עמר דנק: ניצחון ע"י הפצצה אווירית – המקרה הישראלי

[בתמונה: רצועת עזה, 2009. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ISM Palestine. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים על הפצצה אווירית, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

הפצצה אווירית שמטרתה לנצח נוסתה במספר לא מבוטל של פעמים. כתבתי בעבר שיש 4 אסטרטגיות של הפצצה אווירית:

  • ענישה – תקיפה של מטרות אזרחיות (ערים או תשתיות) שמטרתה להביא למרידה או התפוררות חברתית, שתוביל את ההנהגה לכניעה.
  • איום בהסלמה – שכלול של אסטרטגיית הענישה, מתוך הבנה, שאנשים מסתגלים מהר יחסית לכאב. לכן צריך יכולת לגרום להם לכאב הולך וגובר, ולאיים ביכולת להסלים בהמשך, כדי לכפות עליהם את רצונך.
  • שלילה יכולת (תקיפת יכולת צבאית) – נטרול האסטרטגיה העיקרית של היריב, באופן שתמנע ממנו את היכולת להכאיב בחזרה, ולאור זאת הוא ייאלץ לחתור לסיום המלחמה.
  • עריפה – חיסול ההנהגה ויכולותיה לפקוד על כוחות המשטר והצבא.

כיצד ישראל עשתה שימוש בהפצצה אווירית על מנת לנצח ומה היו התוצאות של ההפצצות האלו?

מלחמת ההתשה:

מיד אחרי מלחמת ששת הימים כאשר המצרים חידשו את האש, הפציצה ישראל בארטילריה את בית הזיקוק של סואץ שהפיק מעל 80% מהנפט המצרי. מרבית תושבי סואץ ואיסמעליה עזבו. זה הביא לשנה של שקט.

[לאסופת המאמרים על מלחמת ההתשה, לחצו כאן]

[בתמונה: בית זיקוק מצרי נשרף לאחר שנפגע מירי ישראל באוקטובר 1968. המקור: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר]

במהלך המלחמה, ישראל ביצעה עשרות מבצעים בעומק מצרים, רובם כוונו כנגד מטרות צבאיות ומטרתם הייתה להביך את נאצר, ולזרוע דמורליזציה בצבא המצרי שתגרום לו להפסיק את ההפגזות על כוחות צה"ל. מרבית מבצעי העומק והפצצות של ישראל כוונו כנגד מטרות צבאיות מצריות. במהלך המלחמה נהרגו מעל 10,000 מצרים, ולא יותר מ-4,000 אזרחים (ככל הנראה שפחות). האבדות בכוח אדם לא היוו בעיה משמעותית עבור מצרים; ואילו את האבדות של הרכוש הצבאי, הרוסים השלימו בקצב תכוף.

במהלך מלחמת ההתשה ישראל עשתה שימוש ב-3 אסטרטגיות של הפצצה אווירית:

  • ענישה, בעיקר ע"י ארטילריה, שהביאה לשקט בפעם הראשונה, אבל לא הועילה אחרי שהתחדשה המלחמה;
  • איום בהסלמה, ע"י הגדלת עוצמתם של המבצעים הצבאיים, שלא נשאה פרי;
  • שלילת יכולת – תקיפה של הארטילריה המצרית ובהמשך סוללות הטק"א שהציבו המצרים. תקיפות אלו הסבו למצרים נזק כבד בכוח אדם, אבל לא נטרלו את יכולת הארטלירייה המצרית, כיוון שלמצרים היו כמויות שלא ניתנות לחיסול. לאחר ההתערבות הסובייטית התוצאה הייתה כישלון במניעת בנית קו סוללות קדמי.

מלחמות ישראל באש"ף:

החל מ-1970, כאשר אש"ף החל להתבסס בלבנון, הוא יזם מעשי טרור רבים נגד ישראל (בין אם חדירות וביצוע פיגועים ובין אם ירי ארטילרי לעבר ישובי הצפון). בתגובה, ישראל ביצעה הפצצות ענישה רבות (וגם פשיטות קרקעיות), על מנת להביא להפסקת פעולות הטרור של אש"ף. במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת, נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים בדרום לבנון, מתוך כ-160,000 (1.25%).

ישראל לא ניסתה וגם לא היה באפשרותה לצמצם את יכולת הארטילריה של אש"ף, כדי לאכוף את הפסקת הירי; ולאש"ף לא היה קושי לחדש את הארטילריה שנפגעה.

התקיפות של ישראל לא הביאו לצמצום או לריסון פעולות הטרור, ואלו גברו או התמעטו בצורה נקודתית; ולא כתוצאה משינוי מדיניות כולל של אש"ף.

מלחמות ישראל בחיזבאללה:

החל מסוף שנות ה-80 של המאה העשרים, חיזבאללה היה הגורם המרכזי לפעולות טרור מגבול הצפון. עיקר הפעילות של חיזבאללה התרכזה בפגיעה בחיילי צה"ל ברצועת הביטחון. קטיושות לעבר ישראל נורו, בדרך כלל, רק אחרי שנהרגו אזרחים לבנונים מפעילות צה"ל.

מבצע "דין וחשבון": לאחר שחיזבאללה הצליח להרוג כמות משמעותית של חיילי צה"ל, ישראל יזמה את המבצע, בו ניסתה אסטרטגיה של ענישה, וגרמה לעזיבתם של כ-300,000 שיעים לכיוון בירות; בתקווה שאלו ילחצו על ממשלת לבנון להפסיק את תקיפות חיזבאללה. ישראל וחיזבאללה הגיעו להסכם הפסקת אש אחרי שבוע, שלא הביא לשינוי משמעותי במציאות.

[בתמונה: חיזבאללה: שום שינוי משמעותי במציאות. המקור: אתר חיזבאללה]

מבצע "ענבי זעם": הפעם ניסתה ישראל גם אסטרטגית ענישה, וגם פגיעה ביכולות. בתחילת המבצע ישראל פגעה גם בתשתיות לבנוניות ובהמשכו ניסתה לפגוע גם ביכולתו של חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל, אך לא הייתה לישראל יכולת מבצעית כזאת. לכן, שתי האסטרטגיות הללו נכשלו. גם הפעם הושג הסכם הפסקת אש בו חיזבאללה התחייב לא לירות קטיושות לעבר ישראל ולא לפגוע בה ממרכזי אוכלוסיה; וישראל התחייבה לא לפגוע באוכלוסיה לבנונית. המבצע הביא לשקט למספר חודשים, שהופר אחרי שחיזבאללה חידש את הפגיעה בחיילי צה"ל ברצועת הביטחון; וישראל פגעה באזרחים לבנונים כתוצאה מכך.

מבצע "רפואה חליפית": אחרי הבחירות ב-1999 בהן ניצח אהוד ברק, ועוד בטרם הקים ממשלה, החליטה ממשלת נתניהו לתקוף תקיפה מסיבית של תשתיות לאומיות לבנוניות, בתגובה לירי קטיושות של חיזבאללה. בתקיפה הופצצו תחנות כוח ומספר גשרים מרכזיים. התקיפה הביאה למספר חודשים של שקט יחסי. כאשר ישראל ניסתה את האסטרטגיה הזאת שוב, חיזבאללה היה מוכן; והגיב בירי מסיבי.

מלחמת לבנון השנייה: במהלך המבצע ניסתה ישראל 3 אסטרטגיות של הפצצה אווירית:

  • ענישה: בתקיפות הענישה ישראל הפציצה מטרות בכפרים שיעים בדרום לבנון במטרה לגרום לנזק רב לכפרים הללו. מספר כפרים נפגעו בצורה משמעותית.
  • שלילת יכולות: במקביל, נעשה ניסיון לצמצם את ירי הרקטות הבינוניות של חיזבאללה, תוך התעלמות מירי הרקטות קצרות הטווח. ירי הרקטות הבינוניות התמעט לאורך הלחימה, אך לא פסק לחלוטין, ואילו ירי הרקטות קצרות הטווח נמשך במלוא העוצמה לאורך רוב המלחמה.
  • ועריפה: במהלך המלחמה ישראל ניסתה לחסל את נסראללה ונכשלה בזה.
כל האסטרטגיות הללו לא הביאו לסיום המלחמה ולכפיית תנאיה של ישראל בסיומה.

מלחמות ישראל בחמאס:

במבצע 'עופרת יצוקה' ישראל הפציצה מהאוויר בפתיחה שוטרים של חמאס; ולאחר מכן, תקפה תשתיות של חמאס.

ישראל ניסתה 2 אסטרטגיות של תקיפה אווירית:

  • ענישה: תקיפות הענישה כוונו כנגד משפחות מפקדי חמאס.
  • ועריפה: במהלך המבצע חוסלו מספר מפקדים של הארגון, אך לא בדרג משמעותי שהביא לשינוי בנכונות הארגון להפסקת אש.

גלנט: "בעבר כל מפקד בחמאס בנה בית של שלוש קומות, כאשר קומת המרתף שימשה מחסן לאמצעי לחימה, קומת הביניים הייתה המפקדה שלו ובקומה השלישית התגוררה המשפחה, אחרי שבמשך השנים הם הבינו שצה"ל לא יפגע במבנה בגלל המשפחה. ברגע ששינינו את הקונספט באמצעות התקשרות למשפחה וירי של פצצה בודדת, כשלאחר מכן הבניין הושמד – המפקד נותר מוטרד מכך, שאין לו מפקדה וגם אין לו בית לבני משפחתו".

סיום המבצע - בהפסקת אש חד צדדית של ישראל - הביא להפחתה של ירי רקטות מעזה לעבר ישראל לפרק זמן מסוים.

מבצע 'עמוד ענן' נפתח בעריפה של רמטכ"ל חמאס, שלא הייתה לה השפעה משמעותית על הקרבות וגם לא על סיומן. בהמשך המבצע לא הצליחה ישראל לפגוע בבכירי חמאס נוספים.

מבצע 'עופרת יצוקה': האסטרטגיה של ישראל הייתה ענישה. תקיפה מסיבית של מטרות חמאס, שמטרתה הייתה לגרום לנזק גדול ככל שניתן ברצועת עזה. יותר מ-5,000 מטרות הותקפו; אבל, לא הביאו את חמאס להפסיק את האש. לקראת סיום המבצע, ישראל השמידה מספר בניינים גבוהים ברצועה. כיוון שהפסקת האש הייתה מספר ימים לאחר מכן, היו מי שייחסו זאת לכך.

במהלך השנתיים החולפות - מאז החלו הפגנות הגדר והבלונים לעבר ישראל - תקפנו מספר פעמים "מטרות עוצם" דומות; אבל, זה לא הביא לתוצאה משמעותית.

לסיכום

ישראל ניסתה את כל אסטרטגיות ההפצצה האווירית. ברוב גדול של המקרים, מטרת ההפצצה האווירית הייתה ענישה. בכל המקרים, זה לא הצליח להשפיע על הלחימה עצמה. משך השקט - שהושג אחרי העימותים - היה אקראי; ולא תלוי בנזק שחוללה ישראל. פעמים רבות אסטרטגית הענישה משרתת את צרכי הפנים של ישראל, כאשר הלחץ בדעת הקהל יוצר תחושת נזק פוליטי לממשלה.

ישראל נכשלה בעריפה: בפעמים המעטות שבהן נעשה ניסיון לשלול יכולות, הייתה לזה הצלחה מוגבלת. ברוב המקרים, ישראל אפילו לא מנסה לעשות זאת, למרות שזוהי האסטרטגיה היחידה שהוכיחה הצלחות בהיסטוריה הצבאית.

 

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Pascal לאתר flickr]

לגבי איום בהסלמה, רק במלחמת ההתשה נעשה ניסיון כזה, שלא הניב תוצאות.

מטרת המאמר אינה לשכנע שישראל צריכה לתמרן קרקעית, כיוון שאין ערך להפצצות אוויריות; אלא להראות את כישלון אסטרטגית ההפצצה האווירית ע"י ישראל. בעיקר להביא לכך שנחשוב מה אנחנו רוצים להשיג, ולא נעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות "להפציץ מהאוויר לטובת ענישה".

[לאוסף המאמרים על הפצצה אווירית, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

One thought on “עמר דנק: ניצחון ע"י הפצצה אווירית – המקרה הישראלי

  1. Pingback: על הפצצה אווירית באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *