עופר בורין: מדוע פערה האדמה את פיה?

[בתמונה: פרשת קורח ועדתו... התמונה היא צילום מסך]

הברית עם קסטות הכהנים והלויים מקבלת בפרק הזה את התואר "ברית מלח עולם לפני יהוה". היום אנחנו משתמשים בביטוי "מלח הארץ" כדי לבטא אנשים מצוינים. ברית מלח עולם ליהוה – המלח מבטא את הברית בין אלוהים לכוהנים. מלח הארץ – המלח מבטא את הברית בין הארץ, האדמה, לבני האדם. שני ביטויים. בשניהם יש מלח. וההבדל ביניהם הוא ההבדל שבין שמיים לארץ...

[לקובץ המאמרים על פרשת קורח, לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

המאמר עודכן ב- 19 ביוני 2022

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים.

היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני).

החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי.

הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פרשת קֹרַח (קורח) היא הפרשה החמישית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק ט"ז, פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ח, פסוק ל"ב. את עיקר הפרשה תופס תיאור מחלוקת קֹרח ועדתו ותוצאותיה. (ויקיפדיה: פרשת פרשת קֹרַח).

(זו גם הפרשה שאיתה עליתי לתורה)

במדבר, פרק טז: קורח, בני עדתו, משה ומדוע פערה האדמה ובלעה את קורח ובני עדתו

ספור קורח ועדתו.... כפי שניתן היה לצפות, העימותים בין משה ויהוה לבני ישראל במדבר, ממשיכים.

קורח קורא תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון. והתוצאה – קורח וכל נאמניו מושמדים ע"י יהוה במחזה רצח רב-רושם: האדמה פוצה את פיה ובולעת את כולם על רכושם ובני משפחותיהם וכן יוצאת אש אלוהים ושורפת את כל מי מהמורדים שלא בלעה אותו האדמה: לא וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם ׃ לב וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ ׃ לג וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל ׃ לד וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ ׃ לה וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת.

[לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

[בתמונה: המרד של קורח ועדתו - חיתוך עץ מ- 1860. האמן: יוליוס שנור פון קרולספלד. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: המרד של קורח ועדתו - חיתוך עץ מ- 1860. האמן: יוליוס שנור פון קרולספלד. התמונה היא נחלת הכלל]

מנהיגותו של משה עומדת למבחן מיד אחרי פרשת המרגלים; שבאה אחרי פרשת ה"אישה הכושית" של מרים, שגם שם עמדה מנהיגותו במבחן; שבאה אחרי פרשת עגל הזהב, שגם שם עמדה מנהיגותו למבחן... סדרת המבחנים ממשיכה.

משה מנצח.

אבל האם המהלך הזה מחזק את מנהיגותו? הפרק מתחיל בדרישה של קורח ואנשיו (מאנשי שבט לוי, השבט הנאמן על משה, החוברים לשניים ממנהיגי שבט ראובן – השבט שלמעשה איבד את הבכורה) להיות שותפים לכהונה. פנייתם נראית מאוד תקיפה וכמעט כמו מרד: א וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן ׃ ב וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם ׃ ג וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהוָֽה.

בעקבות הפניה התקיפה, משה פועל בארבעה ערוצים:

  1. הוא נופל על פניו, ממש נדהם מהפנייה. אני חושב שהוא פשוט נעלב עד עמקי נשמתו הענווה.
  2. מזמין את קורח ועדתו למבחן קבלה לכוהנות אל מול אלוהים, כשאלוהים הוא השופט.
  3. מזמין את חלק מאנשי קורח, אלה שאינם משבט לוי,  לשיחה – פוליטיקה מקובלת של הפרד ומשול – אך אלה מסרבים לבוא.
  4. מבקש מאלוהים להכשיל את קורח ואנשיו במבחן (המשחק מכור מראש!!), משום שהוא משה היה הוגן בכל תקופת מנהיגותו: טו וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־יְהוָ֔ה אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹא חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם.

לא היה להם הרבה סיכוי למול הפעילות הנמרצת של משה.

