[לקובץ המאמרים על פרשת שופטים, לחצו כאן]

עודכן ב- 16 באוגוסט 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שניים בסוגיית 'חוק המלך' המופיע בספר דברים. למאמר האחר, לחצו: 

• אבי הראל: חוק המלך ציווי או המלצה?

*  *  *

חוק המלך המופיע בפרשת שופטים בספר דברים, הוא מן החוקים המרכזיים בספר דברים, היות ובספרי המקרא האחרים אין התייחסות למלך או למוסד המלוכה בכללותו.

במקום אחר עסקנו בסוגיה, האם מוסד המלוכה הינו המלצה או חובה מקראית [1], והפעם נעסוק בזויות נוספות בחוק המלך.

במזרח הקדום, היה מקובל לתת למלך הנכנס לתפקידו ספר הדרכה מיוחד, אולם חוק המלך בספר דברים אינו ספר הדרכה אלא ספר של חוקים הנוגעים למלך, בהיותו מנהיג העם. הדרישה המרכזית מחוקים אלה הינה ללמד את המלך את יראת האל המקראי:" וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם" [2].

לרעיון זה יש מקבילות בספרות המצרית והבבלית. הן במסופוטמיה והן במצרים היו קיימות הנחיות כתובות למלך הנכנס לתפקידו [3]. המדובר היה בהנחיות למלך שנכתבו על ידי יועצים שונים, ואשר עסקו בין השאר בנושאים הבאים: קיום משפט צדק; אזהרות מפני צבירתו של רכוש והון רבים מדי; אזהרות מפני גיוס לא ראוי לשם מלחמה שאין לערוך אותה היות ואין היא מחויבת המציאות ועוד.

תעודה מרכזית מהמזרח הקדום אודות חוק המלך אנו מוצאים בתעודה המסופוטמית מימיו של אשורבניפל, מהמאה השביעית לפני הספירה. והידועה בשמה עצה לנסיך. בין העצות המרכזיות בתעודה זו אנו מוצאים את האלמנטים עליהם דברנו קודם לכן, וכן את האזהרה והעצה לנסיך/מלך לא להמרות את פי דעת יועציו.

[בתמונה: אשורבניפל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Carole Raddato קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

אזהרות אלה ואחרות היו שייכות לסוגה ספרותית מקודשת, על פי תעודה שנמצאה מהתקופה הבבלית, מהמאה ה - 12 לפני הספירה. בתעודה זו נאמר כי אין להטיל מס על אנשי העיר ניפור, ואף מופיע האיסור למנות מלך שהוא איש נוכרי, בדומה לאיסור בחוק המלך בספר דברים: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא" [4]. גם במצרים הקדומה היה המלך שהתמנה לתפקידו כפוף לספר הנחיות שבו נכתבו הוראות כיצד עליו לשלוט. אלו עסקו בעיקר בקיומו של משפט צדק, באיסור גיוס העם למלחמה שאינה רצויה והאזנה לקול היועצים והמומחים. בתעודה המצרית, היה קיים סעיף מיוחד בו קראו למלך לציית או לירא מהאלים, דבר המזכיר את חוק המלך המקראי:" וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" [5].

במגילת המקדש מקומראן [6], מופיעה תורת המלך בדומה לנאמר בספר דברים, ובה נאמרו בין היתר הדברים הבאים:" ושניים עשר נשיאי עמו ומן הכוהנים שניים עשר ומן הלויים שני עשר אשר היו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה...ולא יעשה כול דבר לכל עדה חוץ מהם. ואישה לא יישא מכול בנות הגויים כי אם מבית אביהו ייקח לו אישה. ולא יטה משפט ולא ייקח שוחד להטות משפט צדק ולא יחמוד שדה וכרם וכל הון ובית בישראל..." [7].

דברים אלו דומים במהותם לנאמר בספר דברים, אולם תורת המלך מקומראן כוללת סעיף הדומה דווקא להוראות המלך המצרי, בקשר לאנשי משמר המלך, כפי שאנו מוצאים אצל הקטיוס איש אבדירה [8], 300 לפני הספירה, כדלקמן:" באשר למשמר שלהם (הכוונה למשמר מלכי מצרים). אף אחד מהם לא היה עבד מקנת כסף או יליד בית, כי אם כולם בני כוהנים, בני עשרים שנה ומעלה, כך שהמלך בהחזיקו את האצילים הדואגים לגופו, והשומרים עליו יומם ולילה לא יטה למעשה חטא" [9].

[בתמונה משמאל: קטעים ממגילה 4Q175 - תצוגה במוזיאון לארכאולוגיה של ירדן בעמאן. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Berthold Werner. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בשני המקורות, הן במגילת המקדש מקומראן והן מהתעודה המצרית עולה שורת תקנות הנוגעות לדפוסי התנהגותו של המלך החדש. בשניהם מדובר גם על משמר הדואג לשמירת גופו של המלך וכן לשמירת רוחו, שמשמעותה הדאגה שלא יחטא לאלוהיו. על פי שני המקורות הללו, על נבחרים אלה להיות בעלי תכונות מוסריות נעלות בגיל של עשרים שנה ומעלה, ולעסוק יומם ולילה בשמירה על המלך. משמר עם דפוס עבודה שכזה, אינו מופיע בחוק המלך המקראי.

[בתמונה: חוק המלך... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ErikaWittlieb לאתר Pixabay]

אחרית דבר

חוק המלך המקראי בפרשת שופטים בספר דברים בא להתמודד עם האיום שמאיימת מלכות אדם על מלכות אלהים; ולפיכך, מציב החוק המקראי סייגים למלך, תוחם את סמכויותיו ומלמד כי חובותיו רבות מזכויותיו. החובה המרכזית המוטלת על המלך היא הציות הגמור לחוקי המקרא.

על פי חוק זה אין המלך נתפס כמחוקק. החוקים כולם חקוקים במקרא והמלך כפוף להם בדומה לכל אדם אחר מבני ישראל.  למרות שחוק המלך המקראי צופה באיסוריו אודות המודל שלילי של מלך שיש להתרחק ממנו, כדוגמת שלמה שהרבה לו נשים ונכסים, הרי שמאות השנים שבהן התרגל העם לצורת שלטון המלוכני עשו את שלהן; ולפיכך, לחזונות הנביאים לעתיד לבוא ניכרת השאיפה להשבת המלוכה על כנה.

במלכות שלעתיד לבוא לא ייזכרו עוד הרעות שאפיינו כאמור את ימי מלכות שלמה ואת החששות שבחוק המלך. רק הטוב שבימי שלמה, שלום ושפע כלכלי ישררו אז. תורת המלך מופיעה גם בספרות המזרח הקדומה וגם במגילת המקדש מקומראן. זו האחרונה דומה בדבריה לנאמר בחוק המלך בספר דברים, עם סעיף מפתיע הדומה דווקא להוראות המלך המצרי, והוא – הקמת משמר מיוחד של המלך שיעסוק אך ורק בשמירה על המלך בהיבט הפיזי והרוחני כאחד.

[בתמונה: חוק המלך... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ThomasWolter לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פרשת שופטים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, חוק המלך, ציווי או המלצה, ייצור ידע, אוגוסט, 2018.

[2] דברים, פרק י"ז, פסוק י"ט.

[3] עולם התנ"ך, דברים, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים:143 – 145.

[4] דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ו.

[5] שם, פסוקים י"ז – כ'.

[6] מגילת המקדש היא המגילה הארוכה מבין מגילות ים המלח; אורכה הוא כ-8.15 מטרים. המגילה היא חיבור הלכתי, הכולל נוסח משוכתב של חלקים מן התורה. המגילה עוסקת במועדים ופרטי ההלכות של חגים ומועדים, מהם כמה שאינם מוכרים לנו כיום, הלכות בית המקדש ובניינו, באופן המשלים את הידוע לנו מן התורה לגבי בית המקדש, תורת המלך והלכות המינהל הציבורי. המגילה נכתבה בתקופה החשמונאית, והחוקרים חלוקים בשאלת מחברהּ. ראה - יגאל ידין, מגילת המקדש, 3 כרכים, ירושלים, תשל"ז.

[7] ראה הערה מספר 3, עמוד 144.

[8] הקטיוס איש אבְּדֵרה, היה היסטוריון, פילוסוף ומדקדק יווני מאבדירה, שפעל סביב שנת 300 לפנה"ס. ראה – בצלאל בר כוכבא,  האתנוגרפיה היהודית של הקטיוס איש אבדירה , תרביץ, ע"ה, תשס"ו, עמודים:51 – 94.

[9] ראה הערה מספר 7.