[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]
* * *
"אני מרגיש כמו אידיוט, שנקלע לסופת ברד בטקסס. אי אפשר לרוץ, אי אפשר להסתתר, ואי אפשר לגרום לזה להפסיק... ובשפת המקור: I feel like a jackass caught in a Texas hailstorm. I can't run, I can't hide and I can't make it stopזה משפט שאמר הנשיא האמריקני, לינדון ג'ונסון, בראשית 1965, אחרי שנבחר להיות נשיא בכוחות עצמו (קודם לכן, החליף את הנשיא קנדי שנרצח...),, כאשר הבין שהוא נמצא במעגל הסלמה ללא מוצא במעורבות הצבאית האמריקאית בוייטנאם.
ביוני 1971 נחשפו בניו יורק טיימס אלפי מסמכים מהפנטגון שהוכיחו שהממשלים שיקרו והונו את הציבור לכל אורך המעורבות האמריקאית בויטנאם (ראו את כריכת הטיים בראש המאמר). המסמכים רוכזו ע"י שר ההגנה בממשלי קנדי וג'ונסון, רוברט מקנמארה, שלזכותו ייאמר שהיה מספיק אמיץ להתמודד עם המציאות ולשנות את דעתו בשנת 1967 על הסיכוי לנצח במלחמה: "זאת בעיה, שמעצמה שהורגת 1000 אזרחים בשבוע, ומפציצה בלי הכרה". מיד אח"כ המליץ לג'ונסון להקטין חיילים ולא להוסיף. בחזרה למסמכים, אלו הראו פירוט מתחילת המעורבות האמריקאית על סיכויי ההצלחה הנמוכים במלחמה.
"הפרוגנוזה גרועה, הצלחה היא אפשרות בלבד, הסיכויים פחותים מהממוצע..." ("The prognosis is bad, success is mere possibility, the odds are less then even"). על ההפצצות נאמר ש"הן לא מביאות תועלת". "נכשלנו לחלוטין בקידום מדיניות רצויה מאז 1961". כל אלו הוסתרו מהקונגרס ומהציבור האמריקאי. הממשלים שיקרו לציבור לכל אורך הדרך.
[בתמונה משמאל: "הפרוגנוזה גרועה, הצלחה היא אפשרות בלבד, הסיכויים פחותים מהממוצע..." לינדון ג'ונסון ורוברט מקנמרה. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
חשיפת המסמכים עוררה סערה, פגעה באמון שהיה לציבור ולצבא במוסד הנשיאות ("מעכשיו כל הנשיאים משקרים") והגבירה את הלחץ על ממשל ניקסון לקיים את ההבטחה לסיים את המלחמה. המסמכים נחשפו ע"י עובד בתאגיד RAND, שהחזיק 2 עותקים מהם. הממשל ניסה למנוע את חשיפתם, ובית המשפט העליון אישר את הפרסום למרות סודיותם, לאור התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי).
ניקסון חשב שהפרשה לא תפגע בו כיוון שהיו אלו שקרים של ממשלים דמוקרטיים לפניו, אבל קיסינג'ר הזהיר אותו שגם לו יש תיבת פנדורה בנוגע למלחמה, והיא עלולה להיחשף. ניקסון פעל מאחורי הקלעים, לפני הבחירות, לסיכול שיחות השלום בין הצפון לממשל ג'ונסון, כדי שסיכויו להיבחר יהיו טובים יותר. ג'ונסון ראה בזה בגידה, אבל החליט שלא לפעול בנושא, כדי למנוע את התוצאות של פעולה כזאת. בנוסף, ניקסון בעצמו שיקר לגבי ההפצצות הסודיות בקמבודיה ולאוס, והוא חשש שלאלסברג שחשף את המסמכים, יש מסמכים נוספים שנוגעים לשקרים אלו.
כתוצאה משני החששות הללו הקים ניקסון צוות מיוחד בבית הלבן, והורה להם לפרוץ למשרדו של אלסברג ולתאגיד ברוקינג. הפריצות היו בניגוד לחוק, הפריצה לתאגיד ברוקינג לא התקיימה בסופו של דבר, אבל פריצה ליריבים פוליטיים הביאה בסופו של דבר את סוף כהונתו של ניקסון.
בחזרה למזרח התיכון ולמציאות הנוכחית...
הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ נמצא במעגל הסלמה עם איראן; וגם כאן, הבעיה שלו היא שזאת מלחמה שהוא לא יכול לנצח בה. איראן מעצבנת, מתריסה, מקדמת מדיניות בעייתית, אבל מלחמה אמריקאית היא חסרת סיכוי.
זה לא שאיראן יכולה לנצח צבאית במלחמה כזאת, ברור שהיא לא, היא תפסיד בוודאות. אבל ארה"ב תפסיד גם היא. כיבוש והחלפת המשטר באיראן אינם אופציה בעלת סיכויי הצלחה. המלחמות הכושלות באפגניסטן ועיראק ממחישות את זה, והמשטר באיראן אינו דומה למשטרים שהיו במדינות אלו. גם השנאה לארה"ב לא דומה. היא גדולה בציבור האיראני הרבה יותר.
אני לא חושב מה הסיכוי, שתהיה מלחמה עם איראן, אבל גם אחרי חיסול סולימאני, איני רואה שלארה"ב יש יעדים ברי השגה. בעבר, הערכתי שטראמפ מעוניין במו"מ ובהסכם חדש, חיסול סולימאני אינו עולה בקנה אחד עם זה, מה גם שיש ספק רב בדבר אמינות הדיווח של הממשל על כך שהחיסול היה סיכול למניעת פיגוע קונקרטי. רצף פעולות בעלות הגיון, אבל ללא יעד אסטרטגי בר השגה, הוביל את ארה"ב לכישלון בוייטנאם.
זה לא אומר שהחלופות של איראן טובות; אבל, בהסתכלות ארוכת טווח, היא מקדמת את היעדים האזוריים שלה בסבלנות ובהתמדה, וארה"ב לא באמת יכולה למנוע את השפעתה בתימן ועיראק. גם מהבחינה הזאת החיסול של סולימאני לא קידם את "הלגיטימציה" לנוכחות אמריקאית.
החלפת המשטר באיראן היא כן אופציה בעלת סיכויי הצלחה.
הציבור האיראני מחולק להרבה "שבטים" ואיננו עשוי מיקשה אחת.
ישנם "שבטים" עם אוריינטציה שאיננה שיעית פונדמנטליסטית, שעויינים את המשטר. הם לא מעטים בכלל.
גם השבט השיעי כבר לא כל כך בטוח במשטר הנוכחי – כי ההשפעה של הסנקציות האמריקניות בשילוב עם האימפקט של המדיניות האימפריאליסטית הבזבזנית של המשטר היא עצומה, האזרחים מבינים שזה על חשבונם.
השפעת מלחמה של המשטר מול ארה"ב/ישראל איננה ידועה. יכולה לחזק את המשטר ויכולה גם להיות המסמר האחרון בארון של האיאטולות.
מכיוון שהאידאולוגיה הדתית עולה על החשיבה הקרה באיראן, הם עושים ויעשו טעויות אסטרטגיות.
טראמפ יכול להכות בהם מכה קשה מאד מהאוויר, אם תהיה הסלמה. מובן שיש לו נכסים חשופים באזור – קצת חיילים, ספינות ומטוסים, ובעלי ברית. אבל גם האיראנים חושבים כעת פעמיים אם כדאי להם להסתבך איתו, אחרי סולימאני.
חיסול סולימאני מאד עולה בקנה אחד עם המדיניות האמריקנית, אם באמת מנסים להבין את טראמפ.
הוא איש עסקים שרוצה להיכנס למו"מ ממקום של עוצמה ולא חולשה.
הוא איש עסקים שרוצה 2 אפשרויות אסטרטגיות שיקרו שאף אחת איננה קטסטרופה – אחת שהמשטר האיראני יתקפל השניה שהמשטר יהיה נתון לזעזועים ולחצים פנימיים קשים ואולי אף יקרוס בעקבותיהם. יש לו סיכוי טוב להשיג את זה בדיוק.