אפשר לשאול מדוע משה פעל כפי שפעל. קטונתי מאוד אבל יש כאן ריח של חוסר בטחון עצמי עם סוג של דאגה לשמירה על הפרדת מעמד הכוהנים משאר העם. אז, לפני 3000 שנה, הכוהנים ניהלו למעשה את כל החיים של העם, ולא רק את ענייני הכהונה בלבד; ולכן, נוצר החיכוך בינם לבין בני קורח. משה לא הבין את הסיטואציה, לא ידע לבנות דיאלוג משתף, ובחר לבסס את מעמד הכוהנים כ"קסטה" נפרדת ומורמת מעם. לימים הסתבר שמעמד כזה מגיע לידי סיאוב ושחיתות עליהם דברו רבות נביאי ישראל.

ואיך כל זה קשור אלינו, בישראל המודרנית? זה קשור. מאוד קשור.

הערבוב בין ענייני המדינה לענייני הדת (כוהנים בדוגמה הזו) הוא מסוכן. הערבוב בין מנהיגות המדינה והעם למנהיגות הדתית עלול לגרור לתוצאות הרות אסון כדוגמת מקרה קורח.

מדינה חופשית, דמוקרטית ויהודית חייבת להפריד באופן חד  וברור בין כוהני הדת (הרבנים, החצרות, המדרשות, הישיבות, מוסדות הדת, מוסדות הלימוד הסקטוריאליים הדתיים) לבין ענייני המדינה. המדינה אינה מדינה יהודית בכך שהיא מאפשרות לנציגי האורתודוקסיה הדתית לנהל אותה. המדינה היא מדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית במובן שהיא בית לאומי ליהודים.

[התמונה: איור מתנ"ך הולמן 1890. התמונה היא נחלת הכלל]

[התמונה: איור מתנ"ך הולמן 1890. התמונה היא נחלת הכלל]

ובחזרה למשה ויהוה: החלטתו של יהוה להשמיד את קורח ועדתו נתקלת בשתי התנגדויות:

ראשית פונים משה ואהרון ליהוה (בתואר אל, אלוהי הרוחות) באופן דומה לפנייתו של אברהם בעניין סדום ועמורה – האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? כ וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר ׃ כא הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאַכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע ׃ כב וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף. 

אבל יהוה לא מוותר ואז משה (לבדו, ללא סיוע מאהרן) מודיע לכולם שמה שהולך לקרות אינו על דעתו. זוהי פעולה אלוהית שהוא, משה, מתנגד לה. כל כך נפלאה התייחסותו זו של משה: כח וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְהוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי ׃ .....לה וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת.

זהו. ההתנגדות למשה נעלמה. האמנם? האדמה בלעה את ההתנגדות והאש שרפה ואכלה אותה.

משה אמר בפרקים קודמים "ומי ייתן כל עם יהוה, נביאים"; ויהוה מתקן: משה אמר אבל אני קובע. ואצלי – אין חכמות. עכשיו הכול ברור.

משה אכן הוא העניו מכל אדם. הוא התגבר על העלבון. הוא היה "על-אנושי". יהוה לא אהב את זה, וקורח ו-250 בני עדתו שלמו את המחיר.

בהמשך נגלה, שהחיסול לא היה מלא. נשארו לפליטה שניים מבניו של קורח. ככה זה עם יהוה, תמיד משאיר שארית פליטה. סוג של הזדמנות שנייה (ההזדמנות הזו הביאה את שמואל הנביא...)

במדבר, פרק יז' - עד מתי נמות?

הסתיימה פרשת קורח. אפשר כמעט להרגיש את השקט וההלם של בני ישראל. לפני רגע בלעה האדמה את קורח ועדתו ונשרפו אנשים מכובדים לנגד עיניהם. העם כנראה לא מסוגל להכיל את מה שקרה.

לאחר לילה, שכנראה לילה קשה מאוד היה, העם שוב בה ומתלונן למשה ואהרון. הפעם התלונה אינה על רצון לחזור למצרים. הפעם העם מאשים את משה ואהרון בכל המוות וההרג שהתרחש בימים האחרונים במחנה (למרות שמשה התנגד לכך בפומבי): ו וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְהוָֽה.

משה ואהרון לא מספיקים להגיב על האשמה החמורה, שנובעת לדעתי פשוט מייאוש, ויהוה מגיב מיד כשהוא מודיע למשה ואהרון שגמלה החלטתו להשמיד את העם. יהוה מהיר חימה כהרגלו: ט וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר ׃ י הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם.

משה מבין שהמצב חמור ושולח את אהרן לרוץ אל תוך מחנה העם עם קטורת כדי למנוע מאלוהים לבצע את השמדת העם: יב וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֨רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹך הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם ׃ יגוַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה.

אהרן רץ ומצליח לעצור את מגפת המוות שאלוהים החדיר בעם. בכל זאת נהרגו הפעם כ 14,000 אנשים: יד וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח.

[בתמונה: אהרן רץ ומצליח לעצור את מגפת המוות שאלוהים החדיר בעם... איור מ- 1890 מתוך תנ"ך הולמן. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אהרן רץ ומצליח לעצור את מגפת המוות שאלוהים החדיר בעם... איור מ- 1890 מתוך תנ"ך הולמן. התמונה היא נחלת הכלל]

ריח גופות שרופות וגופות מתים שנפגעו במגיפה פתאומית עומד באוויר. העם הגיע לתחתית. אין תקווה. הדור הזה הוא כבר דור של "מוזלמנים" – חיים-מתים; והם מתחילים להבין זאת. הפרק מסתיים באמירה של עם גוסס: כז וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבַֽדְנוּ׃ כח כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב׀ הַקָּרֵ֛ב אֶל־מִשְׁכַּ֥ן יְהוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֹֽעַ.

איזה סיום: האם תמנו לגווע? רוצים לומר – אוקיי, הבנו, נועדנו למות. האם גמרנו כבר למות? אולי תהרוג אותנו כבר עכשיו ונדלג על 40 שנה מיותרות במדבר?

זהו. זה הרגע שבו מתה רוחו של דור המדבר, או כפי שקרא להם ביאליק – מתי מדבר (קטע מהפואמה "מתי מדבר" של חיים נחמן ביאליק):

[תמונתו של חיים נחמן ביאליק, משמאל למטה, היא נחלת הכלל]

[תמונתו של חיים נחמן ביאליק היא נחלת הכלל]

שׁוֹמְרִים אֶת-פִּי זְקַן הַחֲבוּרָה – וְהוּא אֶחָד "קָדוֹשׁ" וְיָשִׁישׁ –

יִשָּׂא הַיָּשִׁישׁ וְאָמַר: "בָּרֵךְ שֵׁם אַלַּהּ, הַמַּאֲמִין!

חַי זְקַן הַנָּבִיא, כִּי-רָאוּ עֵינֶיךָ אֶת-מֵתֵי הַמִּדְבָּר!

מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, דּוֹר קְדוּמִים, עַם נֶאְדָּר בָּעֹז, עַתֶּיק יוֹמִין,

אָכֵן עַז-נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְּסַלְעֵי עֲרָב עַם-זֶה הָיָה:

הִמְרוּ אֶת-נֶפֶשׁ נְבִיאָם וְגַם בֵּאלֹהֵיהֶם הִתְגָּרוּ –

וַיִּסְגְּרֵם אֶל-בֵּין הֶהָרִים וַיַּפֵּל שְׁנַת נֶצַח עֲלֵיהֶם,

וַיְצַו אֶת-הַמִּדְבָּר עֲלֵיהֶם וּשְׁמָרָם לְזִכְרוֹן דּוֹר דּוֹרִים –

וְיִנְצֹר אַלַּהּ מַאֲמִינָיו מִנְגֹעַ בִּקְצֵה כַנְפוֹת כְּסוּתָם!

וּמַעֲשֶׂה בַּעֲרָבִי שֶׁנָּטַל חוּט אֶחָד מִצִּיצִית כְּנַף בִּגְדָם –

וַיִּיבַשׁ כָּל-גּוּפוֹ מִיָּד עַד שֶׁהֵשִׁיב הָאָשָׁם לִמְקוֹמוֹ –

וְהֵם הֵם אֲבוֹת עַם-הַכְּתָב".

זה דור שמת בידי אלוהיו.

אסור שיחזור איזשהו דור ישראלי שרוחו תומת ביד מנהיגו פעם נוספת.

במדבר, פרק יח' - "מלח ברית עולם" מול "מלח הארץ"

מיד אחרי שבני ישראל מבקשים למות, מוריד אלוהים, באופן ברור וחד-משמעי, את הסדר החברתי בענייני הקודש עד עולם (חשוב לזכור שאז, וגם החרדים היום, מגדירים את ענייני הקודש כענייני המדינה).

במקום הראשון – הכוהנים. הם היחידים העוסקים בענייני הקדושה למיניהם: א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֨יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֹ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֹ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם.

יש בעבודת הקודש סכנה גדולה מחד גיסא; ומאידך גיסא, הם מקבלים את כל הקרבנות למיניהם שהעם מביא לאוהל מועד; וכן מעשר, מכל מעשר שהעם מביא ללויים וכן את כל בכורות היבול החקלאי:

פסוקים רבים מתארים את מגוון התוצרת שיקבלו הכוהנים. זה מסתיים ב: יט כֹּ֣ל׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ ׃

אלוהים מגדיר "קסטה" של כוהנים עד עולם. מאחר והם עסוקים כל הזמן במלאכת הקודש, הרי שאין להם זמן לעבודה שפרנסה בצידה ואין להם צורך בנחלה: כ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.

[בתמונה: אלה ששווים יותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ejaugsburg לאתר Pixabay]

[בתמונה: אלה ששווים יותר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ejaugsburg לאתר Pixabay]

יהוה אומר לכוהנים שאין להם חלק בתוך בני ישראל. ממש הפרדה: "חלק לא יהיה לך בתוכם"!!

ולבסוף – יהוה הוא נחלת הכוהנים בתוך בני ישראל. עצוב – אין ליהוה מקום לשאר בני ישראל. אלוהים מצטמצם!

במקום השני – הלוויים. הם העוזרים לכוהנים: כא וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד.

הלויים עובדים את עבודת אוהל מועד (מסביב לכוהנים העובדים בקודש) וכתמורה לעבודתם הם מקבלים מעשר מכל מה שמפיקים בני ישראל.

במקום השלישי – שאר בני ישראל שלהם אסור כלל להתקרב לאוהל המועד. כל מהותם היא הבאת מעשרות וקרבנות לאוהל מועד, לכוהנים וללויים. בקודש הם לא נוגעים ולא מתקרבים אליו: כב וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת.

בעיני, זה פרק שסוגר את הקשר הישיר, החשוב, הרוחני בין האדם לאלוהיו. הכוהן מקבל לידיו את מתנת הרוחניות, רק משום נתוניו הגנטיים!! כך גם הלויים.

רוח האדם החופשי לא יכולה לחיות בסיטואציה כפויה שכזו. אלוהים מכנה את בני ישראל כ"עם קשה עורף". אני חושב שהפרק הזה מבהיר עד כמה אלוהים ומשה הפכו למנותקים מהעם מאז היציאה ממצרים. הם מאשימים את העם בגעגועים ל"סיר הבשר", אבל מול זה מעמידים מול העם עתיד של שעבוד לקסטות הכוהנים והלויים.

אז למרות שהעם בפרק הקודם כבר מבקש למות, יש לי הרגשה שהרוח האנושית תחזור לנבוט ולמרוד בשיטה החברתית המוצעת בפרק הזה. לא רק זאת, גם הכוהנים יהפכו למושחתים כי גם הם בני אדם והם ירצו יותר ויותר כוח והון.

חלק מהמרד הוא הנגשת התנ"ך לכולם במסגרת פרויקט 929. ואם יצא קצפו של אלוהים בעניין – שייצא!! נתמודד.

הברית עם קסטות הכהנים והלויים מקבלת בפרק הזה את התואר "ברית מלח עולם לפני יהוה": יט כֹּ֣ל׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ.

היום אנחנו משתמשים בביטוי "מלח הארץ" כדי לבטא אנשים מצוינים. ברית מלח עולם ליהוה – המלח מבטא את הברית בין אלוהים לכוהנים. מלח הארץ – המלח מבטא את הברית בין הארץ, האדמה, לבני האדם.

שני ביטויים. בשניהם יש מלח. וההבדל ביניהם הוא ההבדל שבין שמיים לארץ...

[לקובץ המאמרים על פרשת קורח, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

2 thoughts on “עופר בורין: מדוע פערה האדמה את פיה?

  1. Pingback: פרשת חוקת (חֻקַּת) באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: פרשת קורח באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.