ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
בימים האחרונים התקשורת מוצפת במחאות הכרזות והפגנות נגד כוונת משרד הפנים לממש את מדיניות קצבת שהייה לעובדים זרים, והפעולה להוצאתם מהמדינה.
הטיעון - להוצאה/להרחקה/לגירוש, תלוי את מי שואלים - נשען על התפיסה המקובלת במרבית מדינות העולם, שכול מדינה רשאית לקבוע מי יכנס בשעריה ולמי יוענקו זכויות עבודה, שהייה ואזרחות; המלווה בשורה של סנקציות כלפי מי שחורג מכך. כך למשל נקבעת מדיניות לגבי מסתנני עבודה, מבקשי מקלט מדיני, העסקת עובדים זרים לזמן קצוב, שחקני כדורגל/סל זמניים, תיירים ועוד.
יש מדינות שהן יותר מעודדות קבלת זרים, כמו: גרמניה, קנדה ואוסטרליה, המשוועות לתגבר את כוח העבודה הקיים; ויש שמחמירות - כול מדינה בהתאם לאינטרסים שלה; ואין כלל בין לאומי אחיד מקובל בנושא, אפילו לא בבקשה למקלט מדיני, הנתון לשיקוליה של כול מדינה.
למען האמת, גם לישראל יש מדיניות בתחום זה, אלא שהיא אינה נאכפת, מלאה חורים ומופקרת כמו חוקים אחרים רבים במדינה למשל חוקי אייכות והגנת הסביבה, תחבורה, בנייה ואחרים, שבהם -איש הישר בעיניו יעשה. בתחומים אלה, יש נטייה לממש ולכפות חוקים באופן סלקטיבי בצורה של "מבצעים" (שבוע-שבועיים ואז נחים כול השנה..) ולכן אינם נלקחים ברצינות, ולכך מתלווה גם הנטייה ללכת עם "רוח הרחוב", בעיקר בתקופות של בחירות המתקיימות לעיתים מזומנות, כדי לרצות בוחרים פוטנציאליים.
לישראל יש תקנות ברורות, המתעדכנות לעיתים בהתאם לצרכים משתנים לגבי עובדים זרים בתחומי החקלאות, בניין וסיעוד, לפיהם ההעסקה בישראל היא לזמן קצוב שלאחריה העובד הזר נדרש לחזור למדינת האם שלו. הבעיה מתעוררת כאשר עובד ובעיקר עובדת זרה, מתחתנים בישראל ומולידים צאצאים, במקרים רבים בעידוד ועצתם של ארגונים שונים "למען" ואז מתחוללת מהומה כאשר העובד/ת הזרים נדרשים לעמוד בחוק ולעזוב עם תום תקופת העסקתם הידועה מראש.
התנגדות להוצאתם מהמדינה - שהיא הפרה ברורה של החוק - מושפעת מהיבטים ומניפולציות רגשיות; במיוחד כאשר ילדיהם מעורבים בכך. זה מתבטא בכותרות כמו: "הם יודעים רק עברית, שרים שירי חנוכה, לא מכירים ארץ אחרת.."; שכולם נוגעים לרגש, אך אין להם כול תוקף חוקי, ולמען האמת, אינם רלוונטיים למצב.
אמנם יש מדינות המעניקות אזרחות אוטומטית לכול מי שנולד בתחומם, כמו ארה"ב, ויש מדינות המעניקות זכות לאזרחות לפי אזרחות האם או האב; ולא מקו הלידה המיקרי (אגב, בארה"ב שוקלים עתה לבטל את הזכות האוטומטית לדרכון עם הלידה).
מניסיוני האישי בשליחויות באפריקה למשל, כאשר בני נולד שם - לא העליתי על דעתי אפילו את האפשרות לתבוע מהמדינה המארחת הענקת דרכון לילוד, ראשית מישום שאינה עושה כ; וגם לא יכולתי לדרוש זאת בטענה כי "הילד יודע את השפה המקומית, שר שירי חג המולד בגן ואינו מכיר אף אחד בישראל...".
יתר על כן, טוענים ארגוני ה"למען" כי "עקירת ילד ממקום הולדתו עלולה לפגוע בנפשו הרכה". אם זה המצב, נזכיר כי מדי שנה עוקרות מאות משפחות ישראליות לניכר, ואיש מאותם ארגוני "למען" אינו עומד בשדה התעופה מפגין ומתריע על כך שהילד שלהם נעקר ממדינתו למקום שאינו יודע את שפתו, עד שנפשו הרכה תיפגע כתוצאה מכך. מה עוד שזו אחריות הורית.
בנוגע לעובדים זרים, הסיפור דומה. אני זוכר היטב עת עבדתי באחת המדינות באפריקה בה נדרשתי לחדש את רישיון העבודה שלי כול שלושה חודשים, ואם פספסתי ביום, הייתי צפוי להשלכה לכלא לאלתר ולקנס גבוה. זו הייתה מדיניותם ולא היה אף ארגון "למען" שיפעל לשחרר אותי ממגבלות אלה.
חריגים הם אלו המבקשים מקלט מדיני. ברור לכול, שמתוך 50 אלף המסתננים, בודדים הם הנזקקים באמת לסעד כזה. שהרי רובם המוחלט חדרו לישראל דרך מדינה שניה אחרת, שבה לא היו בסכנת חיים (מצריים למשל); והשאיפה להגיע לישראל היא, יותר משיקולי נוחות ועבודה וקיצור דרך לאירופה. לכן מתוקף עובדה זו, זכותה של המדינה לשקול בכובד ראש את מוכנותה להעניק מקלט מדיני, מה עוד שברוב המיקרים, המקלט הזמני הופך לקבוע; ואליו מתלווים כול בני המשפחה, מכול דרג שהוא.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KERBSTONE לאתר Pixabay]
אין במילים אלו כדי לשלול את זכותם של חברי ארגוני "למען" לשנות את חוקי ההגירה לישראל. לשם כך יש בחירות כול שנתיים. יחד עם זאת, מותר לחלוק על המניפולציות הרגשיות שהם מפעילים, תוך התעלמות מההשלכות ארוכות הטווח שאירופה חווה היום, שהיא כבר לעולם לא תוכל לשקם את תרבותה ומורשתה, למרות שמצבה הגיאופוליטי טוב לאין שיעור מזה של ישראל.
בנוסף, מרבים להזכיר לנו את הפסוק "כי גר הייתה בארץ מצריים". אין ספק שזה פורט על נימים ריגשיים עמוקים, אבל כדאי לזכור: עדיין איננו שוויץ, אנו חיים במזרח התיכון. על כן, יש להתמודד עם התופעה בפחות רגש; וביותר היגיון בריא!
