מוטי קליינמן: מדעי החירטוט המירמור – Grievance studies affair

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Cate Storymoon לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים בנושא: תקינות פוליטית - פוליטיקלי קורקט, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מאבק השחורים בארצות הברית, לחצו כאן]

מוטי קליינמן הוא בוגר האוניברסיטה העברית בהיסטוריה של ע"י וקרימינולוגיה, ומשפטים במרכז האקדמי ר"ג. מנהל חברה משפחתית לייעוץ בפיתוח תרופות, פעיל בקהילה וחובב ספר ואדם. גמלאי של משטרת ישראל.

*  *  *

המונח Grievance studies affair כמעט ואינו מוכר בישראל. הוא זכה בעברית לשמות כמו "מדעי החירטוט" (כתבת מוסף כלכליסט: צוריאל-הררי, 2018); ו"מדעי המירמור" (כתבת אפוק טיימס, 2020).

המושג הזה הוא תוצאה של עבודתם של שלושה: ג'יימס א' לינדזי (James A. Lindsay), פיטר בוגוסיאן (Peter Boghossian) והלן פלוקרוז (Helen Pluckrose) - במהלך השנים 2018-2017), שחשפו את העובדה, שחלק מהלימודים החדשים שהתפתחו באקדמיה: חקר הגזע, המגדר, המיניות, איכות הסביבה וכדומה - מה שמכונה, אקטיביזם אקדמי - רחוקים מאוד מהסטנדרטים האקדמיים המקובלים!

התחומים הללו שואבים את נקודת המבט התאורטית הבסיסית שלהם מהפוסט-מודרניזם - שהתפתח בסוף שנות השישים של המאה הקודמת - תוך התמקדות ביצירתו של הפילוסוף הצרפתי הפוסט-מודרני מישל פוקו (ראו תמונה משמאל למטה), נטען כי ידע ו- עוצמה נשזרים יחד והם שקובעים את השיח החברתי.

[להרחבת המושג: 'ידע', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'עוצמה', לחצו כאן]

על כן, הכנסת התכנים הללו לתוך האקדמיה, היא שמייצרת את השינוי בשיח החברתי. התבוננות על השיח באיחוד האירופי ובארצות הברית הליברלית מלמד כי הוגי התיאוריות הללו קלעו למטרה, בדיוק רב. הם השיגו את מטרתם.

[בתמונה משמאל: רישום פורטרט של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, רישום ידני שנעשה על ידי על פי כריכת הספר "סדר השיח", בנובמבר 2006. יוצר הקובץ: רועי בושי, GFDL]

במהלך 12 חודשים בשנים 2018-2017, שלושת החוקרים - ג'יימס לינדזי, הלן פלקרוז ופיטר בוגוסיאן - כתבו 20 מאמרים מזויפים; כשהם משתמשים במושגים אופנתיים מהתחומים הללו, כדי להגיע למסקנות מגוחכות; כמו שתצפיות על סקס של כלבים יפתרו את בעיית תרבות האונס; או לאלף גברים באמצעות קולר חשמלי; או ההצעה שסטודנטים לבנים פריבילגיים יפתחו ערך חינוכי אם יושיבו אותם כבולים בשלשלאות על רצפת הכיתה, ויתעלמו משאלותיהם ומהדוא"ל שלהם; וכך ילמדו דיכוי על בשרם...

את המאמרים שלחו לכתבי עת אקדמיים שונים. אחוזי ההצלחה שלהם היו ראויים לציון: עד שחשפו את הניסוי שלהם בפומבי, שבעה מהמאמרים שלהם התקבלו לפרסום על ידי כתבי עת רציניים לכאורה שנבדקו בקרת עמיתים (Peer Review), כמקובל באקדמיה. שבעה נוספים היו עדיין שלבים שונים של תהליך הבדיקה; ורק שישה נדחו.

.

התוצאה הזו מלמדת על עומק ההשחתה הפוליטית שעוברים מוסדות אקדמיים בעולם המערבי בכלל ובארצות הברית ובאירופה בפרט; שיוצרים את הגלים שמפוררים היום את החברה האמריקנית מבפנים; והיא נותנת תחמושת לשמרנים, במאבקם במה שמכונה: "מלחמת התרבות האמריקאית הגדולה" ("Great American Culture War"); כדי לסמן גורמי אקדמיה כ"לוחמי תרבות מוטים"... (Mounk, 2018).

[להרחבת המושג: 'מטרה של מערכת', לחצו כאן]

[לכתבה המלאה של קרן צוריאל הררי בכלכליסט, לחצו כאן]

לינדזי, בוגוסיאן ופלוקרוז אינם מקוריים. הם רק חידשו במשנה תוקף את מה שכונה "מתיחת סוקל"

אלן סוקל (Alan Sokal), פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת ניו יורק, קדם ללינזי בוגוסיאן ופלוקרוז במאמר שחיבר באופן דומה בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת; והצליח לפרסם אותו בכתב עת מדעי. התרגיל הזה - שכונה "מתיחת סוקל" ("Sokal Hoax") - חשף את הבטן הרכה של 'הפוסט מודרניזם'; והוכיח לדברי סוקל וחסידיו כי "השיח הפוסט-מודרני הוא כה חסר משמעות, כך טענו, שאפילו 'מומחים' אינם יכולים להבחין בין אנשים שמעלים טענות כנות לבין אלה שמרכיבים ג'יבריש מכוון ( Mounk, 2018).

כך כופים את הנרטיב הרצוי - הסובייקטיביות הרדיקלית של הידע...

המסקנה של לינדזי, בוגוסיאן ופלוקרוז הייתה שהמשותף לכל הלימודים החדשים שהתפתחו באקדמיה היה התמקדותם אך ורק במרמור על עוולות; כששיטת העבודה היא סימון התשובה הרצויה מראש; ואז; הינדוסה לאחור.

הצד השני של גיבוש התיאוריות המופרכות הוא סתימת פיות לכאלה שמפרסמים מחקרים שיכולים להעיב על התיאוריות הללו.

באופן כזה, הידע הופך לנרטיב בלבד; האמון במחקר מתערער; והאדם הממוצע אינו יכול יותר להבחין בין האמיתי והנכון, לבין המזויף ומונחה הנרטיב. כך מתממשת הנחתו של מישל פוקו שהשליטה בידע מביאה לעוצמה ומאפשרת לכפות על אנשים את הנרטיב הרצוי.

הגישה הזו כבר חלחלה עמוק לתוך מערכת החינוך, מהגן ועד לאוניברסיטה. מוסדות רבים כבר נשלטים לגמרי ע"י מה שמכונה "פדגוגיה ביקורתית". מספר סופרים ואנשי רוח ניאו-מרקסיסטיים ופוסט-מודרניים, השתלטו על סדר היום של מערכות החינוך וההשכלה, ובמקום ללמד את התלמיד איך לחשוב, הם ניסו והצליחו בד"כ, לעורר את מה שכינו "מודעות ביקורתית"  (יקיאלק, 2020).

מודעות ביקורתית היא צורת מחשבה שבה תודעת הדיכוי מוטמעת בקרבם של התלמידים; ואז, כשהם גדלים לתוך הנרטיב הזה ניתן לעורר בהם מוטיבציה לאקטיביזם. ה הבסיס לתנועות ה"צדק החברתי האקטיביסטי" הדורשות להפוך את החברה להוגנת ושוויונית יותר, מעבר לגבולות הצרים שמתווה לה החוק. יתרה מכך, החוק רק מגביל אותה; ומכאן, שצריך להרחיב את גבולות החוק. משמע, יש לגלות סובלנות כלפי אלימות של רדיקלים מהשמאל; אסור לגלות סובלנות כלפי האלימות שמפעילים המדכאים, בצד הימני של המפה (יקיאלק, 2020).

היבט נוסף הוא הדיבורים על הליברליזם כקונספירציה, שנועדה לדכא את החלשים. הם עוברים "שטיפת המוח הליברלית"; שבגינה הם מעדיפים לצפות בכדורגל במקום לשאוף לתרבות גבוהה; וכך, יכול המעמד המנצל לשלוט בהם (יקיאלק, 2020).

[למאמר: 'קונספירציה ותיאוריות קונספירציה: המציאות, לעתים, עולה על הדמיון…', לחצו כאן]

[למאמר המלא ב'אפוק טיימס', לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים בנושא: תקינות פוליטית - פוליטיקלי קורקט, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מאבק השחורים בארצות הברית, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

2 thoughts on “מוטי קליינמן: מדעי החירטוט המירמור – Grievance studies affair

  1. Pingback: מאבק השחורים בארצות הברית באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. Pingback: תקינות פוליטית - פוליטיקלי קורקט - באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.