[תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tama66 לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

בשנתיים האחרונות הייתי חבר בקבוצת מתנדבים שהתמקמה בתצפיות לאורך רצועת עזה, לזהות ולהתריע  מפני התקפות בלוני התבערה. השנה - לא עוד.

זו תגובה של תסכול, אם לא תחושת ייאוש, מאחד המחדלים הביטחוניים הגדולים ביותר של  מדינת  ישראל בעשורים האחרונים.

מבלי להיכנס לוויכוח המפצל והכואב - האם צריך היה להתנתק אם לאו מרצועת עזה - אנו נותרים עם כמה שאלות:

• האם  החלטת ההתנתקות התקבלה בתהליך סדור מקיף שיש בו קונצנזוס?
• האם אופן ההתנתקות נעשה כהלכה?
• האם הושגה מטרת ההתנתקות?לאחרונה, במלאות 15 שנים להתנתקות, צפינו בתכנית טלוויזיה שסקרה את תהליך ההתנתקות והמאורעות באותם ימים.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]

ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, נשמע מגן בנחישות על החלטתו להתנתק, בנימוקים הבאים:

• לא ניתן להחזיק מיליוני אנשים תחת כיבוש לאורך זמן, מבלי לאבד את התוקף המוסרי המחייב.
• תחזוקת ההתיישבות היהודית ברצועה בקרב אוכלוסייה עוינת, עולה בדמים רבים, שההתנתקות תחסוך את המחיר הכבד הזה.
• ניתן לקיים שגרת בטחון טובה יותר כאשר ההתיישבות וצה"ל ערוכים מעבר לגדר.
• הקהילה הבינלאומית תקבל בברכה את המהלך המדיני הזה, המעניק  לרשות הפלסטינית שטחי שליטה רצויים.

מסתבר, שהחלטה להתנתק התקבלה ברמת האישית של  אריאל שרון, תחת מעטה חשאיות, עם שותפי סוד מעטים, במטבח החווה, כשחלק  מראשי מוסדות הביטחון מביעים חששות מרובים מהמהלך, ודרישה ליתר שיקול דעת, אם לא התנגדות של ממש, וללא קונצנזוס.

בהיעדר קונצנזוס, גרמה ההתנתקות והפינוי לקרע של ממש בין תנועת ההתיישבות ומצדדיה, ובין תומכי ההתנתקות בכול מחיר. אף שיישובם מחדש של העקורים הגיע מקרטע בסופו של דבר קרוב להשלמה, עדיין ישנן משפחות שלא הצליחו למצוא את מקומם ופרנסתם שאבדה, וניכרת הטראומה הנפשית המלווה את העקורים וילדיהם מאז ועד היום.

השאלה המרכזית נוגעת לשאלה, האם גבר הביטחון הלאומי בעקבות ההתנתקות. העובדה - שהרשות הפלסטינית קיבלה לידה שליטה מלאה על הרצועה, בחינם, ללא תמורה מצד ישראל (ראה שידור-חוזר לנסיגה המבוהלת של צהל מלבנון 2000) - לא נראה שהתקבלה ב"הוקרת תודה" למחווה הציונית. אדרבא, לפי תפיסת עולמם, נעשתה ההתנתקות מחמת החולשה הישראלית והיעדר נחישות להתמודד עם הטרור, באופן שרק עודד את הרשות לקדם במשנה מרץ פעילות טרור נגד ישראל בעתיד, ואמצעי סחיטה להשגת יעדיהם הלאומיים.

יתר על כן, זכורים היטב מאמצי השכנוע של מתן וילנאי וחיים רמון (סגן שר הביטחון ושר הפנים באותם ימים) שהבטיחו מעל כול במה אפשרית שאם "הם רק יעזו - או אז נכנס בהם במלוא הכוח...".  אז הפלסטינים העזו, וישראל לא הגיבה, אבדה ההרתעה (אם היה דבר כזה קודם לכן). אמנם, מאז ועד היום, צנח מספר חללי ונפגעי  צהל באופן משמעותי; אך מנגד, נמצאת ישראל תחת איום ביטחוני בלתי סביר, כאשר עשרות אלפי אזרחים (גברים, נשים וטף) נמצאים תחת איום הפגזות רקטות, טילים, בלוני אש ומטענים, ברמה יומית כמעט. נהפכו היוצרות: האזרחים משמשים מגן ללוחמי צהל!

[לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן]

האופן - שבו המדינה מתמודדת עם מתקפות  הטרור העזתי - כבר הפך לבדיחה (עצובה מבחינתנו) בקרב האומה הערבית, נדבך נוסף בקריסת ההרתעה שעלתה לנו בדמים; עד שלא נותר בה אבן. כאשר ילדים עם עפיפונים מהתלים במעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון. ישראל "סרסה עצמה לדעת" בהתנהלות תגובתית לא אפקטיבית ומעליבה (שמשון הגיבור באזיקים).

גילויי התמיכה הבינלאומית למהלך הזה היו - בניגוד לציפיות - מתונים למדי, אם לא לחץ גובר בליווי רמז עבה לצפייה "להמשך ההתנתקות מכול השטחים". אימת בית הדין הבינ"ל לפשעי מלחמה מאיימת על ראשי קברניטיה, בעוד אזרחיה נתונים לאיום מתמיד; כזה, שאף  מדינה בעולם לא הייתה מוכנה להשלים איתו. בעוד שישראל מנסה לשכנע ולסמם עצמה בססמאות גאווה כמו "איפוק זה כוח" (לך תסביר את זה לילד, הישן שנים בממ"ד ולעיתים עושה צרכיו במיטה מפחד).

הערה: יתרון אחד להתנתקות היא האפשרות להסביר לעולם את עלות "ניסוי ההתנתקות"; לפיו, כול שטח מוחזר הופך לבסיס  טרור נגד ישראל.

לתושבי הדרום (בעצם  לכולנו) כבר נמאס לשמוע את קברניטינו שבים וחוזרים על אותן ססמאות נבובות: "אם רק יעזו; שקט יענה בשקט;  איפוק זה כוח; באנו לחזק ויצאנו מחוזקים". מלווה בדברי רהב  חסרי כול כיסוי כמו "אנחנו מציעים להם לא לנסות אותנו..."; "נכה בהם מכה קשה"; "נבוא איתם חשבון"; "נסגור אתם את המעגל",..וכו'

את מי זה מעניין? מה שהציבור רוצה הוא מצב, שבו לא תהייה לטרור מוטיבציה לפעול, שלא יפתח; מעגל שאחר כך, טובי לוחמינו יצטרכו "לסגור" אותו בדמם. אין בכך כול  נחמה - אדרבא - זה רק מרגיז עוד יותר. חוסר המעש והתוחלת מלווה תמיד בתירוצים השכיחים "בעיות קשות יותר בצפון... הקורונה... משבר פוליטי... בעצם, בונים על כך שהאזרחים ימשיכו להיאחז בציפורני נשמתם בקרקע המפויחת; לשאת בעול הסיזיפי הזה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]

[להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

 האם לנצח? האם הכול אבוד?

ברור לכול, שבאיזה שהוא שלב - אם יימשך המצב האבסורדי של גלי  טרור עונתיים בלתי נסבלים אלה - יקום דור הילדים שגדלו תחת האש, חוו את האימפוטנטיות של השלטונות, ויגידו "די".

המערכת הפוליטית אינה מסוגלת לתפקד כפי שהמצב מחייב אותה, בהיעדר יציבות שלטונית או ותמיכה עממית קונצנזואלית. המערכת הצבאית משותקת מאימת וועדות החקירה הבלתי נמנעות, המלוות כול מהלך צבאי התקפי, מאוימים מארגוני "זכויות" מזויפים כמו 'בצלם', 'שוברים שתיקה', 'רופאים למען' וכדומה (כולם במימון זר כזה או  אחר) ומאימת בית הדין הבינ"ל בהאג - בהיעדר תמיכה  משפטית ראויה וצודקת בבית פנימה. כי נראה שאימת "מה יגידו עלינו בעולם"- משתק  גם את מערכת המשפט שלנו, שכול פסיקת דין בנושאי ביטחון, נעשית עם  פזילת-עין לעמיתיהם במוסדות האו"ם והמשפט בהאג.

ישראל מפגינה, באופן מתמשך, כניעה לטרור נגדה מכול הסוגים - צבאי ופנימי - כמו אוזלת היד בנושא הטרור החקלאי החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל, שלא  לדבר על  "חילופי שבויים" מופרכים ויקרים, שרק מזמינים עוד. אם עד עכשיו ישראל הפגינה כניעה מוחלטת, ללא תנאי, לכנופיית הטרור העזתי, ברמה של "פרוטקשן"; קשה  לראות  מי  בישראל מוכן לקחת על עצמו את הסיכון  ל"עשות  סדר" חדש. הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט (ראו תמונה משמאל) חשש לעשות את זה בשנת שירותו האחרונה; כי כבר אז פזל  למגרש הפוליטי; ורצה להיות מוכן לכך, נקי ללא רבב, וניתן להבין  אותו. שר הביטחון הנוכחי - שהתרברב  לפני הבחירות כי יכול הוא - התחיל את תגובתו לחמאס בהפצצת  "דיונות"  מסורתית. לא מכאן תבוא הישועה.

[בתמונה משמאל: הרמטכ"ל לשעבר, גדי אייזנקוט. התמונה היא נחלת הכלל]

אולי זה יצחיק מישהו, אבל הייתי מציע לאלפי תושבי העוטף לצאת מבתיהם, על נשיהם, טפם  והמקנה שברשותם, ולהקים מאהל על מדשאת הממשלה ובית המשפט בירושלים ולהגיד - עד כאן!! כי רק זעזוע של ממש ברמה ובכיסוי בין לאומי, יניע את המנהיגות הלאומית והצבאית לעשות מהפכה של ממש. רק עם גיבוי עממי מקיף, כולל תקשורת אוהדת (ולו רק הפעם) יפיחו את  הרוח הנכונה בהתנהלות שלנו במזרח התיכון.

מה בדיוק לעשות? יש  לכך אין ספור תכניות, בזה אנחנו מצוינים, חלקם בהפעלת כוח נכונה ככול שיידרש ללא חת, בצידם של תכניות שיקום כלכלי מקיף, כפי שראוי בין מדינות שכנות בהדדיות.

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על הקורונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 23/3/20.