומרים ערביים מהסביבה ואולם אט אט הבינו המתיישבים שלשמור על היהודים ועל רכושם יכולים רק יהודים ולכן הקימו את אגודת "בר-גיורא". אגודה זו מימשה הלכה למעשה את נושא "כיבוש השמירה" קצת שונה ממה שקורה כיום שאנו מצפים מבני דודינו הערבים שישמרו עלינו מאימת הטרור. (יש שיגידו שהסיסמא "אל תיתנו להם רובים" נולדה עם הקמת בר-גיורא)

באילניה הוקמה  הצרכניה המשותפת הראשונה, הושג שיווין בין הפועלים לפועלות והוקמו אגודות פועלים לפי עיסוק כגון: "החורש",הרועה" ועוד. בתקופות המאורעות, הן בתרפ"ט (1929) והן בזמן המרד הערבי הגדול (1936-1939), סבלו מתיישבי המושבה אילניה (כמו בשאר חלקי הארץ)  כשערביי הסביבה תקפו את המושבה והסבו לה אבידות בנפש וברכוש. לאחר מבצע דקל (לשחרור הגליל התחתון), הגיעו המתיישבים למנוחה ולנחלה.

[בתמונה: החומה ושער הכניסה של חוות סג'רה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

[בתמונה: החומה ושער הכניסה של חוות סג'רה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

6.12.1800 יצא לחופשי מהכלא הרוסי, מייסד חסידות חב"ד "בעל התניא"

[תמונתו משמאל של הרב שניאור זלמן מלאדי היא נחלת הכלל]

יום זה נקרא בחסידות חב"ד (חוכמה בינה ודעת) כ"יום הגאולה" בה חוגגים עשרות אלפי חסידי חב"ד בארץ ובעולם את יום שיחרורו של מייסד חסידות חב"ד הרב שניאור זלמן מלאדי, מהכלא הרוסי. הרב שניאור מלאדי נולד בשנת תק"ה (1745) ובגיל 30 התמנה לרב במקום. הוא הנהיג את תורת החסידות של הרב ישראל "הבעל שם טוב" אשר תמך בקירוב היהודים ליהדות על ידי שמחה ופשטות, בניגוד לתנועת "המתנגדים" בראשותו של "הגאון מוילנה" אשר דגלה בטיפוח הלימוד המשכיל של היהדות ואפילו זלזלה במנהגי החסידים. בעקבות ההתנגדות הגדולה והחרם על תנועת החסידות ביקש מייסד חב"ד להפגש עם "הגאון" ולהסביר לו את תורתו, ואף הגיע לשם כך לוילנה, אבל הגאון מוילנה סירב לראות את פניו מפני שראה בתנועה זו כת מסוכנת.

[תמונתו משמאל של הרב שניאור זלמן מלאדי היא נחלת הכלל]

בשנת תקנ"ז (1797) פרסם את ספרו "התניא" הידוע כספר החשוב ביותר של תנועת חב"ד ואשר שמו המקורי "ספרם של בינונים" המרמז על תפיסתו ותמיכתו בגישה של הפשטות. בספר יש דגש על דמות הצדיק על חשבון המוני העם הפשוטים  אשר קשורים אליו ובכך החל להתפשט בתנועת החסידות בכלל ובחסידות חב"ד בפרט הקשר התלותי באדמו"ר (אדונינו , מורנו ורבנו) של הקהילה (תופעה זאת באה ליד ביטוי שכל חסיד, לפני שמקבל החלטה בכל תחום שהוא, הולך ומתייעץ עם הרבי). לאחר הדפסת והפצת הספר נתן הגאון מוילנה הנחיה קשה מאד  "להודפם ולרודפם בכל מיני רדיפות עד מקום שיד ישראל מגעת". ואשר הביאה למקרים של הלשנה בפני השלטונות. בעקבות כך החלו השלטונות לאסור את מנהיגי חב"ד ובראשם רבי שניאור זלמן מלאדי. לאחר שהתברר שהעלילו עליו, שוחרר הרבי מבית הכלא בי"ט בכסלו.

7.12.1948: נחנך "כביש הגבורה"

בזמן מלחמת העצמאות, ירושלים היתה נתונה במצור והיתה מנותקת מאיזור השפלה. הדרך היחידה לפריצת המצור היתה בהתארגנות שיירות ובביצוע מבצעי תקיפה לפריצת הציר שעבר בשער הגיא ("באב אל ואד") כמו מבצע נחשון, מבצע הראל, מכבי ובן-נון ואולם מבצעים אלו השאירו את הציר פתוח רק לתקופה מוגבלת. באחד הפעמים התגלתה דרך העוקפת את שער הגיא, "דרך בורמה" ואולם הגישה לתחילת הדרך היתה נתונה לשליטת הלגיון הירדני שהתמקם בלטרון וחלש על השטח. לאור זאת הוחלט על סלילת כביש שיחבר את השפלה באיזור חולדה לתחילת דרך בורמה ואשר נמצא מחוץ לשליטת הירדנים. דרך זו נקראה בתחילה "דרך הגבורה" ובהמשך "כביש הגבורה".

בטקס חנוכת פתיחת הכביש בהשתתפות סוללי הכביש והלוחמים שהגנו עליהם, אמר ראש הממשלה דוד בן גוריון: "... בכביש שאנו חונכים היום גלום שיא מאמץ מלחמתנו על מולדת ועצמאות, כי בו קשורה מערכת הגבורה הטרגית ביותר והמפוארת ביותר מאז הוכרחנו לעמוד בשער בפני אויבינו המרובים – המערכה על ירושלים. ומכל המהלומות הכבדות שירדו על ישובינו במשך המלחמה נטלה ירושלים בלבד תשעה קבין. האויב ידע שהמכה האנושה ביותר וגם הקלה ביותר שהוא יכול להנחית על ראש ישראל היא הכנעת ירושלים היהודית והריסתה…ובחונכנו היום את דרך הגבורה והגאולה, נזכור בהודיה עמוקה את אלה הלוחמים והעובדים, גדודי חיל הרגלים והשריון והתותחנים, סוללי חיל ההנדסה, מניחי צינור המים, פועלי סולל בונה, עובדי ירושלים ותל-אביב והנהגים אמיצי הלב מכל קצות הארץ, שהשתתפו יחד במאמץ מלחמתי והתיישבותי זה, שיעמוד לעד בתולדות ציון המשוחררת. כביש זה הוא גל-עד לגבורת המלחמה והעבודה העברית – שניצחה ותנצח".

[בתמונה: שיירה בדרך בורמה ("כביש 7") בשנת 1948. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: שיירה בדרך בורמה ("כביש 7") בשנת 1948. התמונה היא נחלת הכלל]

8.12.1978: נפטרה גולדה מאיר

[בתמונה משמאל: גולדה מאיר. התמונה היא נחלת הכלל]

גולדה מאיר נולדה ברוסיה ובגיל צעיר עקרה משפחתה לארה"ב שם למדה בסמינר למורים והצטרפה למפלגת "פועלי ציון", שם החלה את פעילותה הפוליטית.

לאחר שנישאה, עלתה יחד עם בעלה לארץ והם התיישבו בקיבוץ מרחביה. גם בארץ התבלטה גולדה מאיר (ראו תמונה משמאל) בפעילות ציבורית. ערב הקמת המדינה קיבלה גולדה משימה דיפלומטית שמטרתה היתה לשכנע את עבדאללה מלך ירדן שלא יצטרף למלחמה. היא נסעה לרבת עמון מחופשת כערביה. המלך לא קיבל את הבקשה ואף שאל אותה מדוע ממהרים ראשי הישוב היהודי להכריז על הקמת המדינה? בתשובה ענתה לו גולדה: "עם שחיכה אלפיים שנה לחידוש עצמאותו וריבונותו בארץ ישראל קשה לומר עליו שהוא עם שממהר".

[בתמונה משמאל: גולדה מאיר. התמונה היא נחלת הכלל]

לאחר קום המדינה שימשה גולדה כציר בברית המועצות למשך תקופה קצרה ואחריה התמנתה לשרת העבודה ולאחר מכן כשרת החוץ, אז גם שינתה את שם משפחתה למאיר.

בשנת 1969 התמנתה גולדה מאיר לראש הממשלה (האשה היחידה שכיהנה בתפקיד זה). לאחר מלחמת יום הכיפורים ובעקבות דו"ח וועדת אגרנט נאלצה גולדה להתפטר מתפקידה. המושג "מטבחון" המתאר קבוצת שרים נבחרת אשר מקבלת את ההחלטות, נולד בתקופתה, אז כינסה במטבח שבביתה קבוצה מצומצמת של שרים, ושם, ולא בישיבת הממשלה התקבלו ההחלטות האמתיות.

8.12.1941 הופעל מחנה חלמנו, מחנה ההשמדה הראשון בפולין

לאחר תחילת מלחמת העולם השניה היה ברור שבכוונת הנאצים להשמיד את העם היהודי במקביל לכיבושים הצבאיים. נעשו נסיונות רבים כיצד ניתן לבצע זאת. הניסיון הראשון היה פשוט לרכז את היהודים, להכריח אותם לחפור בורות ופשוט לירות בהם. מהר מאד הבינו הנאציים ימח שמם, ששיטה זו יקרה ומסורבלת והחליטו לבחון שיטה של המתה בחנק והקימו מחנה השמדה ליד הכפר חלמנו שבפולין.

וכך עבדה השיטה: היהודים הגיעו למחנה, שם הוסבר להם שהמחנה הוא מחנה מעבר לקראת העברתם למחנה עבודה, כשבשלב ראשון עליהם להתרחץ ובינתיים הבגדים שלהם יעברו חיטוי. היהודים חולקו לקבוצות של חמישים איש, נכנסו לאולם, שם התפשטו וחפציהם נאספו בנפרד. משם הועברו לאולם שבקצהו היה מסדרון בשיפוע (הסיבה לשיפוע היתה להקשות על נסיון ריצה לכיוון תחילת המסדרון). חלק מהגרמנים הריצו את קבוצת היהודים בשיפוע זה שבקצהו היתה משאית. לאחר שהגרמנים דחסו את היהודים לתוך המשאית הם נעלו את הדלת והפעילו את מנוע המשאית כשצינור פליטת הגזים מוחדר לתוך תא המטען. לאחר כ-10 דקות נחנקו היהודים והמשאית נסעה לכיוון היער שם היו המשרפות וקברי ההמונים. בסך הכל הושמדו במחנה זה כ-300 אלף יהודים.

[בתמונה: מחנה ההשמדה הנאצי חלמנו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Lestat Jan Mehlich. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: מחנה ההשמדה הנאצי חלמנו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Lestat Jan Mehlich. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

9.12.1917: הגנרל הבריטי אלנבי מגיע לירושלים

[בתמונה משמאל: הגנרל אלנבי בירושלים. התמונה היא נחלת הכלל]

במהלך מלחמת העולם הראשונה ניצחו הכוחות הבריטים את הממלכה העותומנית (תורכיה) וכבשו את ארץ ישראל.

הגנרל אלנבי, מפקד הכוחות הבריטים (ראו תמונותץ משמאל ולמטה), הגיע לירושלים ובתאריך זה קיבל מידי התושבים את כתב הכניעה.

[בתמונה משמאל: הגנרל אלנבי בירושלים. התמונה היא נחלת הכלל]

בפועל, ירושלים נכנעה יומיים קודם לכן. ומעשה שהיה כך היה: ראשי הישוב הערבי בירושלים הבינו שהבריטים מנצחים את התורכים במלחמה, לאחר שהיו קרוב ל-500 שנה השליטים בארץ ישראל. לשם כך הכינו משלחת נכבדים בראשות ראש העיר ומפקד המשטרה ומסרו בידיהם כתב כניעה.

ליד  שכונת רוממה, כיום  פגשה המשלחת בדרכה שני טבחים בריטים שיצאו לשטח על מנת לאסוף חומרי גלם לבישול. כשפגשו הנכבדים הערבים את הטבחים הבריטים, נכנעו בפניהם ואף מסרו להם את כתב הכניעה. מפקד יחידת הסיור הבריטי רצה גם הוא שתתבצע כניעה בפניו, וכך היה, אולם מפקד בכיר נוסף הבין שהוא חלק מההיסטוריה וגם הוא רצה כניעה בפניו וכך היה... ובכך לא תם הסיפור...

הגנרל אלנבי אשר רצה לייחס חשיבות לנושא הכניעה וכיבוש העיר החשובה בעולם ביים את הטקס, נכנס רכוב על סוסו לעיר העתיקה (באיזור שער יפו) וכשהגיע לשער יפו ירד מסוסו וצעד ברגל מפני קדושת המקום, שם קיבל בפני כולם את כתב הכניעה בשנית...

בשכונת רוממה נמצאת כיום אנדרטה המציינת את כניעת העיר.

[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן]

[בתמונה: אלנבי מביים טקס כניעה בירושלים.... צילום: U & U. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אלנבי מביים טקס כניעה בירושלים.... צילום: U & U. התמונה היא נחלת הכלל]

10.12.1936: הוקם "תל עמל" הראשון מבין יישובי חומה ומגדל

לאחר שהחלו הפרעות של הערבים ביהודים בשנת 1936 (מאורעות 1936-1939) ובעקבות נטייתו הברורה של המנדט הבריטי להגביל את התיישבות היהודים בחלקי ארץ ישראל המערבית (וזאת לאחר שלקחו מאתנו את הזכות על ארץ ישראל המזרחית כמתחייב בהצהרת בלפור), נוצר צורך מיידי, הן בטחוני והן אזרחי בהקמה מהירה של מאחזים (ישובים, התנחלויות וכו') בכל חלקי הארץ בייחוד באזורים אשר נקנו על ידי היהודים ואולם לא מיושבים ובעיקר במקומות אשר יקבעו בסופו של דבר את גבולות הארץ. למטרה זו הועלתה תוכנית "חומה ומגדל" אשר בבסיסה להכין מראש חלקים שלמים של המבנים על מנת להקים ביום אחד מעין יישוב אשר מוקף חומה להגנה מול מתקפות הערבים, וכן מגדל במרכזו.

לשם כך נאגרו במקומות שונים בארץ חלקי חומת עץ, צריפים ומגדל ובמבצע מתואם מראש הגיעו משאיות עמוסות בחלקי המבנים,ובן לילה הוקם ישוב חדש. את חומת העץ כפולת הדפנות מילאו חצץ וחול כדי לחסום את אש הפורעים הערבים. המגדל שבראשו זרקור, האיר בלילה את השטח ושימש קשר של איתות עם היישובים הרחוקים. משה שרת, שהיה ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית באותה תקופה תמך בהרחבת ההתיישבות בארץ באומרו: "דבר אחד יכולנו לעשות בארץ במצב הנוכחי, והוא לשנות את מפת ארץ ישראל על ידי הקמת נקודות חדשות בכדי להכביד עד כמה שאפשר על פתרון שאלת גבולותיה של ארץ ישראל בצורה של חלוקה או קנטוניזציה. המעשה החלוצי ופריצת הדרך בשיטת התיישבות זאת הביאו להקמה של ישובים באזורים דלי אוכלוסייה יהודית בעלי חשיבות ביטחונית והם שסייעו בקביעת גבולותיה של מדינת ישראל" (לכל מקימי ההאחזויות וההתיישבויות הנוכחיות היה ממי ללמוד).

תל עמל (לימים ניר דוד) היה הראשון שהוקם בשיטה זו. להלן קטע שנלקח מהאתר של רשות הטבע והגנים: "בתחום הגן שוחזר תל עמל, יישוב בנוסח "חומה ומגדל", שעלה על הקרקע ב- 10 בדצמבר שנת 1936. באתר נמצאים שלושה צריפי מגורים, צריף חדר אוכל והמטבח, המגדל וחומת העץ הכפולה שמולאה בחצץ. חדרי החלוצים מצויידים בחפצים מן הימים ההם. באחד החדרים יכולים הילדים להשתעשע בפירוק ובהרכבה של דגם היישוב, ובצריף חדר האוכל מוקרן סרטון בן 15 דקות המתעד בשפות שונות את ימי המרד הערבי ("המאורעות"). בתיאום מראש לקבוצות, נערכות הפעלות המשחזרות את החוויה."

[בתמונה: חומה ומגדל בתל עמל. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: חומה ומגדל בתל עמל. התמונה היא נחלת הכלל]

12.12.1882 נוסדה רשמית המושבה ראש פינה

יום זה נקבע כיום הולדתה הרשמי של המושבה ראש פינה. ביום זה בוצע החריש הראשון באדמת היישוב. שנים קודם לכך נעשה ניסיון של מספר מתיישבים חרדים מצפת אשר החליטו להתפרנס בכוחות עצמם ולא להסתמך על כספי התרומות מחו"ל. מתיישבים אלו קראו למקום "גיא אוני" (בסמוך היה כפר ערבי בשם "ג'עוני") ניסיון זה נכשל ובשנת 1882 עלו קבוצה נוספת של מתיישבים שהגיעו מרומניה אשר קראו ליישוב "ראש פינה" על פי הפסוק בספר תהילים "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" הכוונה הייתה שלמרות שהמתיישבים הקודמים נכשלו בהקמה (מאסו הבונים) אותה אבן תהיה לתחילתו של משהו חדש. גם תושבים אלו נתקלו בקשיים ואולם בעזרתו של הברון רוטשילד נחלצו מהמשבר. בראש פינה הוקם בית הספר העברי הראשון וכן מפעל לטוויית משי . בשנים האחרונות בוצע שיחזור של רחוב המייסדים וכן בתים נוספים וכל המבקר כיום בראש פינה מצליח להרגיש בצורה אוטנטית את חיי המתיישבים הראשונים [בתמונה: רחוב בראש פינה, 1937. התמונה הועלתה לויקיפדיה ע"י זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי]

[בתמונה: רחוב בראש פינה, 1937. התמונה הועלתה לויקיפדיה ע"י זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי]

14.12.1913 הוקם בירושלים "בית מדרש למורים בשפה העברית"

באותה תקופה התקיימה בארץ "מלחמת השפות". בשנת תרע"ג (1913), שנה לאחר הנחת אבן הפינה לטכניון, פרץ ויכוח קשה על שפת ההוראה בטכניון. האם תהיה שפת ההוראה גרמנית או עברית? הבעיה הייתה קשה במיוחד משום שהטכניון היה המוסד הראשון בארץ להשכלה גבוהה, ונוסף על כך הוא נועד ללימודים בתחום המדע והטכנולוגיה (ולא ללימודים בתחום הרוח והחברה). אגודת "עזרה ליהודי גרמניה", שיזמה והקימה את הטכניון, החליטה כי המדע והטכנולוגיה מבוססים על מונחים מקצועיים מיוחדים ועל ספרות מקצועית, ולכן שפת ההוראה בטכניון חייבת להיות גרמנית ולא עברית. אך רבים בקרב הציבור היהודי בארץ התנגדו לעמדה של אגודת "עזרה", וראו בהחלטתה נסיגה חמורה מן הרעיון הציוני.

הנהגת היישוב היהודי בארץ החליטה לצאת למאבק, וערכה אספות מחאה כנגד ההחלטה של אגודת "עזרה". תלמידים רבים בבתי ספר ובמוסדות חינוך של "עזרה" פתחו בשביתה, וכאשר אלה לא עזרו, הודיעו רבים מן המורים על התפטרותם. גם הסתדרות המורים החלה להחרים את המורים אשר לא תמכו בשפה העברית. " מלחמת השפות" הסתיימה בניצחונה של השפה העברית. מטרתו של בית המדרש למורים בשפה העברית הייתה בראשונה ללמד עברית נכונה את המורים לעתיד וכן לתת בידיהם שיטות (בלעז: מתודולוגיות) הוראה כיצד להנחיל ולחבב על התלמידים את השפה העברית.

[בתמונה: בניין בית המדרש למורים. התמונה  היא נחלת הכלל]

[בתמונה: בניין בית המדרש למורים. התמונה  היא נחלת הכלל]

14.12.1884: נוסדה המושבה גדרה

המושבה גדרה נוסדה על ידי תשעה חברים שעלו במסגרת עליית הבילויים ("בית יעקב לכו ונלכה") ועל אדמות שנרכשו מהכפר הערבי הסמוך קטרה. קבוצת ביל"ויים זו הגיעה לגדרה עם כלי עבודה וחמור. לא היו להם מחרשות או זרעים על מנת לטעת את השטחים החקלאיים, לכן רוב הקרקעות הוחכרו לערביי קטרה ובשאר נטעו הביל"ויים, כרמים. מצבם הכלכלי של הביל"ויים היה קשה והם החליטו לפנות לעזרתם של אגודות "חובבי ציון" ברוסיה, מעשה שגרר תגובה של האשמות בעצלנות וחוסר רצינות מצד הביל"ויים. אולם למרות כל הקשיים, הביל"ויים נשארו חופשיים מפיקוחו של הברון רוטשילד. הייתה זו המושבה היחידה בתקופה ההיא בארץ ישראל שהייתה עצמאית ולא תלויה ב"נדיב הידוע".

הערבים באיזור ניצלו כל הזדמנות להקשות על פיתוח המושבה כשהם מלשינים עליהם בפני השלטון התורכי  על הפרת החוקים בעיקר בכל הקשור לבניית מבנים, ומעשה שהיה כך היה: בתקופה ההיא, החוק התורכי אסר על בניית מבנים ללא היתר מיוחד, שכמובן לא ניתן לביל"ויים, אבל התורכים לא הרסו מיבנה שכבר היה לו גג גם אם לא היה לו היתר בניה. כאשר הבילויים החלו לבנות מבנה כלשהו ערביי קטרה היו מודיעים על כך לתורכים ואלה היו באים להרוס את המבנה. בשנת 1885 קיבלו אנשי גדרה מתנה של שני סוסים והיה צורך לבנות להם אורווה. אז עלה רעיון יצירתי (כידוע הראש היהודי ממציא לנו פטנטים), הם חפרו בור והכינו את הגג בנפרד. בבוא העת פשוט הניחו את הגג על הבור ואז יכלו לבנות את קירות האורווה ללא פחד מהתורכים. מאז, מבנה זה ידוע בשם "בור הביל"ויים" אשר שימש כאורווה עד שהוסב ל"לבית משפחה" שם התגוררו חלק מהאנשים .

קליטת העלייה בגדרה התרחשה בהצלחה ותרמה רבות לפיתוח המקום ולהתאקלמות העולים שבאו אליה. יהודי תימן הגיעו למושבה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בניגוד למושב כנרת שבשנותיה הראשונות דחתה יהדות זאת. התנופה העיקרית הייתה לאחר הקמת מדינת ישראל. במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" הגיעו למושבה יוצאי תימן, אשר היו במרוצת השנים להנהגת המקום. גל נוסף של עלייה הגיע למושבה בשנת 1984 במסגרת "מבצע משה", אז הועלו לארץ יהודים מאתיופיה.

ההתיישבות בגדרה היתה גם נקודת ציון חשובה מאד ביחסים בין יהודים שומרי תורה ומצוות ובין אלו שפחות, מה שלימים נודע בשם "פולמוס גדרה". בניגוד גמור לרוב אנשי העליה הראשונה אשר היתה דתית-מסורתית מטבעה, היו מתיישבי גדרה  אנשים שלא הקפידו במיוחד על חיי תורה ומצוות ואף חיללו שבת בפרסייה. השמועה על המצב במושבה הגיעה גם לחובבי ציון. רבני התנועה הזדעזעו ממה ששמעו והציעו להעניש את המתיישבים. היו מהם שטענו שאם לא יסורו מדרכם יש לגרשם מהארץ. המתונים יותר טענו שיש לאכוף, או לפחות להשפיע עליהם את שמירת התורה על ידי שליח מיוחד שיישלח מטעמם. לבסוף ניצחה דעת המתונים. בעצתם של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) והרב אליאשברג, נשלח לארץ הרב יחיאל מיכל פינס כדי להשגיח על הנעשה במושבה. פינס, שהיה מתון באופיו ושמאד העריך את מסירותם והקרבתם החלוצית של הבילויים, עשה ככל יכולתו ובדרכי נועם לקרבם למסורת, נחל לבסוף הצלחה מסוימת, כאשר בתקנון המושבה הוכנס סעיף של שמירת מצוות ובנוסף, שכנע את הגדרתים להגיע לבית הכנסת ולא לעבוד בשבת.

[בתמונה: גדרה בגלויה עתיקה. המקור: תמר הירדני - תערוכת קבע במוזיאון חצר היישוב הישן. קרדיט: GFDL]

[בתמונה: גדרה בגלויה עתיקה. המקור: תמר הירדני - תערוכת קבע במוזיאון חצר היישוב הישן. קרדיט: GFDL]

16.12.1917 הוצאו להורג בתליה נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי חברי ניל"י

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוקמה על ידי אהרן אהרונסון וכן מספר אנשים נוספים, מחתרת אשר מטרתה הייתה לעזור לבריטים לשחרר את ארץ ישראל מידי התורכים. מחתרת זו הייתה מחתרת ריגול קלאסית אשר אספה ידיעות על פעולות והתארגנות הצבא התורכי ומסרה זאת לידי הבריטים שהיו במצרים. שיטת העברת הידיעות הייתה בצורות שונות וביניהן מסירה אישית ע"י כך שאנשים מהמחתרת ירדו למצרים.

[תמונתו של נעמן בלקינד היא נחלת הכלל]

באחת הפעמים יצאו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי דרך המדבר כדי לפגוש את הבריטים במצרים. בשטח ההפקר שבין התורכים לבריטים, במדבר, נתקלו השנים במארב של בדווים. פיינברג נהרג ולישנסקי ניצל והגיע למצרים.

גופתו של אבשלום פיינברג נמצאה לאחר מלחמת ששת הימים מתחת לעץ דקל שצמח מתמרים שהיו בכיסו, באזור ימית לשעבר (למי שזוכר, פעם הייתה עיר בשם ימית ואשר במסגרת הסכמי השלום עם מצרים הוחרבה עד יסוד וכן היישובים הסמוכים לה שחלקם הועתקו לגוש קטיף אשר גם שם הוחרבו במסגרת תוכנית ההתנתקות החד צדדית).

כשנודע דבר מותו של אבשלום פיינברג לנעמן בלקינד (ראו תמונה משמאל; בנו של ישראל בלקינד אשר בביתו ברוסיה נוסדה תנועת הבילויים), יצא למדבר כדי לבדוק מה קרה. בלקינד, שטען כי לישנסקי עצמו היה זה שרצח את קרובו כדי לקבל את הנהגת ניל"י, נפל בידי השלטונות התורכים ואלה הוציאו ממנו בערמה את שמות חברי המחתרת.

[תמונתו של נעמן בלקינד משמאל היא נחלת הכלל]

לאחר לכידתה של שרה אהרונסון בידי הטורקים, ברח לישנסקי מזיכרון יעקב וביקש מקלט במטולה. שניים מחברי השומר ניסו לירות בו ליד מפל התנור בנחל עיון אך ניסיון ההתנקשות נכשל. יוסף נפצע, אך הצליח להימלט ולהסתתר. לאחר נדודים נוספים הגיע לפתח תקווה ומשם לנבי רובין שליד ראשון לציון, שם נלכד בידי בדואים שהעבירו אותו  לטורקים. הוא הועבר לדמשק, שם הוצא להורג בתליה יחד עם נעמן בלקינד בעוון ריגול. עצמותיהם הועלו ארצה ונטמנו בראשון-לציון.

1948 22.12 החל 'מבצע חורב'

'מבצע חורב' שנקרא על שם אחד משמותיו של הר סיני, היה הגדול במבצעי צה"ל. מבצע זה שילב כוחות ים, יבשה ואויר ונועד לגרש סופית את האויב המצרי משטח ישראל ולהשמידו. הכוחות שהשתתפו במבצע היו: חטיבת גולני, חטיבת הנגב, החטיבה המשוריינת, חטיבת הראל וחטיבת אלכסנדרוני.

בעקבות הניצחון החלה מנוסה כללית של הכוחות המצריים, ומצרים החלה בניהול משא ומתן על שביתת נשק. מטרת המבצע היתה לקבוע עובדות בשטח, היות והפעילות הדיפלומטית להגיע למו"מ לא הצליחה. במקביל החלה תוכניתו של המתווך פולקה ברנדוט (אשר אנשי הלח"י - לוחמי חרות ישראל - התנקשו בו) לחלוקתה של הארץ, ואשר בה היה הנגב אמור להיות מחוץ לגבולות ארץ ישראל. בן גוריון שהיה תומך נלהב של ההתיישבות בנגב ואף נתן דוגמא אישית לכך, החליט על קיום המבצע. במהלך המבצע כבשו כוחותינו חלקים מהאי סיני ואולם בלחץ ארצות הברית וכן איום בריטי, חזרו הכוחות לקו גבול נגב-סיני באזור ניצנה. [בתמונה: יגאל אלון - בכיר מצביאי ישראל במלחמת העצמאות - במבצע חורב. מקור התמונה אינו ידוע והיא נחלת הכלל]

[בתמונה: יגאל אלון - בכיר מצביאי ישראל במלחמת העצמאות - במבצע חורב. מקור התמונה אינו ידוע והיא נחלת הכלל]

22.12.1922: נפטר אליעזר בן יהודה "מחייה השפה העברית"

[תמונתו של אליעזר בן יהודה משמאל היא נחלת הכלל]

שם משפחתו המקורי של אליעזר בן יהודה (ראו תמונה משמאל) היה פרלמן, אולם הוא אימץ את השם לאחר שהחל לפרסם מאמרים בהם חתם בשם "בן יהודה". אליעזר בן יהודה נולד בוילנה בשנת 1858. ובשנת 1881 עלה לארץ ישראל.

[תמונתו של אליעזר בן יהודה משמאל היא נחלת הכלל]

בן יהודה היה מחלוצי תחיית הלשון העברית כלשון דיבור שעד אז שימשה (ולא הרבה) לכתיבת ספרים. בשנת 1884 לאחר שכתב מאמרים בעיתונים אחרים, ייסד בן יהודה עיתונים משלו "מבשרת ציון" וה"צבי". היות ולחם בקנאות למען הלשון העברית, עורר את זעמם של אנשי היישוב הישן שהיו ברובם חרדים שהתנגדו לשימוש יומיומי "בלשון הקודש" עד כדי הוצאת עלילה עליו, שהוא מסית למרידה בשלטון התורכי. בעקבות עלילה זו נאסר בן יהודה, אולם בעקבות לחץ ציבורי וכן עזרתו של הברון רוטשילד, שוחרר. בנוסף, הוא הוביל  את ה"מלחמה" כנגד אגודת "עזרא" שדרשה להחיל את השפה הגרמנית כשפת הלימוד בבתי הספר התיכוניים, באוניברסיטאות ובטכניון.

נאמן לדרכו, הנהיג בן יהודה בביתו את השפה העברית ובנו הראשון-איתמר (שנולד לשם בן ציון), זכה לכינוי "הילד העברי הראשון" שהעברית היתה לשון אמו. בשנת 1890 הקים את ועד הלשון העברי ושימש יושב ראש שלו. מפעל חייו היה חיבור המילון העברי הגדול שבו כלל את רבים מחידושי הלשון שלו. אישתו השניה חמדה, עתונאית וסופרת אף היא סייעה לו בעבודתו וכן בנו איתמר. בנו איתמר המשיך אף הוא את דרכו ועשה רבות לביסוס העיתונות העברית. על שמו של בן יהודה נקראים רחובות ראשיים בערי ישראל וכן היישוב אבן יהודה ליד נתניה.

עליו נכתב שירו של ירון לונדון שבוצע על ידי חוה אלברשטיין:

"כמו הנביאים הקנאים לשם הוא קינא לפועל ולתואר ולשם. ובחצות, העששית בחלונו, היה רושם במילונו תילי תילים, מילים יפות, מילים עפות, מתגלגלות מן הלשון. אליעזר, מתי תשכב לישון הן קומתך כמעט אפיים שחה והעברית אשר חיכתה אלפיים היא תמתין לך עד בוא השחר. אליעזר בן יהודה יהודי מבדח, מילים מילים, מילים מילים, הוא בדה ממוחו הקודח. אם נמה העברית אלפיים, נו אז מה, הבה נעירנה ונמציא את היוזמה, את המגהץ את הפצצה את הריהוט, בקצה נוצה נכתוב רהוט. כתב כרובית, כתב גלידה, כתב את כל, את כל מילון בן יהודה. ועוד הוסיף מילים לברוא ונוצתו המהירה לא נחה והשפה גדלה ולא הכירה את מראה דמותה את מראה דמותה בבוא השחר.

