[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 8 באוקטובר 2020

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

תחום המאבק על התודעה - במיוחד במערב, מצוי מראשיתו בדיסוננס בלתי פתור, בין מקובלות היסוד המודרניות המנחות מנהלי פרויקטים בעולם הפעולה במערב, מאז המהפכה התעשייתית; לבין מבנה העומק ה'גרעיני' שמכונן את תופעת התודעה האנושית - במיוחד בכל הקשור לתודעת המונים - שזה ממש סיפור אחר מניהול שיטתי לפרויקט תפעולי.

מה שהמודרנה מסרבת לקבל, זה שישנם בתחום התודעה מרכיבים בלתי לינאריים, שאינם ברי שליטה; ובוודאי אינם מצייתים לניהול הנדסי של קשר סיבתי ישיר בין פעולה לבין תוצאה מבוקשת.

במילים פשוטות: כשמטוס ג׳מבו ממריא עם כל הגודל שלו, זה נראה פלא גדול, אבל זה אירוע ניתן לשליטה באופן חוזר ונשנה כי המרכיבים המכוננים אותו הם כולם מרכיבים פיזיקליים המצייתים באופן קבוע לחוקי טבע בעלי רציפות.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי WikimediaImages לאתר Pixabay]

תופעת התודעה, לעומת זאת, ממש שונה במהותה. היא אינה רציפה, יש בה פערים בלתי מודעים בין מודע לבלתי מודע, בין מוכר למוכחש, והכי גרוע היא אינה מגיבה באופן ניתן לחיזוי מהסוג המאפשר חיזוי בפעולה פיזית וטכנולוגית, כמו המראת מטוס. הבעיה בניהול מבצעי תודעה, מתחילה בכך, שהממונים על העיסוק הזה מסרבים, באופן שיטתי, להכיר בשונותה הקטגורית של תופעת התודעה בהשוואה לתופעות פיזיקליות.

לכן, תרבויות שנסחפו פחות לאשליה המודרנית, כמו התרבות הרוסית והסינית, מגלות מסוגלות ומיומנות גבוהות יותר בעיסוקן בתחומי התודעה.

האשליה המודרנית היא האשליה המשותפת לבוגרי האוניברסיטאות ובתי הספר לניהול - כמו גם האקדמיות הצבאיות - שישנה מתודה מדעית תבונית אחת וקבועה שהיא המסגרת התאורטית לניהול כלל הפעילויות הנדרשות לניהול מקצועי ושיטתי של פרויקטים.

בין היתר, אחד מהגורמים המכוננים יותר מכל את החסך והמגבלה של אנשי המערב בתחום התודעה, זה שהם מגיעים לעיסוק בתחום חסרים ברקע קריטי לעיסוק קומפיטנטי בתחום:

• כמה מהם למדו ספרות וקולנוע?
• כמה מהם מסוגלים להבין את מה שהבין גבלס (ימח שמו) על השימוש בכלים אמנותיים לעיצוב תודעה, דוגמת השיר ׳לילי מרלן׳ שהולחן והופץ בהכוונתו האישית של גבלס וכונן את תודעת מלחמת העולם השנייה:

.

בסרט דוקומנטרי שנעשה בגרמניה על המלחין שהלחין את השלאגר ׳לילי מרלן׳, הוא סיפר כיצד השיר נוצר בהזמנה ישירה של גבלס: הוא זומן לפגישה, וקיבל מגבלס דירקטיבה ברורה: ״תלחין שיר שיעורר בחיילים הגרמנים את המוטיבציה להלחם למען המולדת. השיר צריך לעורר געגוע לבית במולדת, והגעגוע המתחולל צריך להיות כזה שיעורר עוצמה ולא חולשה.״

בסיום ההלחנה הגיע לפגישה נוספת להציג את הלחן לגבלס. המלחין סיפר: "גבלס ניגש לפסנתר ניגן אקורד וקבע: תסיים כך את השיר. הוא יתקבל כך יותר טוב אצל החיילים!".

השיר תפס מיד מעמד מרכזי כאייקון לתקופה. הוא נקלט גם בצבאות בנות הברית. מרלין דיטריך (שערקה מגרמניה לארצות הברית), בהופעותיה בחזיתות, בשרות צבא ארה״ב, הייתה שרה את השיר לחיילי צבאות בנות הברית.

[משמאל: תמונתו של שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס: "תסיים כך את השיר. הוא יתקבל כך יותר טוב אצל החיילים!"... קרדיט: Bundesarchiv, Bild 146-1968-101-20A / Heinrich Hoffmann / CC-BY-SA 3.0].

אנקדוטה מדהימה על המקום שהשיר הזה תפס בלב הלוחמים ראיתי בסרט דוקומנטרי שנעשה על לחימת הבריגדה העברית בשנת ה-50 לסיום מלחמת העולם השנייה:

סא״ל במילואים יוחנן פלץ שהיה סמח״ט 7 בקרבות לטרון, סיים את מלחמת העולם השניה כמ״פ בבריגדה. חמישים שנה אחרי סיום המלחמה, צולם יוחנן עומד על בונקר בטון בעמק הפו באיטליה, ומספר על רגע סיום המלחמה: "סיימנו התקפת כידונים על קו העמדות הגרמני, והתייצבנו למול הבונקר. מתוך הבונקר עלו צלילי תקליט של השיר לילי מרלן. הקשבנו בדממה לשיר, חיכינו שיסתיים ורק אז השלכתי רימונים. פרצנו לבונקר והרגנו את הגרמנים." באותה סצנה, חמישים שנה אחרי המלחמה, יוחנן - שאיבד במלחמה את הוריו ואחיו שנרצחו על ידי הנאצים בפולין - עמד על הבונקר, שר בדמעות את השיר ׳לילי מרלן׳.

• בצד הרוסי באותם ימים הפיצו את השיר ׳פרידה מסלויאנקה׳ בביצוע דינה גריפובה ומקהלת הצבא האדום, ואף הוא הפיח רוח לאומית שבכוחה יצאה אומה שלמה לקרב חייה. הנה לפניכם השיר. שימו לב למילים בתרגום העברי:

כמה עוצמה מניעת המונים טמונה בשיר גדול שמנוצל נכון בתקופה הרואית!

בברית המועצות באותם ימים, בנוסף לשיר ׳פרידה מסלויאנקה׳, הופץ בכל תחנות הרכבת במליוני עותקים שירו של המשורר הרוסי: קונסטנטין מיכאלוב סימנוב - ׳את חכי לי ואחזור׳. השיר זכה מידית לתפוצה סוחפת הגיע גם לארץ ותורגם על ידי אברהם שלונסקי. השיר הולחן בארץ על ידי שלמה דויטשר- דרורי וצבי בן יוסף, והפך לאייקון התקופה של חיילי הבריגדה העברית:

.

אם כן מערכה על תודעה היא עניין כל כך מקיף שהיא ממש גדולה בסדרי גודל אסטרונומיים, על קצינים שצמחו במערכות הצבא. מערכה על תודעה עוסקת בנרטיבים הגלויים והסמויים, באלה הנוכחים ובאלה המתהווים, והיא עוסקת בהם גם עשרות שנים לאחר מה שנראה כסיום מוגדר של המלחמה.

ראו לדוגמה את תרומתה של הוליווד לנרטיב הציוני עם הסרט ׳אקסודוס׳, שיצא ב- 1962, 15 שנים אחרי מלחמת העצמאות:

.

ראו את סטיבן שפילברג בסרטו הענק: ׳להציל את טוראי ראיין׳ (Saving Private Ryan), גם זה מרכיב דינמי במערכה על התודעה:

.

זה משליך מידית על ההבנה שאם מבקשים לבצע הערכת הישגים צבאית לאחר התקפה (Battle Damage Assessment - BDA), זה בוודאי לא יכול להיערך בשיטה המוכרת; שהרי תמיד נדע מה התשומות שהשקענו אבל לא את התפוקות: פלוגה יכולה להפסיק להילחם לאחר שטנק אחד שלה נפגע. אבל פלוגה יכולה גם להיפגע כמעט כולה ולהפליא לעשות עם שני טנקים בלבד...

כל זה מסביר מדוע, בדוקטרינת גרסימוב המרכיב התודעתי משולב כה מובהק ביסוד התפיסה. הרי הסובייטים עסקו בכך עוד מהחלב שינקו עם תורת מארקס, המיוסדת כולה על ניתוח הלכי רוח ותודעה של ההמונים.

זה מסביר גם מדוע היכולות החדשות שהוענקו למאבק על התודעה בעולם הרשתות האינטרנטיות, נוצלו מידית על ידי הרוסים. זה פשוט התלבש לתפיסתם כמו כפפה ליד...

נטישת האחריות לעיצוב התודעה בצה"ל

נסכם במבט ביקורתי על צה״ל והאופן בו נטשו מפקדיו את אחריותם לעיצוב הרוח והתודעה. הלהקות הצבאיות היו כלי מופלא בידי מפקדי הזרועות והפיקודים לעיצוב רוח התקופה וגיבוש גאוות הלוחמים. כך, בהכוונה אישית של מפקדים נוצרו השירים הגדולים של מלחמת ההתשה: "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "אנשי הצפרדע אנשי הדממה" , "בסיירת שקד" ועוד.

כך בהכוונה אישית לנוכח אבדן הגדול של טייסים ומטוסים, הוביל האלוף בני פלד בימי מלחמת יום כיפור את השיר: "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק":

.

.

עם ההיגיון החדש - שהוביל, במידה רבה, אהוד ברק גם כרמטכ״ל וגם כשר הביטחון: "מה שלא יורה יקוצץ" - הסתיימה תקופת הזוהר של מעורבות מפקדים בעיצוב הרוח. במסגרת מגמה זו, נסגרה גם הוצאת הספרים של משרד הביטחון, שיכלה להרשות לעצמה להוציא ספרות תיעודית ואלבומים שלא למטרות רווח.

על מנהיגים מוטלת החובה לא רק להכין את בניין הכוח הצבאי לשעת חירום, אלא גם לכונן את רוח העם ולהכינה לנשיאה בנטל המלחמה. בתחום הזה, נראה כאילו מדינת ישראל ויתרה בבלי דעת, על כלי עבודה חיוניים בעיצוב התודעה הלאומית והכנת העם לשעות מבחן.

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]