[תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי restaurandocoracoes לאתר Pixabay]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
יחד עם השמחה הבלתי מוסתרת, יש התוהים, ובצדק, מה קרה לפתע במזרח התיכון, שמדינות ערביות מוסלמיות מגלות עניין לקיים יחסים גלויים לעין השמש עם המדינה הציונית, מגמה העומדת בסתירה לציווי המוסלמי לקיים מלחמת קודש (ג'יהאד) נגד כול הכופרים (הלא-מוסלמים) באשר הם; ומי שלא יענה לקריאה להצטרף לעדת מאמיני הנביא, צפוי לתגובה קשה עד כדי מיתה (ורצוי בעריפת ראש כדרך המועדפת).
זו גם הייתה ועודנה הנחת העבודה לפיה "העולם המוסלמי הערבי לעולם, לא יקבל לעולם את קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון ולא משנה כמה זמן, כסף וילדים זה ייקח להם". והינה באה דובאי ו"קלקלה" לנו את התזה; וכל זאת, ללא תנאים מוקדמים בלתי סבירים - למעט ויתור על סיפוח שטחים מהגדה המערבית (לפחות באופן זמני..) ונותרנו מבולבלים משהו.
בניסיון לפענח את התעלומה נחזור לינואר 1992, כאשר הודו (של נהרו) הכריזה על מוכנותה לקיים יחסים דיפלומטים רשמיים עם מדינת ישראל. יש לציין, שהודו של גנדי (ראו תמונה משמאל) הייתה בין המדינות שהתנגדו להקמת מדינת ישראל עצמאית; מהסיבה שאין היהודים זכאים למדינה עצמאית על חשבון ערביי המקום (אז עוד לא הומצא העם הפלסטינאי); וכי ראוי שתוקם מדינה אחת חילונית, לא על בסיס של בדלנות דתית - בדומה למודל שגנדי שאף לעצב את הודו, שזכתה לעצמאות בדיוק באותה שנה.
הודו הייתה עיקשת לדחות את כול המאמצים של מדינת ישראל לקיים יחסים דיפלומטיים איתה, ושמרה אמונים למחויבותה לעולם הערבי ולמיעוט המוסלמי שבתוכה (ברוח מדיניות אי התערבות שדגלה בה). יאסר ערפאת היה מבקר מכובד בדלהי באותם ימים, והודו תמכה באופן שיטתי בכול החלטה אנטי ישראלית במוסדות האו"ם.
יחד עם זאת, בניגוד לעמדת הממשלה, הרחוב ההינדי, הצבא והמגזר העסקי אהד מאד את ישראל; ועם הזמן, החלו להירקם יחסי מסחר מסוימים באמצעות נספחות כלכלית שמוקמה בעיר בומבאי (ולא בדלהי הבירה); ולעיתים, ביקרו אנשי ביטחון ישראלים לייעץ במלחמותיה עם פקיסטן, ואף כמה משלחות הודיות ביקרו בחשאי בישראל (די דומה לדובאי, לא כן?..)
לפתע חל מהפך. הודו שכלכלתה נסמכה באופן מוחלט על הסיוע של ברית המועצות, נקלעה למשבר חידלון פירעון חובות קיצוני, עם התפרקותה של ברית המועצות ב- 1989. בצר לה, עשתה סיבוב פרסה ופנתה לתמיכת מוסדות פיננסים במערב (שעד אז נמנעה מכך בשל מדיניותה הפרו מזרחית), כמו הבנק העולמי שנשלט ע"י ארצות הברית. אז "נרמז" להודו שהדרך לליבותיהם של חברי הקונגרס האמריקני עובר דרך מדינת היהודים. בינואר 1992 נפתחה השגרירות הישראלית בדלהי, והשאר היסטוריה.
[בתמונה: ולפתע, מהפך... מקור התמונה - פייסבוק]
ועכשיו דובאי. כמו הודו, היא שמרה אמונים לסולידריות הפן-ערבית האנטי ישראלית. גם היא זיהתה אויב משותף (אירן הפעם) המאפשר קימומם של יחסים (חשאיים תחילה) על בסיס אינטרס ביטחוני משותף. אבל כאשר מדובר בצורך לרכוש נשק משובח כמו זה הקיים בארצות הברית - כנראה ש"נרמז" להם שהדרך עוברת דרך ירושלים! והתשלום עבור מכירת הנשק האמריקני מתקדם- מלבד כסף (הנחוץ לכלכלת בחירות טראמפ)- מותנה ביחסים דיפלומטים גלויים עם ישראל.
תהיה הסיבה אשר תהיה, יש מקום להפגנת השמחה הגלויה מצד ישראל למהלך הזה המסמן אולי מהפך של ממש , שיש בו פוטנציאל לשנות את מיצבה התודעתי, הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל בכול המזרח התיכון ואולי אף מעבר לכך. המחיר הוא בצורה של אי סיפוח ואי התנגדות למכירת נשק מתקדם ביותר לאיחוד האמירויות ,המחייב היערכות בהתאם. נכון שיחסית קל לאמירויות לפתוח במהלך כזה כיוון שאין משקעים מדממים בין שתי המדינות, ובכול זאת – מדובר במהלך נועז במושגים איסלמיים תחת איום באשמת בגידה וכפירה בעניין הפלסטיני.
שתי הערות אזהרה
הצורך לתחזק יחסים כאלה מחייב ערנות מודיעינית מוגברת ומלווה באיפוק מבוקר כדי לא להביך את דובאי באופן שירחיק מדינות נוספות השוקלות להצטרף למהלך מחשש לתגובת נגד קיצונית.
וכן, להבטיח שהמוני הישראלים המאיימים להציף את דובאי האקזוטית – פנינה של ארכיטקטורה, סדר ומשמעת, שלא ישאירו טעם רע כהרגלם בגניבת "מזכרות" מבתי המלון, צעקנות, לכלוך, גסות רוח, עד שיבקשו לא לראות אותנו יותר. וכדי שלא נצטרך להגיד תודה לאיראן השושבנית.
יש כנראה כל מיני דרגות של שליטת הדת במדינות בהן אין הפרדה בין הדת והמדינה וגם במדינות בהן יש הפרדת דת מהמדינה. איראן של השח הייתה ידידותית לישראל יעם הפיכתה לרפובליקה אסלאמית ישראל הפכה לאויב. תורכיה שבאופן רשמי יש בה הפרדת הדת מהמדינה ציננה את יחסיה עם ישראל בגלל שבאופן מעשי השלטון הוא מוסלמי. לעומת זאת כל המדינות המאוכלסות על ידי מוסלמים שהיו חלק מברית המועצות מקיימות עם ישראל יחסים נורמאלים. מלזיה ואינדונזיה וגם פקיסטאן חיים בשלום עם ארה"ב , אינם מקיימים קשר עם ישראל אך גם לא מפגינות עוינות. אם ישראל כמדינה יהודית הייתה באמת תחת שלטון הדת היינו עד היום מקיימים את החרם על ספרד שגירשה את היהודים ב 1492 ומטילים חרם חמור יותר על גרמניה. כאשר קם דור חדש מתקדם במדינה מוסלמית הוא מחליף את המסורת בקידמה. אפשר לראות מה קורה במצרים. יש שם מאבק בין הקידמה למסורת וזה מאבק חריף. היחס אל ישראל מתחמם כשהקידמה מנצחת ומתקרר כאשר המסורת המוסלמית גוברת. בארה"ב בה יש הפרדת הדת מהמדינה דווקא תנועות נוצריות תומכות בישראל ולחילונים אין יחס רגשי מיוחד לישראל וכאשר הם שולטים התמיכה בה היא על בסיס הכדאיות. בסיכום זה לא רק כי לרצות את ארה"ב אלא כדי להתקדם ולהשתחרר מכבלי המסורת.