גדעון שניר: האם ניתן להפריד בין "חברה"  ו"ביטחון"?

[בתמונה: בין חברה לביטחון... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר flickr]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

כאשר אנו נמצאים בעיצומה של המערבולת שלאחר הבחירות, טרם הטלת האחריות על מי מהמעומדים להרכבת  הממשלה, אנו עדים לסבב בלתי נלאה של פרשנים ופוליטיקאים שממשיכים לדברר את עצמם - כאילו הבחירות  לא הסתיימו - בסדרה של ניחושים והשערות להרכבת קואליציה אפשרית או לחלופין, ליציאה לבחירות מועד ג'.

במצב זה, כאשר ראשי מפלגות רבות הצהירו, במהלך הבחירות, עם מי הם לא מוכנים ללכת יחד, בשום פנים ואופן בחרם מוחלט, עתה אנו שומעים קולות אחרים, תגובה למה שנראה מבוי סתום בהעדר הכרעה ברורה, המאלץ רבים מהם - אם רוצים להימנע, בכול מחיר, מסבב בחירות שלישי (ורביעי, וחמישי...) - לחזור מהצהרות ה-וטו; ולשקול חיבורים פוליטיים, שקודם כאמור נראו בלתי אפשריים.

[בתמונה: אם רוצים להימנע, בכול מחיר, מסבב בחירות שלישי (ורביעי, וחמישי...). המקור: שירלי גל, טוויטר]

למען האמת, כשמקשיבים היטב, אין הבדלים משמעותיים מהותיים גדולים בין מצעי שתי המפלגות הגדולות; בעוד שהמפלגות הקטנות יותר, דבקות ביתר נחישות באידאולוגיות מתחרות. שתי ה"גדולות" הצריכות לבחור מי מהקטנות תוכל להצטרף כדי ליצור את ה"גוש" האולטימטיבי; שיסייע לנשיא לקבוע, מי המועמד בעל הסיכויים הטובים יותר להקים קואליציה. הן בוחנות זאת, בין השאר, על פי שני קריטריונים אידאולוגיים מתחרים: חברה וביטחון.

בנושאי "חברה" אין מחלוקת רבה, מן הסתם כולם רוצים לשפר את רמת החיים, להוזיל את יוקר המחיה, לשפר את רמת השירות הרפואי, התחבורה, פנסיית המבוגרים ורמת השוויון בהכנסה. ההבדלים בתחום זה הם בסדרי העדיפות של חלוקת העוגה התקציבית, כאשר כול מפלגה תעדיף מן הסתם לטפל באינטרס של שולחיה. אבל העיקרון די זהה לכולם.- כל מפלגה לפי מידת יכולתה וכישרון סחיטה שברשותה.

אבל כשמדובר בביטחון, משא ומתן עם העולם הערבי ומדיניות החוץ, כאן הפערים הרבה יותר גדולים ומשמעותיים. בנושא זה ראיתי לאחרונה בטלוויזיה שני ראיונות שמשכו את תשומת ליבי:

באחת מהן רואיין נציג בכיר של "המפלגה המשותפת" המייצגת את האזרחים הערביים בישראל. כאשר נשאל ע"י אחד מעמיתיו "מה יעשה אם ממשלת ישראל (בה מציעים לו מושב) תחליט לצאת למבצע בעזה", השיב מיד: "אנחנו לא נשב בממשלה שתצא למבצע בעזה." החזיר לו השואל: " אז זה אומר שבכלל לא תוכל לשבת בממשלה ציונית".

[בתמונה: נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין מתייעץ עם חברי הרשימה המשותפת לגבי הטלת מלאכת הרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת העשרים. "אנחנו לא נשב בממשלה שתצא למבצע בעזה."... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מארק ניימן / לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

היינו, כול עוד מדובר בשאיפות החברתיות של המפלגה המשותפת להטיב את תנאי חיי האזרחים הערביים בישראל - אזי כול אחת משתי המפלגות הגדולות תאמץ את מרבית דרישותיהם (לפחות טרם הביצוע); אבל, אם יידרש לצאת משיקולים ביטחוניים למבצע בעזה או במקומות אחרים - האם יוכלו שרי "המפלגה המשותפת" להחרים, או להטיל וטו על כך? האם בכלל יהי ניתן לשלב אותם בדיוני הקבינט, וועדות החוץ והביטחון ואחרים? גם כאשר קיימת האפשרות שתפקיד "נציג האופוזיציה" יהיה בידו של ראש "המפלגה המשותפת" שיקבל תדרוך חודשי שוטף מראש הממשלה בנושאים ביטחוניים.

יש להכיר בכך ש"המפלגה המשותפת" אינה דומה למפלגות החרדיות של הממשלה הקודמת, כפי שאמר השר יעקב ליצמן (ראו תמונה משמאל) (ביושר) באחת ההזדמנויות: "תנו לנו את כסף המגיע לנו; ואנחנו לא נתערב בהחלטות המדיניות שלכם.." את הלוקסוס הזה לא תאפשר "המפלגה המשותפת" לאף מפלגת שלטון ציונית.

[תמונתו של יעקב ליצמן נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש, על ידי בית השלום]

נשמעת טענה שהפוליטיקאים הערביים הם הקיצונים, בעוד שהחברה הערבית היא אחרת. כדי להמחיש את הבעיה אצרף מידע מתוך סקר עמדות ערביי ישראל שנערך ב 2017:

  • 58.7% מהערבים מכירים בזכות הקיום של ישראל (ירידה לעומת 2015).
  • 49% מכירים בלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (ירידה לעומת 2015).
  • 44.6% משלימים עם אופייה של ישראל כמדינת העם היהודי - 22.5% מסכימים עם חוק השבות (לעומת 40% ב- 2015).
  • 46% מהערבים בישראל מסכימים כיום כי השבת היא יום המנוחה במדינה.
  • 62% מהערבים חושבים שישראל היא מקום טוב לחיות בו.
  • 77% מעדיפים שלא לעבור למדינה פלסטינית כשתקום.

אם נוסיף את המילה "רק" לפני כול ערך - אזי יש שיראו בכך בעיה משמעותית ביחסי יהודים וערבים בישראל, שלא לדבר על עשרות האלפים המתכנסים לעצרות "התנועה האיסלמית" באום אל פאחם, נושאי דגלי אש"פ ואף חיזבאללה, לקריאות "אל אקצה בסכנה", שלא לדבר על רוצחי שוטרים ישראלים בהר הבית, הנהנים מהתואר "שהיד" שמעניק להם אחמד טיבי - כדי שיעלה חשש מפני הצטרפות אפשרית של חברי המפלגה המשותפת הכוללת את רעם-בל"ד. זאת כאמור, ללא קשר להזדהות הרבה של הרחוב הישראלי לשפר באופן משמעותי את התשתיות החברתיות ציבוריות של הישוב הערבי בישראל.

הריאיון השני נערך באותו יום ממש עם נציגה בכירה של מפלגת מר"צ, שטענה שעמדותיה שלה קרובות הרבה יותר לאלו של אחמד טיבי הקורא למדינת כול אזרחיה, לעומת עמדותיה של מפלגת "ימינה" למשל. גם כאן, ניכר שקיימת תמיכה רחבה לעמדות החברתיות של מרצ, הטוענת לשוויון חברתי וכלכלי בכול תחומי החיים. אך כאשר זה מגיע לרמה המדינית  - לא יהיו מפלגות רבות (בהמעטה) שיסכימו להפיכת מדינת ישראל למה שמכונה "מדינת  כול אזרחיה" שמשמעה מחיקת הזהות הלאומית היהודית, שלא לדבר על התמיכה הבלתי מסויגת בתנועות  שמאל קיצוני כמו "שוברים שתיקה" שחברה אידאולוגית ומעשית עם BDS.

הדילמה הזו בין חברה וביטחון, עומדת בפני ראשי המפלגות הגדולות. יש האומרים שחינוך ובריאות הם ביטחון כמו צוללות ומטוסים, אבל העמדות במדינות החוץ של הביטחון - הן קריטיות; ומלאכת ההרכבה תהיה קשה מנשוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *