אודי מנור: גדי טאוב, פקידוסטאן והדמוקרטיה לסוגיה

 

[בתמונה: גדי טאוב. המקור: פייסבוק]

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.

[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]

*  *  *

גם בלי להחזיק בו זמנית את מאמרו הנוקב של גדי טאוב היום בפראבדה של ה- BDS הישראלי ('הארץ', אם זה לא ברור), אפשר לבוא חשבון עם מה שיש ועם מה שאין בדבריו.

למי שלא קרא, ב- 9 למאי 2019 פרסם גדי טאוב ב'הארץ' את המאמר: "בפקידוסטן נזכרו בדמוקרטיה". ממש בקיצור: טאוב צודק לחלוטין כשהוא כותב שיש למצוא איזון נכון בין שלושת הרשויות בישראל. הוא גם צודק כשהוא אומר שהדיבורים על 'פשיזם' נבובים, מביכים, לא משכנעים. אדרבא, כפי שכתבתי בבלוג הזה בערך חמש פעמים אם לא יותר בזמן האחרון, מי שמחפש סיבה טובה (לא יחידה, לא בודדה, ובכל זאת סיבה טובה) לעובדה המשונה שהליכוד ממשיך לנצח (ותכף נבדוק האם הליכוד ניצח, הוא לא, אבל לצורך העניין נגיד שכן), אז הנה היא: כל עוד מתנגדי הימין (שמאל, מרכז, דג מלוח או סיר נפוח) ממשיכים לעשות דלגיטימציה לשלטון קיים (והם עושים זאת בערך מאז 1981), אין סיבה שהציבור שממשיך לתמוך בימין או בנתניהו או במנחם בגין (כן, אני מכיר כאלו שמצביעים עדיין בגין), ישנה את דעתו. ממש בקיצור: אם החלופה מציגה עצמה כתמצית הנאורות ואת יריביה כמיץ של הדרעק, אז הנה, זו התוצאה.

[למאמרו של גדי טאוב: "בפקידוסטן נזכרו בדמוקרטיה", לחצו כאן]

איפה הבעיה עם דבריו של טאוב בעניין האיזון הראוי בין הרשויות?

שנכון לעכשיו - וזה הולך להמשך עוד זמן לא קצר לצערי - אין אף גורם מאוזן שמסוגל להוביל מהלך של איזון.

ואם החלופות הן הרעיונות המעוותים של סמוטריץ' או הרעיונות הדוגמטיים של בית המשפט העליון, אני מעדיף את האפשרות השנייה. כי לפחות ברור לי, שבבית המשפט העליון מכבדים את החוק. מה שאי אפשר לומר על ראש הממשלה המכהן למשל, בלי קשר לאסופת התיקים שעומדת ותלויה מעליו. כשראש הרשות המבצעת יוצא שוב ושוב ושוב ושוב ומשתלח ברשויות האחרות, אי אפשר לבוא בטענות לבית המשפט העליון על כך שהוא מפר את האיזון. ואת זה עושה טאוב, וכאן הוא טועה באופן חמור ומזיק.

הלאה.

טאוב מלגלג על ההבחנה שעשו אנשי 'כחול לבן' ואחרים בין דמוקרטיה כפרוצדורה ובין דמוקרטיה כמהות. שוב, גם כאן הוא צודק והוא טועה:

טאוב צודק כשהוא מלגלג על אלו שכשנוח להם, הדמוקרטיה היא לב ליבה של המציאות המודרנית, השיטה הכי גרועה חוץ מכל השיטות כולן, הפרוצדורה שאת קלקלותיה יש לתקן בעוד דמוקרטיה, כלב השמירה וכן הלאה וכן הלאה; אבל כשלא נוח להם, לפתע כולם הופכים לנטורי חרטא-קרתאיה ומגינים על הפיטם של האתרוג כי הוא, הפיטם המפוטם, מביא להם את השלום כלומר את הנסיגה המיוחלת מהשטחים שהיא בגימטריא 'שלום' או משהו כזה.

[בתמונה: הפיטם של האתרוג... נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Yankelowitz, והיא נחלת הכלל]

אכן כן, דמוקרטיה מהותית היא המימד הנשגב שכל חברה דמוקרטית אמורה לשאוף אליו. אבל התנאי ההכרחי לקיומה, הוא ההקפדה על הפרוצדורות. לא רק שהנשגב לא יכול בלי הנמוך, אלא שבמקרה הזה - כמו שכולנו יודעים על כל בית שאנחנו רואים - הנמוך הוא היסוד של הנשגב; ובלעדיו, הנשגב הוא מלים ריקות.

אבל, מה בדיוק מהותי בתוצאה הפרוצדורלית של הבחירות האחרונות? טאוב דורש במפורש שהשלטון הנוכחי ששב ונבחר יפסיק להתייחס ליבבות של להקת פיקוד מטכ"ל (לייק, גדי, עדיין יש לך את הזה...) כי הדמוקרטיה קבעה שהוא ניצח.

אז הנה חדשות ישנות שכדאי לכל ישראלי שמייחל לתיקון המערכת לשמוע, להבין ולהפנים: מאז 1949 ועד היום לא הייתה אף מפלגה שניצחה כאן בבחירות. למה? כי כדי לנצח יש לקבל 50.1% מהקולות לפחות, כלומר 61 מנדטים. ב-1969 המערך זכה בהישג הגדול ביותר: 56. חסרו לו 5 חברי כנסת כדי להקים ממשלה.

בפעם האחרונה שבדקתי, ואני מודה שאת זמן הקריאה שלי אני משקיע בספרים על פעם ופחות במאמרים של היום, וזה לא בהכרח לזכותי אבל זו עובדה, בכל אופן בפעם האחרונה שבדקתי בבחירות האחרונות הליכוד (ולא ביבי, כי כאן, בישראל, מצביעים למפלגות או לרשימות, ונכון שרשימות ומפלגות מורכבות מאנשים ונכון שאפילו נתניהו הוא איש, ובכל זאת) זכה ב-35 מנדטים. חסרים לו לפי גיליון האקסל, ושני מחשבוני היולט פקארד ישנים שאני מחזיק בדיוק בשביל זה, לפחות עוד 26 חברי כנסת כדי לממש את הפרוצדורה הדמוקרטית ולהתחיל לעסוק במהויות.

טאוב קבע שהשלטון הנוכחי ניצח. הוא טועה. פרוצדורלית ומהותית. למיטב ידיעתי - שוב, אני קורא עכשיו את הביוגרפיה של פליקס רוזנבליט שר המשפטים הראשון שגם מוכר בשם פנחס רוזן (ראו תמונה משמאל) - עדיין לא הורכבה קואליציה. אלא אם טאוב יודע משהו שאני לא יודע - והוא לא, זו רק התחכמות (גם לי מותר) - הפרוצדורה של ה-9 באפריל מחכה עדיין לקבל צורה של ממש: קואליציה של למעלה מ-61 חברי כנסת ועל בסיסה ממשלה.

[מקור תמונתו של פנחס רוזן משמאל: טדי בראונר, אוסף התצלומים הלאומי]

עדיין לא מאוחר להרכיב ממשלה, שאחד מתפקידיה הראשיים יהיה לנסח מחדש אמנה חברתית שבמילים אחרות משמעותה הוא מציאת איזון בין הרשויות. ממשלה כזו לא יכולה להיות ממשלת ביבי-סמוטריץ'. רמז: יש עוד רשימה שזכתה ב-35 מנדטים. ביחד זה יוצא, רגע, אני בודק בכל המחשבונים, כן, 70 חברי כנסת.

מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה בדבריו של טאוב, ביקורתו על פקידוסטאן: צודק מאה אחוז טאוב. מאה ואחד אחוז, אפילו 202 אם כבר מרפררים למורשת הצנחנים. גם בעניין הזה כתבתי עשרות ואמרתי מאות פעמים את מה שהרבה מדי אנשים בארץ הזו לא רוצים לשמוע ולראות: אם יש איום פנימי על הדמוקרטיה הישראלית (אני, כמו רבין, ולא רק נתניהו, מאלו החושבים שהאיום האיראני הוא עניין רציני מאד ולא ספין שתפקידו לטשטש את בקבוקיה ונביחותיה של שרה), הרי שהוא בא משלטון פקידי האוצר ששורשיו אי אז לפני 40 שנה, אבל שאחרי 'תכנית הייצוב' (1985) הוא קיבל גושפנקא בצורה של פרוצדורה (חוק ההסדרים) ומהות (ראשי ממשלה התומכים בשיטה הכלכלית שמשרתת את האינטרסים המיוצגים באופן לא-דמוקרטי על ידי פקידוסטאן).

ובעניין הזה טאוב חייב לעקור קורה עצומת ממדים מבין עיניו. כי המהות העומדת מאחורי פקידוסטאן היא רוח המפקד, רוח הקברניט, ומי הוא הקברניט בעשור האחרון? בדיוק. נתניהו.

רוצה טאוב להעביר מהעולם את שלטון הפקידים חסר המעצורים והאנטי-דמוקרטי, הפוגע בחברה האזרחית בישראל כל יום שעה שעה, בבתי החולים בכבישים בתחנות הרכבת בפיגומים בחדרי המורים בקליניקות של העו"ס במשרדי הפרקליטות במשרד החוץ וכן הלאה? טוב יעשה אם יעקור את הקורה ויביט על המציאות: במשמרת של ראש הממשלה הנוכחי, עולה ופורחת מדינת פקידוסטאן כפי שלא פרחה מעולם.

מקורות והעשרה

2 thoughts on “אודי מנור: גדי טאוב, פקידוסטאן והדמוקרטיה לסוגיה

  1. Pingback: פנחס יחזקאלי: עשר כרזות על פוליטיקה ומדינאות: אוסף שלישי - ייצור ידע

  2. Pingback: פנחס יחזקאלי: עשר כרזות על פוליטיקה, צבא ומדינאות: אוסף רביעי - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *