[התמונה היא צילום מסך מתוך שער הכניסה למשחק: Prodigy. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון.

בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.

[התמונה משמאל: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]

האתרים של ד"ר רועי צזנה   

• מדע אחר.
• Curating the Future

*  *  *

אחד המשחקים האהובים ביותר על ילדי בן השמונה הוא Prodigy – משחק מרובה-משתתפים בו הילד צריך לטייל בעולם ולהילחם במפלצות באמצעות כוחות הקסמים שברשותו.

אלא מה – כל קסם עולה לו בעבודה מוחית מאומצת, כשהמשחק מציב בפניו חידה מתמטית שעליו לפתור כדי לזמן את כוחותיו המיסטיים. החידות אינן מסובכות. הן לא אמורות להיות מורכבות יותר מתרגיל שאפשר למצוא בשיעורי הבית בחשבון של ילדים בכיתה ב'. אבל במקום שנצטרך להתחנן, לאיים ולהעניש כדי לגרום לילד ללמוד חשבון אחרי בית-הספר, הוא עושה זאת בעצמו. ולא זאת בלבד, אלא שהוא אף מבקש מאיתנו רשות לפתוח את האייפד ולשקוע במשחק, שם הוא פותר תרגיל אחר תרגיל בהתלהבות שאינה דועכת.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי thedanw לאתר Pixabay]

העולם, רבותי, השתנה. עזבו אתכם מחיי נצח וממחשבים שחכמים יותר מבני-אדם. הצלחנו לעשות את הבלתי-יאמן: לגרום לילדים ליהנות לעשות שיעורי בית, ולבקש עוד.

אנחנו חיים בעולם מלא בהנאה. אבל לא סתם הנאה, אלא מהסוג המעשי ביותר, שמשרתת את ילדינו.

אבל בעצם, לא רק אותם.

מה אתם עושים עכשיו? אתם קוראים. נכון, אינכם קוראים 'סיפורת יפה' – תואר שכולל בתוכו את "מלחמה ושלום", "דמדומים" ו- "חמישים גוונים של אפור", ומשמש כדי לתאר תווים שהודפסו על עץ גרוס שהולבן והוצמד ביחד בין שתי קליפות קרטון מסוגננות.

ועדיין, אתם קוראים. ולא רק אתם. ב- 15 השנים האחרונות – בערך מאז שהטלפונים החכמים הגיעו לעולם – כולם קוראים, בכל מקום.

בעבר אנשים נהגו לקרוא רק ברגעי הפנאי שלהם, כהנאות חטופות וגנובות. כילד, זה לא הספיק לי. הייתי רוכב לספריה ובחזרה על האופניים, עם ספר פתוח על הכידון ועין אחת על הדרך ועין שנייה גומעת את המילים בשקיקה. אז הייתי יוצא-הדופן, אבל היום? אנשים קוראים בסמארטפונים שלהם ברכבת, בהליכה ברחוב ותוך כדי נהיגה. הם מוכנים להסתכן במוות בתאונת דרכים כדי לקרוא.

מה הם קוראים? דיונים מטופשים בפייסבוק, מאמרים בעיתונים, דעות וטוקבקים בבלוגים. זו אינה סיפורת יפה, אבל כנראה עדיין מוצלחת יותר מ- "חמישים גוונים". והם רוצים לקרוא עוד. הם שיכורים מרוב מידע שזורם אליהם מבלי שיתאמצו בכלל להגיע אליו. כפי שאמר המשורר הצרפתי, שארל בודלר (1867-1821; ראו תמונה משמאל) – "אתה חייב להיות תמיד שיכור… אבל על מה? יין, שירה, או ערכים, כרצונך. אבל היה שיכור."

[בתמונה משמאל: המשורר הצרפתי שארל בודלר. התמונה היא נחלת הכלל (Notwist - original photo by Étienne Carjat, ca. 1863. Otherwise)

[התמונה היא צילום מסך מתוך שער הכניסה למשחק: Prodigy. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אנו משתכרים כיום על השירה. על טקסטים של 140 תווים (שעכשיו התארכו ל- 280 תווים), שמהווים שירה לא-פחות מכפי שהייקו – צורת כתיבה יפנית המתארת מצב חולף ב- 17 הברות בסך הכל – הוא שירה. אנשים מסכמים את שגרת יומם, שמחותיהם ויגונם, ולפעמים את כל חייהם, בעשרים או שלושים מילים, שהם מלטשים ומשייפים ומשחיזים עד שיעבירו בדיוק את המסר הנכון.

או – שלא. תשעים אחוזים מכל הציוצים הם 'זבל' – אשפה מילולית שעוברי-אורח השליכו כבדרך אגב על המדרכה המשותפת של האינטרנט. אבל כפי שאמר כבר סופר המדע הבדיוני, תיאודור סטורג'ן (Theodore Sturgeon; 1985-1918; ראו תמונה משמאל): בכל תחום שהוא, תשעים אחוזים הם זבל. ודומה שאפשר לומר את אותו הדבר בדיוק גם על השירה הקונבנציונלית שאנו מוצאים במדפים המאובקים והמרוחקים ביותר מעין בחנויות הספרים.

[תמונתו של תיאודור סטורג'ן מובאת כאן בשימוש הוגן]

שירה או זבל, מסך בוהק או עץ גרוס – לא משנה! אתם קוראים! אתם מאמנים את מוחותיכם באמנות שמפרידה את האדם מן החיה, בצירוף המהיר של סימנים ותווים למילים בעלות משמעות, למשפטים המצייתים לכללים תחביריים ברורים, לפסקאות המעבירות מושגים שיכולים להתחבר לאמונות ולמחשבות שלכם, להזדווג עמן ולהוליד רעיונות חדשים ושונים.

וכולנו, בכל העולם, עושים את זה כל הזמן, ובאופן כללי גם נהנים מהתהליך. לפחות, אנו נהנים ממנו מספיק כדי שנמשיך להתעסק בו מדי בוקר, צהריים וערב.

אפשר לומר הרבה דברים רעים על המדיה החברתית. היא מעודדת דיכאונות (במיוחד אצל בני-נוער), מדרבנת אנשים לשתף שקרים מושכים ומפתים הקוסמים לרגשות הפרימיטיביים ביותר שלנו, וכולאת אותנו בחדרי הדים מבלי שנשים לכך לב. אבל היא עושה את כל זה תוך כדי שהיא גורמת לנו לקרוא, לקרוא, לקרוא. אנו נהנים ואנו מתמקצעים בקריאה, וממשיכים לעשות זאת מדי יום.

[התמונה היא צילום מסך מתוך שער הכניסה למשחק: Prodigy. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

זהו עולם ההנאה המעשית אליו אנו נכנסים. חלק לא-מבוטל משגרת יומינו עובר עלינו בחוויות מהנות. אלו יכולות להיבנות כך שישרתו מטרה מוגדרת, כמו במשחק המתמטיקה בו שקוע ילדי, או (אם נודה באמת) לדחוף אותנו להמשיך לקרוא במדיה החברתית על מנת שניחשף ליותר פרסומות. אבל גם אז, הן גורמות לנו להתאמן בקריאה, בספיגת מידע ובתקווה גם בעיבודו.

בשנים הבאות אתם יכולים לצפות לעוד הרבה חוויות מהנות דומות בתחומים רבים ושונים. ילדינו ילמדו קריאה וכתיבה באמצעות משחק, ירכשו ידע והבנה בהיסטוריה ממשחקי מחשב או מפודקאסטים המסוגלים לרתק אותם לחומר הנלמד (וצריך לשמוע את Hardcore History הנהדר, או את "עושים היסטוריה" כדי להבין איך צריך באמת ללמוד היסטוריה בבית-הספר), יזכו בכושר טוב בזכות שיטוטיהם ברחובות אחר פוקימונים או דינוזאורים במציאות הרבודה, ויתאמנו באיגרוף ובסיף במשחקים שבמכשירי המציאות המדומה שלהם.

יש גם סיבות לחשוש מההתפתחות הזו. המבקרים טוענים שילדים – ומבוגרים – המתרגלים ללמוד רק דרך התיווך של חוויות מהנות, לא ידעו לרכוש ידע בזיעת אפם. זהו חשש לגיטימי, אבל הייתי רוצה להאמין שכפי שילד שמקבל אהבה זוכה בביטחון עצמי שמסייע לו גם ברגעים הקשים ביותר – כך גם יקרה עם האנשים הלומדים מתוך הנאה.

ואחרון חביב: דעו לבחור את ההנאות שלכם ושל ילדיכם. כמו במזון, ישנן הנאות-ג'אנק שרק מספקות הרגשה טובה אבל אינן מעשירות אתכם. כאלו לא חסרות היום, ועליהן נמנים בעיקר המשחקים החוזרים על-עצמם, שניצחון בהם מספק פרץ קצר של דופמין, אבל הם אינם מלמדים אתכם דבר לאחר יותר מכמה חזרות. על אלו אפשר למנות, למשל, את סוליטייר ומשחקים רבים אחרים. אל תדחפו את הילדים שלכם להימנע מהנאות בכלל. הבינו שזו הדרך החדשה ללמוד – ואולי יעילה יותר מכל אלו שפיתחנו עד היום – ונווטו אותם להנאות הנכונות, שיעשירו אותם ויכינו אותם טוב יותר לחיים.

ואל תשכחו ליהנות מהחיים.