ובן נולד לו, וכזאת האיש אמר: זה הבכור אקרא לו בן יהודה איתמר שמינקות ועד קמילה, מיום בואו בברית מילה ועד מותו - כרותה לו ברית, עם העברית ומלחמה לו את הלעז להכרית. איתמר - אכן היה לגבר, קומת תמר ויפי צורה וסבר, והלשון בפיו היתה שפת עבר. איתמר בן אבי, שאביו היה נביא גבר כלבבי".

28.12.2008 תחילת מבצע עופרת יצוקה

מתוך אתר דובר צה"ל http://dover.idf.il/IDF/announcements/09/04/2201.htm

ממשלת ישראל הורתה לצה"ל לצאת למבצע "עופרת יצוקה" מתוקף חובתה להגן על אזרחיה ולאחר שמונה שנים של ירי לעבר ישובי הדרום וביתר שאת במהלך שלוש השנים שחלפו מאז מהלך ההתנתקות ובמיוחד בחודשיים שקדמו למבצע בהם הגיע הירי לשיא בלתי נסבל (כ- 160 פצצות בחודשיים). במהלך שנים אלה בהם היו נתונים מאות אלפי ילדים, נשים וגברים ישראלים, למתקפות טרור בלתי פוסקות, שבוצעו על-ידי חמאס וארגוני טרור אחרים הפועלים ברצועת עזה, ואלפי רקטות ופצצות מרגמה שוגרו לעבר בתי ספר, גני ילדים ושכונות אזרחיות בישראל, לא היה מנוס מלפעול נגד הטרור הבלתי פוסק, אשר גבה מחיר יקר של הרוגים ופצועים, בגוף ובנפש, ושיבש כל יכולת לקיים שגרת חיים נורמאלית בערי וביישובי הדרום.

הלחימה ברצועת עזה התבצעה בשדה קרב מורכב ומסובך למול אויב שהחליט, כחלק מתפיסת הלחימה, להתמקם בלב ליבה של האוכלוסייה, תוך שהוא ממלכד את בתיה, יורה מתוך בתי הספר של ילדיו והופך את אזרחיו ל"מגן אנושי". תוך ניצול ציני של המחויבות המשפטית והמוסרית של צה"ל להימנע, ככל שניתן הדבר, מפגיעה במי שאינם מעורבים בלחימה. כחלק מחובתו להבטיח, כי פעולותיו יעלו בקנה אחד עם החובות המשפטיות החלות עליו, השקיע צה"ל מאמץ ומשאבים רבים על מנת להזהיר ולהתריע בפני האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה לבל תיפגע. במהלך הלחימה הופצו למעלה משני מיליון ורבע כרוזים, נעשה שימוש ברדיו הפלסטיני בעזה לאזהרת האוכלוסייה, נמסרו הודעות אזהרה טלפוניות אישיות לפינוי למעלה מ-165,000 מתושבי הרצועה והופעל נוהל ירי אזהרה מיוחד ("הקש בגג").

כמו כן, נעשה שימוש רב בחימוש מדויק ככל שניתן, בכל מקום שניתן, על מנת למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים. בנוסף אפשר צה"ל במהלך המבצע את כניסתן של שיירות הומניטאריות והפוגה יומית בת מספר שעות לצורך זה.

[בתמונה: מבצע עופרת יצוקה. צילום מסך מאתר אל ג'זירה]

[בתמונה: מבצע עופרת יצוקה. צילום מסך מאתר אל ג'זירה]

צה"ל פעל במבצע על-פי ערכי המוסר ודיני המלחמה, הכשיר את חייליו לפעול בהתאם לערכים ולנורמות להן מחויב, ועשה מאמצים רבים למיקוד האש במחבלים תוך הימנעות מירבית מפגיעה בבלתי מעורבים.

בדומה לכוחות צבא אחרים המוצאים עצמם בסיטואציה בה יש הכרח להילחם בכוחות טרור הנטמעים בקרב האוכלוסייה האזרחית ופועלים מתוכה, עמד צה"ל בפני דילמות ערכיות קשות בעקבות דפוס הפעולה הפסול של חמאס, אשר הפך את השטח הבנוי של עזה לזירת הלחימה העיקרית, תוך ניצול מכוון של אזרחים בלתי מעורבים, מבנים אזרחיים ומתקנים רגישים (כגון בתי חולים, מוסדות דת וחינוך ומתקנים המשמשים את האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים). מה שהיה הוא שיהיה ("צוק איתן").

30.12.1970 אסון המפולת בנאות הכיכר

(נלקח ככתבו וכלשונו מאתר הנח"ל http://www.nahal.co.il/Web/Galed/Monuments/324.aspx

ביום רביעי, 30 בדצמבר 1970, בשעה 12:15 בצהריים, התמוטט לפתע חלק מצוק בגובה 12 מטר ופגע בצריף ששימש מטבח ושק"ם של היחידה. מיד לאחר מכן התמוטט כל הצוק, שהיה מורכב מחוואר הלשון, ונפל על חדר-האוכל בשעה שחיילי הבסיס אכלו ארוחת צהריים. חיילים ששהו מחוץ לחדר האוכל הזעיקו עזרה, וכעבור פחות משעה כבר נחת במקום מסוק ראשון של חיל האוויר עם צוות רפואי.

פינוי הסלעים שמחצו את הצריף חייב שימוש בציוד מכני כבד. תחילה הגיע למקום ציוד מכני ממפעלי ים המלח הנמצאים בסמוך, ובהמשך הגיעו גם כלים של חיל ההנדסה. העבודות נמשכו ברציפות והתנהלו בלילה לאור זרקורים ולפידים. עד חצות הוצאו כל הפצועים וההרוגים שהיו קבורים מתחת ל-1,500 טונות של סלעים ועפר. במהלך פעולות ההצלה ביקרו במקום שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל חיים בר לב, אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון והרב הצבאי הראשי שלמה גורן. אלוף פיקוד הדרום מינה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות האירוע.

[בתמונה: אנדרטת אסון נאות הכיכר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Avi1111 dr. avishai teicher. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

[בתמונה: אנדרטת אסון נאות הכיכר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Avi1111 dr. avishai teicher. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

ועדת החקירה, שכללה גאולוגים ומהנדסים, הגיעה למסקנה כי האסון נבע מתופעה מוכרת באזור: גשמים שירדו באזור בימים שלפני ההתמוטטות, ערערו את יציבות המצוק. בדיווחים עיתונאיים צוין כי עשר שנים לפני כן התמוטט סלע והרס צריף באכסניית הנוער בסדום . בעקבות זאת נאבק הממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים כדי לפנות את כל המבנים שנמצאו בסמוך למצוקים שבאזור. ואכן, בסופו של דבר פונו כל המבנים האזרחיים מאזורי הסכנה. אמצעי התקשורת טענו שצה"ל היה חייב להיות מודע לסכנה ולפנות את המבנים מבעוד מועד, פעולה שהייתה מונעת את האסון. הבסיס הצבאי עמד במקומו עד 1997. במקום האסון תחת הסלעים שהתמוטטו הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים. תושבי היישובים נאות הכיכר ועין תמר עורכים מידי שנה את טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל במקום.

31.12.1888 יום פטירתו של רבי שמשון רפאל הירש

[תמונתו של רש"ר הירש משמאל היא נחלת הכלל]

(נלקח מאתר מט"ח)

ר' שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש; 1808 - 1888; ראו תמונה משמאל) הוא מייסד ומנהיג של האורתודוקסיה החדשה (הניאו -אורתודוקסיה), שנאבקה בתנועה הרפורמית בגרמניה.

[תמונתו של רש"ר הירש משמאל היא נחלת הכלל]

רש"ר הירש נולד (תקס"ח - 1808) בהמבורג ונפטר (תרמ"ט - 1888) בפרנקפורט, שבה פעל במשך 38 שנים. בשנת 1850 עבר לפרנקפורט כדי לשמש רב בקהילה חדשה - "עדת ישורון", ושם גם הקים וניהל בית ספר יהודי, שפעל לפי חזונו והתבסס על העיקרון של "יפה תורה עם דרך ארץ"  - שילוב לימודי קודש ולימודים כלליים. רש"ר הירש טיפח את השילוב של קודש וחול, של אורח חיים דתי קפדני והשכלה כללית ומעורבות בחיים הכלליים, וזאת בהשפעת "עולם המחשבה של ההשכלה".

לפי תפיסתו של רש"ר הירש, "האידיאלים הדתיים של היהדות והאידיאלים של המוסר הכלל-אנושי זהים הם", אך בניגוד ליהודים הרפורמים בני זמנו בגרמניה - האמין הירש כי ליהדות יש רק דרך אחת, והיא דרכה של תורה, המתבססת על קיום דקדקני של אורח חיים דתי, שכן רק בשמירה על מצוות התורה יוכל היהודי למלא את "שליחותו המיוחדת" ולתפוס "מקום של כבוד" בחברה. הירש תרגם לגרמנית והוסיף ביאור (בגרמנית) לחמישה חומשי תורה ולספר תהילים, ונוסף על כך פרסם גם שני ספרים המציגים את השקפותיו על היהדות: "איגרות צפון" - ובגרמנית: "תשע עשרה איגרות על יהדות": ספר המציג התכתבות בין צעיר יהודי משכיל ומתלבט בשם בנימין - ובין חברו נפתלי, המקיים אורח חיים דתי קפדני.  ספרו השני - "חורב"- כולל "מסות על חובותיו של ישראל בגלות". רש"ר הירש גם ייסד בפרנקפורט את כתב העת "ישורון" (1845) שנועד לשמש במה להגנה על היהדות.

רבי שמשון רפאל הירש הנהיג שיפורים חיצוניים בסדרי התפילה, למשל: שילוב מקהלה ומתן דרשות בגרמנית כדי שהציבור יבין. היה מתנגד חריף לתנועת הרפורמה, אבל כל עוד היתה זו מתונה לא קרא להרחיקה. מבחינת האמונה הלאומית האמין הרב בלאומיות היהודית, אך לא בשלילת הגלות. במשך הזמן נתגבשו תפיסותיו למצעה הרעיוני של "אגודת ישראל".

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

One thought on “קובי ביטר: חודש דצמבר לפני…

  1. Pingback: קובי ביטר: אירועי החודש לפני... - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.