יאיר רגב: מהו חוק ההסדרה?

[בתמונה: ביטולחוק ההסדרה - לא לבלוע ולא להקיא... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי un-perfect לאתר Pixabay]

עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.

רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.

הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין‏ יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.

*  *  *

ב- 9 ביוני 2020 קבע בית המשפט העליון כי "חוק ההסדרה", המורה על הפקעת אדמות פלסטיניות פרטיות בגדה המערבית, אינו חוקתי והורה על ביטולו. הקביעה נעשתה על ידי הרכב בראשות הנשיאה אסתר חיות. לצידה ישבו המשנה חנן מלצר, השופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, נועם סולברג, דפנה ברק ארז, מני מזוז וענת ברון. 

למה בכלל נוצר חוק ההסדרה?

  • המורכבות המשפטית המובנית ביהודה ושומרון;
  • ניהול חיים אזרחיים באמצעות מערכת צבאית;
  • זכותם הטבעית של ישראלים רבים חלקם דור שני ושלישי להתיישבות הישראלית באזור - להקים באזור את בתיהם;
  • ורצון של חלק מממשלות ישראל, לבסס את ההתיישבות, תוך תמרון בזירה בינלאומית מורכבת.

כל אלה הובילו לפרקטיקות שונות, שלטוניות ואזרחיות כאחת, אשר תכליתן הייתה הרחבת ההתיישבות הישראלית על קרקעות מדינה. זאת, כפי שהצביעו על כך המומחים, פעמים רבות תוך חוסר הקפדה על התנהלות תכנונית תקינה. מורכבות זו תרמה למציאות אשר בה מספר לא מבוטל של יישובים או שכונות נבנו, בחלקן או ברובן, ללא היתרי בנייה או תכניות מתאר בתוקף; ולעתים, גם על קרקעות פרטיות של תושבים מן האזור (מרביתם אינם אזרחי ישראל).

גם העובדה כי מרשם המקרקעין באזור חסוי; וכי עסקאות מקרקעין באזור - בין ישראלים לשאינם ישראלים - אינן יכולות להתבצע בתנאי שוק רגילים; בין היתר, לאור סנקציות הקבועות בחקיקת הרשות הפלסטינית, תרמו להיווצרות מציאות זו.

שגרת חייהם של אזרחים ישראלים רבים המתגוררים במבנים שהוקמו בנסיבות המתוארות נפגעת פגיעה קשה גם בהיעדר הדיינות משפטית קונקרטית בדמות עתירות לבית המשפט. העובדה כי הם מחזיקים בקרקע - שהבעלות בה נתונה, לכאורה, לאחרים - חרף הנסיבות הייחודיות להקמת בתיהם על גביה, מונעת מן הרשויות באזור להעניק להם שירותים בסיסיים.

כך, למשל, ישובים מסוימים מנועים מלפתח תשתיות, דרכי גישה וכיו"ב בשל העובדה כי פיתוחם מחייב רכישה כפויה של זכויות במקרקעין. כך, למשל, כפי שאף פורסם בכלי התקשורת בהרחבה, מצאה את עצמה משפחת הישראלי מעפרה, חסרת יכולת לקבל היתר בנייה שנדרש לה על מנת שתוכל להתאים את ביתה לצורכי בנה החייל, יהודה הישראלי, שנפצע קשה במסגרת פעילות מבצעית במבצע "צוק איתן". זאת, בשל העובדה שבית משפחת הישראלי, ככל בתי שכונתו בעפרה - שכונה שהוקמה לפני למעלה משלושים שנים - מצוי על קרקע הרשומה כקרקע פרטית. ועפרה אינה המקרה היחיד.

.

מציאות זו הוליכה למבוי סתום. ישובים ושכונות שלמות מצויים בקיפאון מוחלט. הם שוכנים על קרקעות שאינן מוגדרות כאדמות מדינה, ללא תכניות מתאר תקפות (וממילא ללא היתרי בנייה) וללא יכולת להסדירם, לעתים אף ללא יכולת לקנות או למכור נכסים בהם. קל וחומר, שאין לאותם ישובים חמצן אופק תכנוני - שיכול לתת מענה כלשהו לצורכי גידול טבעיים ולצרכים חברתיים בסיסים.

וכך, אין תכנון, אין בנייה, אין חיים.

מעמד יהודה ושומרון

מאז מלחמת ששת הימים מחזיקה ישראל בעמדה שלפיה לישראל תביעת ריבונות טובה לגבי יהודה ושומרון, טובה יותר מזו של כל תובע ריבונות אחר (ירדן, הפלסטינים וכו'). בחודש אפריל 1951 סיפחה ירדן את שטחי האזור לאחר שפלשה אליהם כמה שנים קודם לכן במהלך מלחמת השחרור. על פי המשפט הבינלאומי (להלן גם: המשב"ל), סיפוח האזור בידי ירדן היה בלתי חוקי. זאת, בין היתר בשל העובדה, כי היא פלשה אל האזור שלא במלחמת מגן והשתלטה עליו מבלי שהייתה לה אליו כל זיקה משפטית.

ואכן, ישראל, כמו כלל מדינות העולם (למעט אנגליה ופקיסטן) לא הכירה בסיפוח האזור בידי ירדן. במהלך מלחמת ששת הימים נטלה ישראל את השליטה האפקטיבית בשטחי האזור מירדן (וכן על רצועת עזה ורמת הגולן). עמדתה המסורתית של ישראל הייתה, כי אין לדיני הכיבוש (קרי, דיני התפיסה הלוחמתית), הן של המשפט הבינלאומי המנהגי והן ההסכמי, כמות שהם, תחולה משפטית de jure על מציאות השליטה הישראלית באזור. זאת, בין היתר על יסוד כך שהיא נטלה את השליטה באזור במלחמת מגן; מידי ריבון לא חוקי שאחז בו שלא כדין; ושיש לה - לישראל - טענות משפטיות חזקות ומבוססות ביחס אליו.

אלא שמזה חמישים שנה מעדיפה ישראל הרשמית שלא לפעול למימוש ריבונות זו. למדיניות זו טעמים רבים. למשל: קיים כמעט קונצנזוס בין מדינות העולם על פיו יהודה ושומרון מהווים שטח כבוש וחולקים על תביעת הריבונות של ישראל. לדעה זו שותפים אקדמאים העוסקים בתחום בישראל ובעולם למעט מספר בודדים, כל שופטי בית הדין הבינלאומי, לרבות השופט האמריקאי שהצביע נגד חוות הדעת בעניין גדר ההפרדה, מועצת הביטחון של האו"ם ועוד. מובן כי עצם העובדה שרוב המומחים סבורים כי עמדה מסוימת היא נכונה אינה הופכת אותה לנכונה. אך הייתה זו מדיניות פוליטית נבונה להימנע מעימות בינלאומי בסוגיה זו, כאשר העמדה הבינלאומית ידועה מראש.

טעם נוסף למדיניות הישראלית היה כי הותרתם של יהודה ושומרון במעמד עמום אפשרה לישראל להסביר מדוע אין היא מעניקה זכויות פוליטיות מלאות לפלסטינים הגרים בשטח, כפי שנהגה כלפי הציבור הערבי לאחר מלחמת העצמאות. אם הריבונות טרם הוכרעה, כך הטענה הישראלית, אין טעם לדון בזכויות אזרחיות של תושבי השטח. אם ישראל אכן ריבונית בשטח, קשה מאוד להצדיק לפי המשפט הישראלי והבינלאומי מדוע לא יינתנו זכויות מלאות לתושבים הפלסטינים.

[בתמונה: היישוב עפרה. כל בתי שכונתו בעפרה של החיל יהודה הישראלי - שכונה שהוקמה לפני למעלה משלושים שנים - מצוי על קרקע הרשומה כקרקע פרטית. ועפרה אינה המקרה היחיד... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יעקב. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מהו, בעצם, חוק ההסדרה?

חוק ההסדרה, או בשמו המלא - חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון, חוקק ב-6 בפברואר 2017 ונועד להסדיר את מעמדם של בתים שנבנו על קרקעות בבעלות פרטית חלקית או מלאה של פלסטינים ביישובים בגדה המערבית. לפי ההערכות, החוק רלוונטי לכ-3,000 בתים שנבנו ב-26 יישובים ביהודה ושומרון.

לפי החוק, קרקע שבנויים עליה בתים תישאר בידי בעליה, אך המדינה תפקיע מהם את זכויות השימוש בקרקע, שיועברו לידי הממונה על הרכוש הממשלתי ביהודה ושומרון. בתמורה, בעלי הקרקעות הפלסטינים יפוצו בסכום של 125% מהערך הראוי של דמי השימוש בקרקע, או יקבלו קרקע חלופית, לבחירתם.

חוק ההסדרה הוא חוק חריג. הוא מבקש לייצר "פתרון לא שגרתי לבעיה קשה ולא שגרתית". כל ניסיון לבחון אפוא את חוקתיותו של חוק ההסדרה מתוך השוואה לדין ה'רגיל' – הדין המנהלי או הדין האזרחי – חורץ את גורלו, באופן בלתי נמנע, לשבט.

בחינה שכזו מתעלמת מן המורכבות העובדתית והמשפטית, שהובילה לחקיקתו של חוק ההסדרה. חוק ההסדרה – כשמו כן הוא – חוק; לא החלטה מנהלית של המפקד הצבאי, גם לא החלטת ממשלה. חוק ההסדרה מבטא הכרעה ערכית עקרונית של כנסת ישראל בדילמה קשה מאד, לא בחפזה ולא בקלות דעת התקבל חוק ההסדרה בכנסת ישראל; קדם לכך הליך חקיקה יסודי, מעמיק ומקיף.

לטובת הדיון בחוק ההסדרה הוקמה ועדה מיוחדת – ועדה משותפת לוועדת חוקה, חוק ומשפט ולוועדת החוץ והביטחון – ובמסגרת דיוניה נשמעו, נשקלו ונדונו בכובד ראש טענות מטענות שונות, של תומכי החוק ומתנגדיו. הליך החקיקה שיקף נאמנה – לא אחת בחריפות ובעוצמה – לא רק את המחלוקת המשפטית באשר לחוק ההסדרה, אלא גם את המחלוקת הפוליטית הנוקבת שחוצצת בין תומכי החוק למתנגדיו. כפי שציינו לפנינו באי-כוח הכנסת והממשלה, עובדה זו נודעת לה חשיבות רבה לעת בחינתו החוקתית של חוק ההסדרה.

חוק ההסדרה מבטא הכרעה; לא כן ביטולו, שמחזיר אותנו אל "מציאות דברים הנמשכת מזה כחמישה עשורים וסופה אינו ידוע" (פסקה 105 לחוות דעתה של הנשיאה) – קיפאון קנייני ותכנוני, חוסר ודאות, 'לא לבלוע ולא להקיא'.

בחלק מן המקרים יוביל ביטול החוק לפינוי והריסה, שהתועלת בהם מוטלת בספק (ונזכיר כי ביטול החוק מותיר אלפי בתים ללא תקנה. המשמעויות המדיניות והכלכליות הנודעות לכך – ומהן ביקשה הכנסת להימנע – אדירות, והן מעוררות ספק בדבר האפשרות שפינוי מעין זה אכן יצא לפועל בעתיד הנראה לעין).

ההסדרה לא תפגע בזכות הקניין של בעלי הקרקע הפלסטיניים, אדרבה, חוק ההסדרה יעניק פיצוי נדיב על השימוש בפועל. ביטול החוק לא יועיל – לא למתיישבים, גם לא לבעלי הקרקע. אלו לא נהנים, ואלו חסרים.  הקרקעות והמבנים שאותם ביקש המחוקק להסדיר, למצער רובם, יישארו מונחים אפוא בשיממונם ובקיפאונם – עד שיבוא אליהו, או עד 'להכרעה מדינית בדבר מעמדו של האזור וההתיישבות בו'.

מעורבות המדינה לאורך השנים בבניה

בשונה ממצב דברים 'רגיל' של בנייה בלתי-חוקית, תופעה מוכרת היטב בבתי המשפט השונים על ערכאותיהם, הבנייה הבלתי-חוקית ביהודה ושומרון, רובה ככולה, נעשתה במהלך השנים בתמיכה ובעידוד – ישירים או עקיפים – של רשויות השלטון השונות במדינת ישראל.

על מנת להבין עד כמה עמוקה הייתה מעורבות זו, די להפנות לשני הדו"חות המרכזיים שנכתבו בסוגיה – דו"ח המאחזים משנת 2005 (שנכתב על-ידי עו"ד טליה ששון), והדו"ח על מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון משנת 2012 (שנכתב על-ידי שופט בית המשפט העליון (בדימוס), אדמונד לוי (יו"ר); שופטת בית המשפט המחוזי (בדימוס), תחיה שפירא; והשגריר ד"ר אלן בייקר, היועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ). לא כאן המקום להאריך בהשוואה בין הדו"חות, נאמר אך זאת: דו"ח ששון ודו"ח לוי בחנו ובדקו אותה סוגיה בדיוק – הבנייה הבלתי חוקית ביהודה ושומרון – אולם 'מנגינתם' שונה, וכך גם מסקנותיהם. חרף הפערים המהותיים, ב'מנגינה' ובמסקנות, אלו ואלו, זו וזה, הסכימו על עובדה מרכזית אחת: כמעט לאורך כל הדרך היו רשויות המדינה השונות מעורבות באופן פעיל בבנייה הבלתי-חוקית, ולמצער מוּדעוֹת לה.

[בתמונות: זו מול זה - עו"ד טליה ששון משמאל והשופט אדמונד לוי מימין. תמונתה של עו"ד טליה ששון היא צילום מסך. תמונתו של השופט לוי מובאת באדיבות הרשות השופטת של ישראל]

כך תוארו הדברים בדו"ח לוי:

"לא נעלמה מעינינו העובדה כי בחלוף השנים, ונוכח הביקורת שנשמעה מבית ומחוץ על מעשה ההתיישבות באיו"ש, מיהרו אחדים מאלה הנמנים על 'הדרג המדיני' הבכיר להתנער ממנו. אולם, מהנתונים שהצטברו בפנינו, ונוכח הדברים שציטטנו, שוב אין ספק כי ההתיישבות נעשתה בידיעת הכל – החל בשרי הממשלה ומי שעמד בראשם, ועד אחרון דרגי הביצוע, וההתכחשות לה מטרתה הייתה אחת – להדוף את הביקורת שהשמיעו גורמים שונים, בעיקר בינלאומיים. לעניין זה נראה כי אין טוב יותר מאשר לצטט מתוך הדו"ח שערכה עו"ד ששון (ממנו אנו מסתייגים ככל שהוא מייחס אשמה למתיישבים), כדי לתאר את האווירה ששררה באותם ימים:

'מדינת ישראל מממנת, לפחות חלק מהקמת המאחזים הבלתי חוקיים; המינהל האזרחי מעלים עין זה שנים מהרחבות של שכונות שלמות בסמוך ושלא בסמוך ליישובים, ללא תוכנית מפורטת כדין; לא מקיים פיקוח על הבניה שם; לא מדווח כאשר נדרש לדווח על המאחזים בתואנות של הגדרות מהו מאחז, וטוען להיעדר מידע על מאחזים, בין השאר מחמת הגבלות הפיקוח שהחיל על עצמו בתחום היישובים; קרוונים מקבלים לעיתים ממשרד הביטחון היתר כניסה לאיו"ש גם אם אין בסיס משפטי תכנוני ליעד המבוקש להצבתם; עוזר שר הביטחון להתיישבות מאשר לרשויות המדינה כי מאחזים בלתי מורשים הם יישובים לכל דבר ועניין בעוד שר הביטחון מצהיר עליהם פומבית שהם בלתי מורשים; צווי הריסה שהוצאו לאלפים משך השנים לא בוצעו; המאחזים הלכו והתרבו ולא מוציאים צווי תיחום שטח, אף לא לגבי אותם מאחזים המצויים ברשימת מרץ 2001 לגביהם יש התחייבות מדינית ישראלית – לפנות; צווי תיחום שכבר הוצאו ואושרו בבג"ץ לא מומשו... הפועל היוצא מכל אלה הוא העברת מסר שתפיסת הקרקעות להקמת מאחזים, והקמתם, על אף שאינם חוקיים וזאת יודעים הכל – הם מעשים חיוביים, ולכל הפחות – אינם נוראיים. אין זו עבירה 'רגילה'... במלים אחרות – הפרת החוק הפכה ממוסדת ומוסדית. אין לנו עניין עם עבריין או קבוצת עבריינים הפועלים בניגוד לחוק. התמונה הנגלית לעין המתבונן היא הפרת חוק בוטה על ידי משרדי ממשלה, רשויות ציבוריות, מועצות אזוריות באיו"ש ומתנחלים, הכל תוך הצגת מראית עין כאילו יש כאן מערכת מוסדית מסודרת הפועלת כחוק'.

כלומר מדובר ביישובים ושכונות שהוקמו בשותפות ועידוד המדינה, כלומר המדינה ראתה בהם צורך ציבורי. השתתפות ועידוד המדינה יצרו הסתמכות של המתיישבים. מדובר בהשקעות כלכליות – פרטיות וציבוריות – בהיקף עצום; וגם אם הבעלים רוצים למכור הם אינם יכולים לעשות זאת, כי לפי חוקי הרשות הפלסטינית דינם יהיה מוות (כשל שוק). אם הקרקע לא תוסדר והבנייה הישראלית תיהרס, לא תופק ממנה כל הנאה לבעלים. ישנו אינטרס ציבורי ומדיני למנוע הרס של יישובים ושכונות.

כשמדברים על פגיעה בקניין של בעלי הקרקע, לא ניתן לדון בשאלה באופן תאורטי ומופשט, וצריך לבדוק את מצב זכות הקניין שלהם לפני החוק ואחרי החוק. כך, בעלי קרקע פרטית שעליה הוקם יישוב, נשארים עם קרקע שוממה שבדרך כלל אינם יכולים לגשת אליה ולעבדה או לבנות עליה מסיבות ביטחוניות:

  • אינם יכולים למכור אותה ליהודים כדי שיעשו בה שימוש, שכן הם חושפים עצמם למוות בעינויים על פי חוקי הרשות הפלסטינית.
  • אינם מקבלים קרקע חלופית או דמי שימוש בגין הקרקע פיצוי מוגדל.

לעומת זאת, חוק ההסדרה שיפר בפועל את בעלי הקרקע:

  • קיבלו פיצויים מוגדלים או קרקע חלופית.
  • נרכשת על ידי המדינה זכות השימוש בלבד ולא זכות הבעלות, כך שאם הבעלים יבחרו בעתיד למכור את הקרקע, הם יוכלו לעשות זאת.
  • אינם נחשפים לסכנת מוות בגין העברת הקרקע ליהודים.

בנוסף, כאשר טוענים בדבר פגיעה בקניין, צריך לאזן בין זכות הקניין של בעל הקרקע ובין זכות הקניין של מי שהשקיע בבנייה כספים בתום לב או על סמך התנהלותה של המדינה.

לדעתי, פתרון המספק הגנה מקסימלית על זכות קניין של אחד הצדדים ומתעלם לחלוטין מזכות הקניין של אחרים, איננו פתרון מידתי שעולה בקנה אחד עם חוקי היסוד.

One thought on “יאיר רגב: מהו חוק ההסדרה?

  1. תודה רבה על התיאור המפורט והמדוייק – שפכת אור על סוגיה שעבור חלק מהאנשים לא מספיק ברורה.

    המשמעות בפועל היא גרימת צער וחיים באי-ודאות קיצונית לאלפי אנשים שנחשבים בעיני בג"צ סוג ב ללא זכויות (יהודים תושבי יו"ש), ללא שום איזון ראוי ומתוך מגמה פוליטית לחלוטין, שהרי במקרים של בדואים ואחרים בג"צ כן הלך לקראתם. חוק יסוד זכויות האדם נעצר כשזה מגיע לאנשים שבעיני בג"צ הם לא אנשים, הם תת-אנשים. זה מזכיר תקופות אפילות בהסטוריה. ליאיר גולן (או כפילו מימין) זה יכול להעלות מחשבה על זיהוי תהליכים…

    עריצות העליונים היא העריצות והשחיתות הגדולה, הרבה יותר מהשחיתויות לכאורה של ביבי.

    בג"צ מגיע לשיאים של גרימת נזק למדינת ישראל ולתושביה – ולמעשה מערער את הבסיס עליו הוא יושב בעצמו, אמון העם.
    כוס התרעלה הולכת ומתמלאת, רק אלוהים יודע לאיפה ילך כל הזעם המוצדק והרחב על בית המשפט הגבוה לעוול. פשוט אסון.

    אין ישות שלטונית עריצה אחת בכל העולם, עם מוסר מעוות ומושחת שכזה, שתצליח לשרוד לאורך זמן נגד תחושת הצדק הבסיסית של חלקים רחבים בעם.
    הספירה לאחור החלה, אני מתפלל שהכנסת בתמיכת ובדחיפת הציבור, תשכיל להחזיר את השפיות לשלטון במדינה – תפזר את שלטון העריצות המשפטוקרטית בהקדם ותבנה במקומה משהו הרבה יותר דמוקרטי ונכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *