יורם אטינגר: מדינה פלסטינית? לקח כווית!

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%9d-%d7%90%d7%98%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8יורם אטינגר הוא מומחה ביחסי ארצות הברית-ישראל, כיהן בעבר כציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית.

[בתמונה משמאל: יורם אטינגר בעת הרצאה. טקסס, מאי 2011. התמונה היא נחלת הכלל]

*  *  *

במדינות ערב, בניגוד לחברות מערביות, הזיכרון ההיסטורי הוא ארוך-טווח. אין שוכחים ואין סולחים, אלא למראית עין.

הערבים מודעים לעובדה שככל שמתרחב חופש הפעולה הפלסטיני במדינות ערב, כן מחריף הטרור הפלסטיני האנטי-ערבי:
  • כך היה במצרים ובסוריה בשנות ה-50' וה-60';
  • כך היה, באופן חריף במיוחד בירדן, שם פרצה מלחמת אזרחים ב-1970 כתוצאה מחופש פעולה מפליג לאש"פ.
  • בשנות ה-70' ותחילת ה-80' הייתה לבנון קרבן למלחמת אזרחים מתגלגלת; ולפלישה סורית, עקב חופש תמרון צבאי ופוליטי נרחב של אש"פ.
  • ב-1994/93 הביאה הקמת הרשות הפלסטינית ביו"ש לרדיפת האוכלוסייה הנוצרית במשולש בית לחם, בית ג'אלה ובית סחור, שהפכה מרוב של 60% למיעוט של 12%.
  • במקביל, ולמרות התחייבויות מילוליות להימנע מטרור והסתה, פתחה הרשות – בהנהגת מחמוד עבאס וערפאת – במערכה חסרת-תקדים של חינוך לשנאה וטרור אנטי-יהודיים.דפוס ההתנהלות השיטתית של ההנהגה הפלסטינית בלט במיוחד ב-1990 בזמן פלישת עיראק לכווית שזכתה לתמיכה פעילה של אש"פ, למרות העובדה שכווית הייתה מארחת נדיבה של 400,000 מהגרים פלסטינים, שהפכו לפזורה הפלסטינית העשירה ביותר והשנייה בגודלה אחרי ירדן. כוויית קלטה רק את משפחות ונאמני ערפאת ומחמוד עבאס – שהקימו שם את ארגון הפתח - ואפשרה להם להגיע למשרות בכירות במגזר הפרטי, התקשורתי והממשלתי, כולל הנהלת הבנק המרכזי. כוויית העניקה לאש"פ כ-65 מיליון דולרים לשנה, אפשרה העברת סכום דומה על ידי פלסטינים לקרוביהם ביו"ש, גבתה מס של 5% מרווחי הפלסטינים והפקידה בחשבונות הבנק של ערפאת ומחמוד עבאס.

[בתמונה: T-54 ו- T-55 עיראקים שוכבים נטושים על כביש בצרה-כווית סמוך לעיר כווית, לאחר שחרורה מכוחות עיראקיים מהעיר במהלך מבצע 'סערת המדבר'. התמונה היא נחלת הכלל]

הכנסת האורחים נועדה לצמצם את סכנת הטרור הפלסטיני, ואת הפיכת 20% מתושבי כווית לגיס חמישי התומך במגלומניה של סדאם חוסיין. מנהיגי כוויית ושאר מדינות המפרץ הערביות ערים למערכת ההסתה הפלסטינית נגד המשטרים הערביים השמרנים.

כצפוי, ההנהגה הפלסטינית תמכה בצדאם חוסיין, והסתופפה בחברתו בחודשים שקדמו לפלישה לכווית באוגוסט 1990. 3 גדודים פלסטינים ומידע מודיעיני פלסטיני סייעו לפלישה, ואש"פ, עיראק ולוב ניסו למנוע הקמת צבא ערבי לשחרור כווית ואף איימו על ארה"ב לבל תתקוף את עיראק. כצפוי, ההנהגה הפלסטינית חברה לצדאם חוסיין כפי שחברה לגרמניה הנאצית, לגוש הסובייטי, לטרור הבינלאומי, לצפון קוריאה, לאייטולות באיראן ולארדואן, המאיימים על שלום המזרח התיכון והעולם.

[תמונתו של סדאם חוסיין היא נחלת הכלל]

לכן, מקפידים מנהיגי ערב להפריד בין מלל נדיב כלפי הפלסטינים לבין מעש נוקשה ואף אלים. ולראייה, מדינות ערב לא נלחמו בישראל עקב העניין הפלסטיני, לא התערבו צבאית במלחמות הפלסטינים בישראל, אך הפעילו צבא לדיכוי טרור פלסטיני.

ביטוי לכך ניתן ב-1950, כאשר ירדן סיפחה את יו"ש ואסרה על פעילות לאומנית פלסטינית. מצרים השתלטה על עזה והגבילה את חופש הפעולה הפוליטית הפלסטינית. שתיהן היו ערות לפוטנציאל הטרור הפלסטיני.

ב-2020 חוששים משטרים ערביים, ובמיוחד ירדן, שתקדים הטרור הפלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכוויית מלמד על פוטנציאל שתוף פעולה פלסטיני עם האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש, המאיימים על קיומם. החשש מחריף לאור הצונאמי הערבי המשתולל מאז 2010 והתעצמות יכולות האייתולות.

האם נלמד מהניסיון על ידי הימנעות מ- או חזרה על - שגיאות? האם למדנו שהזיכרון מחשל והשכחה מדרדרת לאבדון?!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *