עופר בורין: תחליף לעץ החיים

תקציר: סביבת הניסוי מוכנה, אדם נמצא במבחנה, לבד, והניסוי מתחיל: אלוהים מצמיח מהאדמה עצים יפים וטובים למאכל. בתוך סביבת הניסוי מניח אלוהים שני עצים מיוחדים: אחד – עץ החיים והשני – עץ הדעת. דעת במקרה הזה – ידיעת הטוב והרע…

[בתמונה: עץ החיים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Bessi לאתר Pixabay]
[בתמונה: עץ החיים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Bessi לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פרשת בראשית, לחצו כאן]

עודכן ב- 8 באוקטובר 2023

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית היא פרשת השבוע הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. היא מתחילה בתחילת הספר ומסתיימת בפרק ו' פסוק ח. את פרשת בראשית קוראים בדרך כלל בשבת הראשונה שאחרי חג הסוכות (ויקיפדיה: פרשת בראשית).

להלן הנושאים העיקריים בפרשה זו:

  • בריאת העולם;
  • שיתוף פעולה בין אלוהים לאנשים;
  • שוויון, אי-שוויון בין אדם לחווה;
  • העונש הכפול של חווה;
  • תחליף לעץ החיים;
  • קנאה בין אחים.

ועוד.

בראשית, פרק א - בראשית ברא. ומה לפני זה?

א בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ

 אני חושב שהדבר הראשון שברא אלוהים הוא את ההתחלה והכיוון של הזמן. בראשית – תחילת הזמן. והזמן בעולם הזה זז תמיד קדימה. יש לו רק כיוון אחד. ומה היה לפני שלזמן ניתנה התחלה, בראשית?

נראה שהיה כאוס, תוהו ובוהו, במובן שלזמן לא הייתה התחלה ולא היה לו כיוון. במצב כזה, בו הזמן "משתולל", אין חיים. זוהי הערת אזהרה לכל המדענים המנסים לגעת בכיוון של הזמן – זהירות. אתם עלולים להיות אלה שיחזירו את העולם ל"תוהו ובוהו".

[ציורי תנ"ך / בראשית ברא ה'.../ ציירה: אהובה קליין (c)]
[ציורי תנ"ך / בראשית ברא ה'.../ ציירה: אהובה קליין (c)]

הפיסיקאי הידוע, סטיבן הוקינג ז"ל, על המפץ הגדול:

"הנקודה של הוקינג היא שלא היה זמן לפני שהתחיל הזמן, אבל הזמן תמיד היה שם בצורה כלשהי, גם אם אחרת לגמרי. בריאיון מסביר הוקינג שלפני המפץ הגדול היה הזמן מעין גרסה חלופית של עצמו: "הוא תמיד התקרב לכלום אבל לא הפך לכלום... אף פעם לא היה מפץ גדול שהפיק משהו מכלום. זה רק נראה ככה מנקודת המבט של האנושות".

בסרטון: סטיבן הוקינג והאלוהים...

הפרק הזה מסוכן מאוד לפירוש. לכל מילה כאן יש משמעות. אתן 2 דוגמאות ואז אגיע לעיקר (בעיני):

דוגמה 1

ביום הראשון ברא אלוהים את האור ואת החושך, את היום ואת הלילה: ג וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר ׃ ד וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ ׃ ה וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד.

לכאורה יש סוג של שוויון בין האור לבין החושך. אבל רק על האור נאמר 'כי טוב'. אז נכון, שאין אור בלי חושך ואין טוב בלי רע, אבל אלוהים מעדיף את האור, את הטוב.

דוגמה 2

ו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם ׃ ז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן ׃ ח וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי.

מעניין שלמים שמעל הרקיע נותן אלוהים את השם שמים. מהשמים אנחנו מקבלים את המים המזינים את האדמה והחקלאות. ולכן, נתן להם את השם שמים == שם מים (שם מקור החיים).

[בתמונה: בין המים לשמים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]
[בתמונה: בין המים לשמים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]

ועכשיו לעיקר. מה תפקידו של האדם בעולם?

כו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ ׃ כז וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם.

שני תפקידים:

  1. בצלמנו, כדמותנו וירדו בדגת הים.... כלומר: האדם יקבל אחריות על כל מה שיצרתי (העולם). על האדם עצמו, שומר אלהים את קבלת האחריות למועד מאוחר יותר ובינתיים הוא אלהים נשאר אחראי על האדם.
  2. והשיא – 'זכר ונקבה ברא אותם': שוויון גמור בבריאה. שניהם נבראו ביחד על-ידי אלהים.

בראשית, פרק ב - בראשית ברא – Take 2

סיפור מעשה הבריאה של פרק א' מסופר שוב. הפעם, הרבה דברים נראים אחרת.

אלהים עושה את הארץ והשמים: ד אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם. אבל בשונה מהסיפור הקודם אלהים הוא כבר לא אלהים כללי. לאלהים בפרק הזה יש שם פרטי. ה'. הוא עובר שינוי מאלהים לה'-אלהים.

כבר אין שבעה ימים. יש כאן התחלה של ספור. הספור של ה'-אלהים ושל האדם.

אלהים אינו מוסיף ויוצר עשב וצמחים משתי סיבות:

  1. צריך שיהיה גשם וצריך שיהיה אדם שיעבוד את האדמה.
  2. בלי גשם ובלי אדם בשטח אין צמחים.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

בסיפור הקודם כל העולם נברא, כולל גשם וצמחים וחיות ורק אז, כשהכל מוכן, האדם נוצר. יחד עם יצירת האדם נוצר גם היצר (משחק מילים משעשע שכזה). את זה נגלה בהמשך. ואילו כאן – הפוך. כדי שייווצרו חיים של צמחים וחיות, נדרש קודם שיהיה גשם ואדם: ה וְכֹ֣ל׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶרֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה ׃ ו וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה ׃ ז וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה

 כעת, לפני שה'-אלוהים משחרר את האדם להסתובב בעולם, הוא בונה בתוך העולם, סביבת ניסוי קטנה. סביבה הנקראת גן וממוקמת בארץ, במקום הנקרא עדן. אנחנו היום נוטים לכנות את המקום "גן עדן" ומדמיינים אותו באיזה מקום מנותק מכדור הארץ, אבל כאן, בפרק ב', מדובר על גן שמקומו במקום ספציפי ששמו עדן: ח וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר

אוקיי, סביבת הניסוי מוכנה, אדם נמצא במבחנה, לבד (בשונה מהפרק הקודם, האדם נוצר כיחיד ולא בזוג), והניסוי מתחיל. ה'-אלוהים מצמיח מהאדמה עצים יפים וטובים למאכל. בתוך סביבת הניסוי מניח יהוה-אלוהים שני עצים מיוחדים. אחד – עץ החיים והשני – עץ הדעת. דעת במקרה הזה – ידיעת הטוב והרע: ט וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע

אדם מונח בתוך סביבת הניסוי עם משימה פשוטה: גננות. מקצוע קדום בהרבה לזה המקובל כעתיק ביותר בעולם. ארכיטקט נוף בעברית של היום: טו וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ. 

והניסוי מתחיל. ניסוי מספר 1 הוא פשוט. הבנת הוראות (בדומה להוראות הרכבה של IKEA). בהוראות ההפעלה לגנן כותב ה'-אלהים: מכל העצים תאכל. רק מעץ אחד, עץ הדעת, ממנו אל תאכל. אם תאכל ממנו – תמות. זהו. פשוט. יש ציוויי לאכול ויש ציוויי מה לא לאכול. ויש גם מוות. מוטיב הפחד המשולב במוות ילווה את הקורא בספר התנ"ך כחלק אינטגרלי מהקשר עם יהוה-אלוהים.

אנחנו עוד ניראה בפרק הבא, שכנראה בשלב הזה בהתפתחותו של האדם, הפחד מהמוות לא היה מספיק חזק: טז וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל ׃ יז וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת. 

ה'-אלוהים קצת משתעמם מהסיטואציה ומחליט לבצע ניסוי מספר 2. האדם יחפש לו בת זוג. לא טוב היות האדם לבדו קובע ה'-אלוהים. מעניין מה זה אומר על יהוה-אלוהים? אולי כל היצירה הזו של העולם אינה אלא משום השעמום הרב שהפיל על עצמו קיומו היחידני בעולם עם עצמו? יח וַיֹּ֨אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ ׃ יט וַיִּצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ ׃ כ וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

כל החיות עוברות בסך מול האדם. הוא נותן להן שמות אבל אף אחת מהן לא מספיק טובה בשביל להיות לו לבת-זוג (כמו שאלהים קיבל בפרק הזה שם (ה') כך גם החיות מקבלות שמות. סוג של דוגמה אישית).

האמת – חבל. היה מעניין לדעת איך ניראה עולם שבו האדם היה מחליט שלמשל הפנתרה מתאימה לו להיות בת זוגתו...

ניסוי מספר 2 הסתיים. לחיות יש שמות אבל האדם עדיין ללא בת זוג.

ה'-אלוהים מחליט לנסות גישה חדשה ולברוא מהאדם חיה חדשה. זה ניסוי מספר 3: כא וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה ׃ כב וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם. אלוהים הכל יכול, במקום פשוט ליצור אישה כמו שיצר אדם, מהאדמה, מרדים את האדם ומייצר את האישה מצלע של האדם.

והאדם בוחר בה.

בשונה מהסיפור בפרק א', שם נוצרו אדם וחווה ביחד ולמעשה לא בחרו זה בזה, הרי שבסיפור הפעם, מתקיימת בחירה. בשלב הראשון לא בחר האדם באף אחת מהחיות שהציע לו ה'-אלוהים והשלב השני הוא בחר לאישה את החיה שלמעשה נוצרה ממנו: כג וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶצֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת ׃ כד עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד.  לכאורה יש כאן תיאור מצב שבו האדם הזכר עדיף על האדם הנקבה, שהרי הוא נוצר ראשון והיא נוצרה ממנו וקיומה לכאורה תלוי בבחירתו אותה.

כדי לאזן את התמונה, נגלה בפרק הבא, שאת התכונה הנפלאה של יציאת ויצירת חיים מתוך גופו של האדם, מקבלת האישה. אדם אמנם תורם לאירוע זרע אבל את עבודת היצירה של חיים, את פלא הבריאה, מקבלת האישה כמתנה. אמנם זו מתנה הניתנת כעונש, אבל האמת היא שזו מתנה.

סיפור הבריאה השני הוא מורכב ומרתק יותר מזה הראשון. זה סיפור על יזמות. על יצירת דברים כמענה לחוסר. על שבירת השעמום:

  • כדי שיהיו צמחים צריך גשם ואדם שיעבוד את האדמה – אז נעשה גשם ונייצר אדם.
  • כדי לבחון את האדם והאם הוא ראוי לעולם – נבנה סביבת בחינה.
  • כדי לשבור את בדידותו של האדם נביא לו אופציה לבחור בת זוג מכל החיות.
  • וכשזה לא מצליח, ה'-אלוהים נכנס לסטארט-אפ אולי המרגש מכולם – יצירת האדם השני.

אדם היה פרוטוטייפ. חווה היא קדם סדרה. עכשיו צריך להגיע הייצור ההמוני. וכאן נכנס היצר. איזה כיף.

אהוד מנור כתב על החיבור הראשון בין איש לאישה:

בראשית היו שמיים; בראשית היה הים כחול; בראשית היו לי יום ולילה לילה. שעות הרבה כחול.

בראשית הייתה הארץ . דשא עשב רך כשי לה.

בראשית

גן בעדן גן בלי שער; משמיים גשם טוב ניתך; אלוהים היה רחום עם שחר;

ולמשמרת נתן הוא לי אותך; לי אותך לי אותך

בראשית היה לי שמש; בראשית זימרו לי ציפורים;

בראשית הבשיל הפרי עד ערב; תותים וגרגרים

היה לי לילה; הרוחות ניגנו (זימרו) שיר ערש לי ולך

גן בעדן גן בלי שער...

[תמונתו של אהוד מנור משמאל היא צילום מסך מכתבת הערוץ הראשון]

[בסרטון: גבי שושן - בראשית]

לזכור את השבת...

עפ״י ספור הבריאה הראשון שבפרשה, העולם כולו נברא ע״י אלוהים בשישה ימים. את היום השביעי שומר הסיפור ל… יום מנוחה.

בספור הבריאה השני, שלמעשה נמשך עד היום, אין הגדרת זמן לתהליך בריאת העולם וגם אין אזכור ליום מנוחה.

בהמשך התנ״ך, עת מוגדרות עשרת הדברות (בספר שמות, פרק כ׳) חוזרת השבת עם מצוות הזכרון. אנחנו נדרשים לזכור את השבת.

השבת, המנוחה מהמעשה, אותיותיה כלולות במעשה הבריאה הראשון, המתחיל במילה (ב)רא(ש)י(ת). כך, בפרשנות שלי, אנחנו מתבקשים לזכור שבכל מעשה גדול, אפילו זה של בריאת העולם כולו, חייבת להיות מידה של ״שאר רוח״, של הפסקת המעשה ועיסוק במחשבה.

[בתמונה: לזכור את השבת... המקור: ציורי תנ"ך/ עונג שבת/ ציירה: אהובה קליין (c)]
[בתמונה: לזכור את השבת... המקור: ציורי תנ"ך/ עונג שבת/ ציירה: אהובה קליין (c)]

בראשית, פרק ג - העונש האמיתי של חווה

אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת. מרגע שאכלו מעץ הדעת הם מבינים שעשו משהו רע (שהרי רק אז קיבלו דעת להבדיל בין טוב לרע), לכן הם מתחבאים: ט וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה. 

ואז, מהדהדת בגן בעדן הקריאה הראשונה של אלוהים לאדם – איכה? הקריאה הזו מהדהדת עד היום. גם ה' וגם אלוהים – האם שניהם יחד שואלים "איכה?" – שואלים את אדם למקומו.

בשבילי הדגש הוא שלאדם החופשי אין מישהו חיצוני ששואל "איכה?" האדם נדרש לשאול את עצמו "איכה"? – היכן אתה?

  • היכן אתה בבחירות שלך?
  • היכן אתה ביחס שלך לחברים?
  • היכן אתה ביחס שלך למשפחה?
  • היכן אתה ביחס שלך לזולת?
  • היכן אתה ביחס שלך למדינה?
  • היכן אתה ביחס שלך לעולם?
  • היכן אתה ביחס שלך לעצמך?
[בתמונה: היכן אתה? ... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MabelAmber לאתר Pixabay]
[בתמונה: היכן אתה? ... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MabelAmber לאתר Pixabay]

כל אחד ותשובותיו. ואלוהים מעניש על המעשה הרע: טז אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ.

העונש של האישה הוא כפול: עונש אחד: כאבי הלידה, שבעצם אינו עונש אלא מתנה – מתנת יצירת החיים. עונש שני: הגבר ימשול בך, ובתוך כך ינצל את תשוקתך אליו.

התנ"ך מדרדר את האישה ממצב של שוויון גמור, כפי שנכתב בפרק א' – מעצם היותה אחת מעצמותיו של האדם שממנה יצר אלוהים אישה שתהיה לאדם לעזר – ועד המצב העלוב שבו האדם מושל בה והיא נתונה להשפעה של איזו תשוקה.

מעניין השימוש בצירוף המילים בפסוק: "הרבה ארבה". המילה הרבה ברורה לכולנו: גדול, רב, עצב גדול. אך מהי המילה ארבה?

ניתן לפרש כהעצמה של "הרבה". כזכור, ארבה הוא אחת ממכות מצרים, לא פחות. האם העונש שמקבלת האישה משול לאחת ממכות מצרים? עד כדי כך?

אבל העונש השני שמקבלת האישה, כאשר היא מגורשת מגן עדן, הוא-הוא העונש החמור באמת. כך, בתוך הסיפור הנפלא של בריאת העולם והחיים, נכתב הסיפור הנורא הנמשך עד היום – אי השוויון בין נשים לגברים והניצול של הנשים על ידי הגברים.

ועוד בפרק הזה, כך מנוסח הגירוש מגן עדן: כד וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים. למעשה מי שמגורש הוא האדם. האישה כלל אינה מוזכרת. היא כבר לא חשובה. האישה תלך ממילא אחרי האדם, שהרי נכתב בפרק בפסוק טז': "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".

בעוד שני פרקים נראה שהתנ"ך מעניק את השם 'אדם' גם לזכר וגם לנקבה, אך הם שונים מאוד מאוד זה מזה. חווה היא שמפתה את אדם.

אלוהים שואל את אדם "איכה", אך חווה אינה נשאלת דבר. כל אחד מהם מקבל עונשים שונים. העונשים מייצרים מדרג שבו אדם מושל בחווה. השינויים האלה מתקיימים ומשדרים גם במאה ה-21 מסרים קשים שבסופו של דבר גורמים להפליית נשים לרעה ולעיתים להשפלתן גם בחברות האנושיות המתקדמות ביותר, כולל במדינת ישראל.

בראשית, פרק ד'  - על מה נענש קין?

אדם וחווה המגורשים מהגן בעדן, בטרם יאכלו מעץ החיים, מוצאים דרך מקורית לנגוס מ"עץ החיים", כלומר מתחילים לעבוד על הדור הבא. בניהם של אדם וחווה, קין והבל, נולדים.

הילדים גדלים ואז מתרחש האירוע הבא: ג וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהוָֽה ׃ ד וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהוָ֔ה אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ ׃ ה וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֨יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו.

[ציורי תנ"ך / האשמת קין בחטאו / ציירה: אהובה קליין (c)]
[ציורי תנ"ך / האשמת קין בחטאו / ציירה: אהובה קליין (c)]

מדוע שעה (קיבל) ה' למנחתו של הבל ולא שעה למנחתו של קין? אני מציע לשים לב לעובדה שעל מנחת קין נכתב "מנחה ליהוה", ואילו על מנחתו של הבל לא נכתב דבר. קין הביא את מנחתו כדי לשאת חן בעיני ה' או לקבל ממנו משהו בתמורה, ואילו הבל הביא מנחה ללא כוונה נסתרת – אין לו אג'נדה. מנחתו של הבל אינה תלויה בדבר, לכן ה' קיבל אותה.

אלוהים מסביר לקין שעליו להיזהר מהחטא: ו וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ ׃ ז הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֨יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ.

מדהים שה' משתמש באותן מילים המתארות בפרק הקודם את עונשה של חווה: "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". מכאן עולה כי קין נדרש למשול בחטא כפי שאדם ימשול בחווה. נורא הוא הקישור בין האישה לבין החטא. זהו התירוץ המושלם למחדלי הגברים בעולם.

וכעת אנו מגיעים אל החטא הנורא מכול – החטא האולטימטיבי – נטילת חייו של אדם בידי אדם אחר, אדם קרוב, אח. קין רוצח את הבל.

בטרם ייענש, ה' נותן לקין הזדמנות להתוודות: ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי. ה' שואל את קין: היכן הבל? בדיוק כפי ששאל את אדם "איכה", כשזה הסתתר מפניו בגן בעדן.

קין משקר לאלוהיו ואף מתריס: אני לא יודע היכן הבל, לא מתפקידי לשמור עליו. על שני אלה, על השקר ועל היעדר הסולידריות, נענש קין.

מעניין איך קושר התנ"ך בחטא אחד, ובאופן מדויק כל כך, את השקר ואת חוסר הסולידריות בין אנשים, אפילו כשהם אחים. שקר וחוסר סולידריות, ואני חושב על החלשים בחברה האנושית. עד היום החזקים מרמים ומשקרים אותם. עד היום חסרה הסולידריות.

בראשית, פרק ה'  - רגע לפני שיוצאים לדרך

האנושות לא נבראה מהבל כי קין רצח אותו. גם לא מקין המנודה, שמקים עיר בארץ נוד. לקין היה אח נוסף שהוריו הולידו לאחר שרצח את הבל. שמו של האח "שת", והוא הוליד, עם אשתו (שכלל אינה נזכרת), את "אנוש". א זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ ׃ ב זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם ׃ ס ג וַֽיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת.

תחילת הולדת האנושות:

  • אדם וחווה(1) ילדו את שת(2).
  • שת הוא אבי אנוש(3).
  • מאנוש נולד קינן(4).
  • מהללאל(5) הוא בנו של קינן.
  • ירד(6) נולד ממהללאל.
  • ירד הוא אבי חנוך(7).

עם חנוך יש עניין מיוחד. השביעי בשושלת האנושות, בנו של ירד, לא מת. לפחות לא לפי הכתוב בפרק הזה. על כולם כתוב שמתו. על חנוך כתוב: כד וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים. חנוך נלקח ע"י אלהים מבלי שכתוב שמת. תלי תלים של פרשנויות וספרים נכתבו על דמות מסתורית זו. לא נכנס לכך כאן.

  • מחנוך נולד מתושלח(8).
  • למך(9) הוא בן מתושלח.
  • ומלמך נולד נוח(10).
[בתמונה: מתושלח...  תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ThuyHaBich לאתר Pixabay]
[בתמונה: מתושלח...  תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ThuyHaBich לאתר Pixabay]

ואז הגיע המבול. כל האנושות חוסלה, כולל כל צאצאיו של קין. רק נוח וילדיו – שם, חם ויפת – נותרו להמשיך את סיפור תולדות האדם על פני האדמה.

אבל רגע לפני שכל זה קורה, מיישר אלוהים את ההדורים בין הזכר לבין הנקבה. שוויון. אדם וחווה חד הם: שניהם נקראים אדם. מכאן שכל מה שכתוב בלשון זכר מופנה לזכר ולנקבה. זהו שוויון גמור ממש כפי שכתוב במגילת העצמאות שלנו. שום חוק לאום ושום רב ושום הלכה ושום פלפול משפטי או אחר לא ישנו את הפסוקים הללו.

עכשיו אפשר להמשיך – ושיהיה לכולנו עד 120.

בראשית, פרק ו' - עד 120 שנה

ג וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה. עוד בטרם ניחת המבול על הארץ ה' מסתכל על בריאתו ואמר את הפסוק הרשום לעיל. זהו פסוק קשה להבנה. אני מבין זאת כך: רוח האדם אינה ברמה שציפיתי לה: "לא ידון רוחי באדם לעולם".

מתברר שהאדם הוא בעיקר בשר ללא רוח בדומה לשאר החיות שיצרתי: "שגם הוא בשר" לכן "והיו ימיו מאה ועשרים שנה". אקצוב את חייו כדי שלא יגרום ליותר מדי נזק לעולם. (המושחתים שבינינו מוכיחים שגם זה יותר מדי).

ה' ממש עצוב לנוכח המציאות הקשה שהוא מגלה: ו וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ

כי כן, כגודל הציפיות כך גודל האכזבות. ה' מתנהג כמו הורים שאינם מרוצים מדרך החיים שבוחרים ילדיהם. תירגעו, הורים. אל תפתחו ציפיות. תחנכו הכי טוב שאתם יכולים לא כדי שילדיכם יעמדו בציפיות שלכם אלא כדי שיהיו עצמאים ואחראים לחיים שלהם.

אבל לה' אין סבלנות לחינוך. הוא דוגל בשיטה אחרת – השמדה. ועל זה נכתוב בפרשה הבאה – פרשת נוח.

[לקובץ המאמרים על פרשת בראשית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *