יאיר רגב: החשוד נעצר, רק כדי שהמשטרה תוכל לבקש את שחרורו

[בתמונה: פרדוקס משטרתי. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי תמונות לאתר Pixabay]

עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.

רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.

הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין‏ יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.

*  *  *

פרדוקס (Paradox) הוא - כידוע - סדרה של טענות, שמוכיחה כי ידיעותיו או אמונותיו של האדם סותרות זו את זו. טענות אלה יכולות להיות מוצגות לנו במילים או באופן ויזואלי. הטיעונים בפרדוקס מבוססים על סתירה פנימית, שאינה יכולה, לכאורה, להתקיים יחד. הסיבה לאמתותם של הטענות הופכת, בסופו של דבר, להיות הסיבה להפרכתם, וחוזר חלילה.

[להרחבת המושג 'פרדוקס', לחצו כאן]

לאחרונה סיפקה לנו המשטרה דוגמה מצוינת לפרדוקס

ביצוע מעצר לא חוקי הביא לחיוב המשטרה בתשלום הוצאותיו של אדם, שעוכב על ידי שוטר והובא לתחנת המשטרה בחשד שהיה מעורב בעבירה. לאחר חקירתו, הגיע הקצין המשטרה הממונה למסקנה, שאין מקום לעצרו וניתן להסתפק בהרחקה מהעיר, שבה בוצעה על פי החשד העבירה. חרף זאת, החשוד נעצר ולא שוחרר; 'העביר את הלילה' בבית המעצר; ולמחרת, הובא לבית המשפט...

עם הבאת החשוד לבית המשפט, ביקשה המשטרה לשחררו; ולשאלה המתבקשת, מדוע אם כן נעצר, השיבה המשטרה שהדבר היה כיוון שסמכות ההרחקה של קצין המשטרה מוגבלת ל- 15 ימים (תקופה שלטענת המשטרה אינה מספקת). לכן, התבקש בית המשפט לקבוע תקופת הרחקה ממושכת יותר, על פי הסמכות המוקנית בחוק לבית המשפט. יוצא, שהחשוד נעצר, רק כדי שהמשטרה תוכל לבקש את שחרורו ... (!!!).

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

בית המשפט קבע כי מעצר החשוד רק כדי להביאו לביהמ"ש לצורך שחרור היה מיותר, פוגעני ושלא כדין. עוד הורה שופט השלום על שחרור החשוד בערובה, והורה למשטרה לשלם את הוצאות הישיבה לאוצר המדינה; ועל העברת העתק מהחלטתו למפקד תחנת כרמיאל, כדי למנוע הישנות מקרים שכאלה.

המשטרה שלא הבינה היכן טעתה ופעלה שלא כדין הגישה ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר בקבעו: עקרון יסוד בדיני מעצרים הוא כי מעצר ייעשה רק כשאין אפשרות אחרת להשיג את תכלית המעצר. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, שאין לפגוע בגופו ובכבודו של אדם וכי אדם זכאי להגנה על ערכים אלה. הרשות אינה רשאית ליטול או להגביל את חירותו של אדם בדרך של מעצר אלא בחוק ההולם את ערכי מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה (כולל המשטרה).

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

סעיף 1 לחוק המעצרים קובע כי אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכוח הסכמה מפורשת בו. הוראות החוק קובעות – לגבי כל מעצר (לפני הגשת כ"א ולאחריו) – כי יש צורך בהתקיימות 3 תנאים מצטברים על מנת להקנות לקצין המשטרה סמכות לעצור:

  1. תשתית ראייתית (אם יסוד סביר ואם ראיות לכאורה);
  2. עילת או עילות מעצר (מסוכנות; שיבוש הליכי חקירה או משפט; התחמקות; השפעה על עדים);
  3. לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בחירות החשוד או הנאשם פחותה (מידתיות).

בענייננו, משהגיעה המשטרה למסקנה שאין מקום להורות על מעצר ולהורות על שחרור החשוד בערובה בתנאים מגבילים; ובה בעת, סברה כי יש להרחיק את החשוד מהעיר כרמיאל לתקופה העולה על 15 ימים, היה עליה לשחרר את החשוד ולהגיש בקשה לביהמ"ש לקביעת תנאי ערובה (אם למחרת שחרור החשוד, ואם לקראת תום התקופה של 15 הימים) ולקיים דיון בביהמ"ש – במסגרתו יכולה הייתה לטעון את טענותיה בנדון.

לדיון זה, לו היה מתקיים, היה מגיע החשוד כשהוא משוחרר. מעצר החשוד רק כדי להביאו לביהמ"ש לצורך שחרור היה מיותר, שלא לצורך ושלא כדין. זאת ועוד קבע בית המשפט המחוזי, לאורך השנים התייחסו רבים למקרים הדומים לענייננו בהם הובאו עצורים לביהמ"ש רק כדי שזה יורה על שחרורם בתנאים. ריבוי ההחלטות מלמד שהמסר הברור שעלה מהן בנוגע למניעת מעצרים מיותרים, לא יושם בפועל ולו בחלק מהיחידות החוקרות (ההערות השופטים לא נלמדו ולא יושמו) (באי כוח החשוד הגישו טבלה ובה הפניות ללא פחות מ- 102 (!!!) החלטות בהקשר זה. "אפנה, רק לצורך הדוגמה, להחלטתו של כב' השופט ד"ר שאול אבינור מיום 14.10.12 במ"י (שלום ת"א) 4082-10-12 מדינת ישראל נ' חליטה; להחלטתה של כב' השופטת מיכל ברק נבו מיום 14.11.11 במ"י (שלום ת"א) 21782-08-11 מדינת ישראל נ' טנא; ולהחלטתו של כב' השופט יוסי טורס מיום 6.1.15 במ"י (שלום קריות) 9464-01-15 מדינת ישראל נ' מרסיאנו.) הדבר הוביל בענייננו את בימ"ש השלום לחיוב העוררת (המשטרה) בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KERBSTONE לאתר Pixabay]

מדברי העוררת, גם בהליך הערר עלה, שנציגיה לא הבינו מה הפגם שנפל בהתנהלותם (הפתעה???). משכך, החיוב בהוצאות, ולו סמליות, נדרש כדי שהמסר הנדרש יועבר לא רק למשטרת כרמיאל אלא לכלל הגורמים הרלוונטיים במשטרה. ניתן לכאורה לתמוה מה הדבר יועיל, שהרי מדובר בהעברת כספים "מכיס לכיס". אך נראה, כאמור, שהחלטת בימ"ש השלום בנדון מוצדקת לצורך העברת המסר הנדרש. אולי אולי יפנימו, ניתן לכתוב תִּלֵי תִּלִים על חשיבות זכויותיהם של החשודים והנאשמים, על מעמדם החוקתי.

אולם, אם בפועל יאפשר בית המשפט למשטרה לקיים הליכים פליליים המאפשרים פגיעה ממשית בזכויות, מילים אלו יוותרו רק על הנייר. מילוי חובות השוטר וביצוע פעולות בהתאם לסמכותו, על פי חוק המעצרים, הוא תנאי לחוקיות המעצר. מעצר לא חוקי פוגע פגיעה קשה בזכויות החשוד, ומקומם את חוש הצדק וההגינות הטבעי של כל אדם. כבודו האנושי של האדם, עלול להיפגע פעם נוספת כאשר המשטרה, רשויות החוק אינם רואים את עצמם כמחויבים לכבד את זכויות החשוד והנאשם. ריבוי המקרים מסוג זה מעיד על צורך בשינוי יסודי בהתנהגות המשטרה, שלא הפנימה את חשיבות הזכות לחירות ואת החובה להקפיד עד כמה שאפשר, שלא לעצור אדם אלא אם כן הדבר חיוני ונחוץ.

[להורדת פסק הדין ב'נבו', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.