עמר דנק: סיבות לירידת התמיכה של הציבור בדמוקרטיה – ב’

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

זהו מאמר שני בסדרה של שני מאמרים. למאמר הראשון, לחצו כאן]

*  *  *

זהו הפרק השני על סיבות אפשריות לכך, שיש ירידה בתמיכה של הציבור בדמוקרטיות (שמובילה לעלייה בתמיכה במנהיגים פופוליסטים), בפרק הקודם ניסיתי להראות שההשפעה של הציבור על המדיניות פחתה בהדרגה כתוצאה מהעלייה במורכבות התהליכים הפוליטיים במדינות ובקשרי הסחר הבינ"ל. אלו הובילו לעלייה בכמות המומחים שתומכים את תהליכי החקיקה, הסכמי סחר בינ"ל, עצמאות בנקים מרכזיים ובתי המשפט.

[למאמר הראשון הסדרה זו, על הסיבות לירידת התמיכה של הציבור בדמוקרטיה, לחצו כאן]

עושר

לאורך רוב ההיסטוריה, לא היתה צמיחה כלכלית. כתוצאה מכך, לא היה סיכוי לעבור בין מעמדות. אם נולדת עני נותרת עני כל ימי חייך (זה נכון לגבי הכלל, תמיד היו יוצאים מהכלל).

בתחילת המאה ה-18 החלה צמיחה כלכלית: בבריטניה היא היתה כ-1% לשנה במאה ה-18 וגברה ל-2.5% לשנה במאה ה-19. מיליונים החלו לחזות במשמעות של הצמיחה הכלכלית, אבל היתה עדיין בעיה קטנה, עיקר העושר הלך לעשירים, והציבור הרחב לא היה שותף מלא לפריחה.

ההצלחה הכלכלית היתה גדולה במיוחד בדמוקרטיות, הן הפכו להיות הכלכלות הגדולות בעולם. התפיסה היתה שסיפור ההצלחה הדמוקרטי הוא אחד הגורמים המשמעותיים שעומדים מאחורי הצלחה כלכלית. אחרי קריסת ברה"מ כתב פוקוימה את סיפרו "קץ ההיסטוריה", על כך שדמוקרטיה היא התפיסה החברתית שניצחה את כל האחרות (ספר שהיה להיט בקרב ימין כלכלי), והתהליך האנושי של שיפור מסגרת החיים המשותפת הגיע לסיומו, ולא יהיה טוב מזה. פוקויאמה מזמן חזר בו ממסקנות הספר.

[בתמונה משמאל: כריכת הגירסה העברית של ספרו של פרנסיס פוקוימה, 'קץ ההיסטוריה. האדם האחרון', שראה אור בשנת 1993, בהוצאת אור עם. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

במאה ה-20 הציבור הרחב בדמוקרטיות נהנה מההון והצמיחה. בשנות ה-20 של המאה הקודמת ה-1% העליון החזיק ב-15-20% מההון בדמוקרטיות האירופיות וכ-25% בארה"ב. בשנות ה-60 זה ירד ל-12% בארה"ב ופחות מ-10% באירופה. זה התרחש במקביל לצמיחה כלכלית בין 1935 ל-1985 רמת החיים של משק בית ממוצע בארה"ב עלתה פי 4 (הכפילה את עצמה כל 25). האזרחים בדמוקרטיות הליברליות נהנו מהעושר, וכאשר האזרחים מרוצים באופן כללי, "אין בעיות" (יותר נכון הן לא מועצמות).

באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, הצמיחה הכלכלית בדמוקרטיות נבלמה, וזאת שהיתה לא התחלקה לציבור הרחב, אלא הלכה שוב ל-1% העליון. בארה"ב חלקם בהון חזר לעלות על 20%, בדמוקרטיות אחרות המגמה קטנה יותר, אבל גם בהן יש עליה ביחס ההון שה-1% העליון מחזיק.

ההכנסה של משק בית אמריקאי ממוצע היום דומה להכנסתו של משק בית לפני יותר מ-30 ב-1985.

יאשה מונק מעלה טענה מעניינת שההשפעה של התהליכים הכלכליים הללו מביאה לחוסר בטחון לגבי העתיד, גם לאנשים במצב כלכלי יציב עכשיו. לראייה, הוא מביא את הצבעת הבוחרים בבחירות 2016. בשונה מהנרטיב שבטראמפ בחרו העניים הוא מביא מחקר של ראת'וול בגאלופ – ממוצע ההכנסות של משפחה שאהדה את דונלד טראמפ היה קרוב ל-82,000$ ואילו ממוצע ההכנסות של משפחה שלא אהדה אותו היה קצת יותר מ-77,000$.

סידרה של מחקרים הראתה קשר אחר בין הכלכלה לבין התמיכה בטראמפ. מדינות בהן החשש הכלכלי לגבי העתיד הצביעו בצורה מובהקת לטראמפ. לדוגמא, 21 מתוך 22 המדינות שצפויות להיות מושפעות מתהליכי אוטומטיזציה הצביעו לטראמפ. 15 מתוך 15 המדינות שהכי פחות צפויות להיפגע מזה הצביעו להילארי. מדינות בהן יש מעט עבודות "רוטיניות" קלינטון לקחה ב-30%, במדינות בהן יש הרבה עבודות כאלו טראמפ לקח בפער דומה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי reidy68 לאתר Pixabay]

הטענה, שהדאגה מפני העתיד הכלכלי, שמקורה בסטגנציה, היא שמשפיעה על צעירים רבים שדואגים לעתידם. העתיד הקודר משפיע על התפיסה של הציבור את המערכת הפוליטית, ומעלה את הכמיהה למנהיג חזק שיחזיר את העתיד הורוד.

זהות (דמוגרפיה)

דמוקרטיה "מבטיחה" לתת לעם לשלוט. זה מביא לשאלה מי זה העם? בדמוקרטיה של יוון העתיקה היה ברור שנשים ועבדים אינם חלק מהעם. (לגבי נשים, נראה לי הגיוני בסך הכל).

התפתחותן וצמיחתן של מדינות הלאום באירופה במאה ה-19 היתה תחילתו של תהליך שסופו בשתי מלחמות עולם. גרמניה ואיטליה אוחדו עם רציונל להפוך להומוגניות (לכאורה), חיבור של אתניות, טריטוריה ומדינה. יש סיבות רבות מדוע הדמוקרטיה כשלה בשתיהן, אבל אחת מהן היתה שהנרטיב גרמניה נועד רק למי שהוא גרמני אמיתי תפס (ואיטליה למי שהוא איטלקי אמיתי).

סיום מלחמת העולם הביא למציאות שבה מדינות הלאום היו הומוגניות מתמיד. אולי זאת לא הסיבה לפריחתן של הדמוקרטיות באירופה ולשגשוג שלהן, אבל קשה להתעלם מכך שזה קרה בשעה שזה היה המצב. המציאות התהפכה בקצב מסחרר. בבריטניה היו עשרות אלפים בשנות ה-50 וכיום יש יותר מ-8 מיליון; בשנות ה-60 גרמניה הזמינה מהגרים מיוון, טורקיה ואיטליה כדי להאיץ את הכלכלה אחרי מלחמת העולם, ב-1968 היו בגרמניה כ-2 מיליון זרים, היום יש כ-17 מיליון; באיטליה זה התרחש מאוחר יותר, בשנת 2002 היו באיטליה קצת יותר ממיליון זרים, ב-2011 יותר מ-4 מיליון. הגירה המונית לתוך חברה הומוגנית יוצרת מתח בין האוטופיה למציאות. ב-2016 70% מהדנים וההונגרים ו-60% מהגרמנים סברו שהגירה היא הסוגיה הפוליטית הבוערת ביותר. ב-21 מ-22 מדינות האיחוד זאת היתה אחת משתי הסוגיות החשובות. בארה"ב 70% מהמצביעים ראו בזה סוגיה מהותית בבחירות 2016 לעומת 41% ב-2012.

[בתמונה: פליטים בתחנת הרכבת וינה מערב, ממתינים לרכבת שתיקח אותם לגרמניה, 5 בספטמבר 2015. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bwag. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

התמונה יותר מורכבת: הבחירה בטראמפ היתה חזקה יותר במדינות ובמחוזות בהם אחוז המהגרים נמוך, ואילו במדינות בהן יש מהגרים רבים התמיכה בו היתה נמוכה. גם באירופה המצב דומה יחסית, בגרמניה מפלגת ה-AFD זכתה את ההצלחה הגדולה ביותר בבחירות 2017 בסקסוניה, למרות שאחוז המהגרים בה הוא מהנמוכים בגרמניה. גם מארי לה-פאן זכתה להישגים טובים ב-2015 במחוזות בהן אחוז המהגרים נמוך יותר. מנהיגים פופוליסטים, שהמשותף לכולם הוא קמפיין נגד מהגרים, נבחרו בהונגריה ופולין, מדינות בהן שיעורי ההגירה נמוך יחסית. כדי למנוע רינונים, הפערים לא ניתנים להסבר ע"י העובדה שמהגרים לא מצביעים לטובת פופופליסטים שמתנגדים להגירה.

אחרי פתיחת הסוגריים, הגיע זמן לסגור אותם. במאקרו, השינויים הדמוגרפיים (או תחושת האיום משינוי כזה) בשילוב עם קשיים כלכליים מביאים לעלייה בתמיכה במנהיגים פופוליסטים בכל הדמוקרטיות, גם בגרמניה, איטליה, צרפת, יוון ועוד מדינות. הפופוליסטים מבטיחים להחזיר את הכוח לעם, למרות שהם לא עושים זאת בפועל.

כאשר יש צמיחה כלכלית והמצב טוב הרבה בעיות מודחקות ולא מתחדדות. כאשר עת המצוקה מגיעה, הפוליטיקה מוצאת את דרכה לתפרים החברתיים. זאת היתה אחת הסיבות להתחדשות האנטישמיות במדינות הלאום באירופה, חנה ארנדט מסבירה את זה בספר יסודות הטוטאליטריות (ראו תמונת כריכה משמאל).

[משמאל: כריכת הגרסה העברית של הספר: 'יסודות הטוטליטריות' לחנה ארגדנט, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ב- 2010]

לסיכום

אחד ההסברים לכך שיש ירידה בתמיכת הציבור בדמוקרטיות ובכמיהה למנהיגים חזקים שמגולמת בהתחזקות הפופוליסטים היא שילוב של שני וקטורים משמעותיים. בלימה בצמיחה הכלכלית של הדמוקרטיות המערביות, שמובילה לתסכול וביקורת על נבחרי הציבור והמוסדות הדמוקרטיים. במקביל, שינויים דמוגרפיים ניכרים שמאיימים על הזהות של ציבור רחב, והופכים לסוגיה פוליטית מובילה בדמוקרטיות, באופן שמאפשר גם הסטה של תשומת הלב מהבעיות הכלכליות.

מקורות והעשרה

2 thoughts on “עמר דנק: סיבות לירידת התמיכה של הציבור בדמוקרטיה – ב’

  1. אני מרשה לעצמי להוסיף כאן את תגובתי לפוסט של עמר דנק בנושא:
    "אני מתרשם שאתה יוצא מנקודת הנחה שדמוקרטיה היא חזות הכול וכי האנושות קיימת למען “הדמוקרטיה” ולא להיפך
    הדמוקרטיה היא שיטת ממשל הנחשבת העולם המערבי לטובה ביותר (או לפסימיים- הכי פחות גרועה משיטות ממשל אחרות). יש לצאת מהבועה הקונסרבטיבית הזו ולהבין שחברה צריכה לאמץ את שיטת הממשל המבטיחה טוב יותר את הישרדותה,
    ואם בעת משבר אין הדמורטיה יכולה לספק מענה אפקטיבי- יש לחליפה במתאימה יותר. סין וסינגפור למשל לא היו מגיעות להשגת יעדייהם החברתים, כלכליים ועמדתם הגלובלית בזמן קצר כול כך אילו נקטו בדמוקרטיה.
    כמו כן יש לזכור, שממשל דמוקרטי ניתן לישום כאשר החברה מאמצת ערכים ובשלות חברתית מתאימה שאלמילי כן הדמוקרטיה אינה משיגה את יעדיה ואפילו מעכבת את התפתחותה – ראה הודו
    לסיכום: אנחנו לא צריכים לעבוד בשביל לשמר דמוקרטיה- אם זו אינה עובדת בשבילנו..

    הערה אחרונה: שלא יווצר הרושם מדבריך שהחלופה היחידה לדמוקרטיה היא "מנהיגות פופולוסיטית" ,יכולה להיווצר שיטת ממשל אחרת המתאימה יותר לצרכי החברה בקונטקסט המסוים בו היא שרוייה,, למשל- אני לא חושב שנשיא סנגפור שהקים מדינה לתפארת היה פופוליסט, הוא פשוט היה המנהיג הנכון בזמן הנכון שאימץ שיטת ממשל המתאימה לצורך השעה ולתרבות העם.

  2. Pingback: עמר דנק: סיבות לירידת התמיכה של הציבור בדמוקרטיה - א' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *