גדעון שניר: מדינה בהפרעה…

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Amber_Avalona לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

לא די לנו בטירוף המערכות הפוליטי סביבנו, ועתה נחשפנו לנתוני הפטור משירות צבאי החייבים להדאיג כול אדם בישראל: מסתבר כי אחד מכל שלושה צעירים יהודים משתמט מצה"ל. ישנה ירידה במוטיבציה לשירות קרבי, ועליה בנשר במהלך השירות. במיוחד מטרידה העלייה העקבית במגמה. מה שנדרש הוא לזהות את שורשי המגמה והדרכים להתמודד עם התופעה, הם העומדים עתה להיות בראש סדר העדיפות הלאומי.

קשה לקבל את ההסבר הרפואי ששליש מילידי ישראל הם חולי נפש. הסבירות שכמות כזו מילדי ישראל הם "פגועי נפש", אינו מתקבל על דעת האדם הסביר, גם אם יאמרו לנו שאוכלוסיית המאובחנים על הרצף האוטיסטי הוכפלה בשנים האחרונות בשל גישת אבחון מעודכנת יותר.

[בתמונה: הדילמה של הקב"ן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי SerenaWong לאתר Pixabay]

אפשר גם להבין מדוע יש המטילים את האשמה על הקב"נים כי הם אלו המעניקים את הפטור הגורף, אך בכך מתעלמים מכמה בעיות:

  • ראשית - יש קושי רב לאבחן בכלים אובייקטיביים מוחלטים, כמו  ספירת דם למשל, מהי פגיעות נפש.
  • הבעיה השנייה היא שההתחזות לפגוע נפש הפכה ל"נורמה  שכיחה", כשהמובילים אותה הם הארגונים הדתיים, בחסות הממסד החרדי, המאמנים את בני עדתם, כיצד להתחזות לחולה נפש בעזרתם של רופאים ו"מומחים" המדריכים ומתרגלים את המתחזים  באופן משכנע מדי.

כך, טווח שיקול הדעת של הקב"ן נעשה בעייתי במובן שהוא נתון לעשות שגיאה בשתי רמות:

  • האחת: לזהות חולה כבריא;
  • והשנייה: לדחות בריא כאילו הוא חולה.

ואז הוא ניצב בפני הבעיה העיקרית של הקב"ן, שהיא פספוס בזיהוי חולה אמיתי, כי אז הוא מסתכן שבמקרה הגרוע של חייל המתאבד בשל אי יכולתו להתמודד עם דרישות השירות הצבאי למשל, דמו יהיה בראשו, יואשם, יישפט (שהרי אצלנו זה תפקידה האולטימטיבי של וועדת חקירה), והקריירה המקצועית שלו תחוסל.

אף קב"ן לא מוכן להסתכן שחייל המתאבד מסיבה כזו או אחרת, דמו יהי על ראשו. לכן, הבעיה מתחילה בכך שצעיר מנסה להתחזות לפגוע נפש נעשתה לנורמה מקובלת עם הסכמה חברתית, שבעבר הלא רחוק הינו חדורי בושה מעצם המחשבה. פגיעה נפש.

[בתמונה: סיפור מסריח... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Aqua Mechanical לאתר flickr]

היכן הם שורשי הבעיה?

"אני לא פרייר של אף אחד": נוכח הפטור הגורף שהמפלגות החרדיות זוכות לו במגרש הפוליטי הציני לפיו משתחררים חרדים, מתחזים לחרדים, והמתחזים מטעמי בריאות- משירות לאומי באופן סיטונאי, ציני, חסר כול בושה, והכול בהסכמה וברשות השלטונות- מעמיד את  הנערה/נוער בפני דילמה של "אני לא פרייר של אף אחד" אומר לעצמו הנער הרואה כיצד הממסד החרדי מצליח באמצעות אתנן פוליטי, אף אם דמוקרטי לפטור את הצעירים ממחנהו משירות לאומי משמעותי, באופן הכי אלגנטי שקשה מאד להפריך אותו - חוות דעת רפואית ("הרופא אמר" - זה קדוש).

 בנוסף, האוטונומיה הניתנת לאנשי החינוך הממלכתי (אף אם מעטים), להטיף לעבירה על חוק שירות החובה בישראל, בשם "חופש הדיבור" המקודש, הוא גורם לבחילה. מדהים כיצד באותו יום ממש בו מתפרסם הדוח, אנו  שומעים וקוראים על מורה לאזרחות המכנה טייסים "רוצחי ילדים" ומערכת החינוך בצדק רב מנסה לשחרר אותו מעיסוקו החינוכי כי באותה נשימה אנו קוראים שהורי התלמידים יוצאים בקריאה להשאירו כי "הוא מורה הנחשב "טוב".. אז מה כי נלין על הנוער המשתמט? (שיחקת אותה גבר..)

לא די במורים ואפילו מנהל בית ספר תיכון מסוים המרבה בהטפה להשתמטות, ואין מערכת החינוך מסוגלת  לשחרר אותו לפנסיה מוקדמת, שוב- בשל זכות "חופש הדיבור" המקודש על פני ערכים דמוקרטיים חשובים לא פחות. גם "סלברטים", אושיות במה, זמר וספר, איבדו כול בושה בהשתמטות ואף נעשו מודל חיקוי לצעירים.  כאשר ידוענים משתמטים, משחקים בקולנוע הישראלי בתפקידים קרביים כמו "חובש קרביי או "מפקד נועז המחרף נפשו..". איזה מסר מעבירה הברנז'ה האמנותית בישראל לקהל הצעירים?

 אינני יכול לשכוח את אותו הזמר חביב הנוער, שהשתמט משירות צבאי בטענה ל"פלטינות" בגבו, המונע ממנו (באישור רפואי כמובן) להיות חייל, אף שלא הפריע לו לקפץ בעזוז על הבמות עם גיטרה חשמלית כבדה בידו, תוך הפגנת כושר גופני שלא היה מבייש לוחם בגולני... ואף לא שקל את האפשרות לשרות לאומי מקל, כמו למשל ללמד מוזיקה את ילדי המתנס"ים... ועדיין הקהל מריע לו!

מנגד, ליבנו מתרחב כאשר אנו שומעים על בני נוער, נכים, עיוורים, חרשים, ופגועי נפש אמיתיים מלידה, הנלחמים על זכותם להשתתף המאמץ הלאומי, ולא משנה איזה תפקיד יינתן להם.

ולכול אלה מתווספים ארגוני "זכויות למען ומטעם", בכסות מזויפת של הומניזם, פועלים ותומכים בסירוב לגיוס בצה"ל, כך למשל "קרן רוזה לוקסמבורג", הקשורה למפלגת השמאל הגרמנית Die Linke Party, אחת מששה ארגונים אנטי ישראלים שם, הפועלת לטעמי באופן נמרץ לעידוד סרבנות והכול במימון זר. הקרן מארחת בימים אלה ממש, ארגון אחר בשם "מסרבות" שמטרתו האולטימטיבית ברורה ביותר. ולכל הפעילות הזו מצטרפים גם ארגונים מבית, המשתפים פעולה בהכוונה, יעוץ והדרכה, כיצד להשתמט.

יש שיגידו שמצב משקף נאמנה את השחיתות השלטונית, הנהנתנות האישית והאלהתה של מימוש האינטרס העצמי, ולעזאזל האינטרס הלאומי. אך עדיין, זוהי בעיה של החברה כולה.

[לאתר קרן רוזה לוקסנבורג, לחצו כאן]

על פעילות 'מסרבות', ראו בסרטון הבא:

.

גם הצבא חייב בביקורת עצמית. אינני זוכר ממתי נולד המושג "דוגמנית מצטיינת" (בדומה לספורטאי מצטיין שאולי ייצג פעם את מדינת ישראל), לפיו נערות המשמשות קולב לבגדי אופנה, תמורת הון כסף, זכאיות לקבל הנחות שירות מיוחדות כאשר הן נעות על מסלולי תצוגות בגדים בעולם, ומדי פעם מתייצבות במחנה קל"ב, בין הנסיעות להתהדר במדי צהל (למען יהודי הגולה) ולהצטלם לכתבות שער.

לסיום

אין זו הבעיה (רק) של הצבא, זו הבעיה של האומה כולה. נכון, ססמאות השירות הלאומי נשמעות אנכרוניסטיות משהו, מתאימות לדור החלוצים מלפני מאה שנה, ויש בינינו המאמינים שיש לבטל את שירות החובה ולהסתפק בצבא קבע מקצועי בלבד כמו בארה"ב היום, מדינה שעוד לא חוותה מלחמה של ממש על אדמתה (מלבד אפיזודת המתקפה על מגדלי התאומים ב ניו יורק שזעזעה אותה כהלכה). אנחנו רחוקים מכך שנות אור, עד שלא יתממש חזון אחרית הימים "וגר זאב עם כבש". וגם אז - נצטרך את שירות החובה הלאומי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *