פנחס פישלר: לא הפרדת רשויות. רק ניגוד עניינים…

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 'מחלקה ראשונה'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

עו"ד פנחס (פיני) פישלר הוא קצין משטרה לשעבר ביחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) בימי ניצב בנימין זיגל. הוא בעל חמישה תארים אקדמיים, שלושה מהם בהצטיינות, ממייסדי תנועת אומץ, הגן בערכאות שונות על שוטרים וקציני משטרה רבים, פעמים רבות בהתנדבות. לוחם בלתי מתפשר למען טוהר המשטרה והאפקטיביות שלה. מייסד דף הפייסבוק "משטרת לואי דה פינס". מוציא מידי חודש דו"ח מסכם על חריגות במשטרת ישראל, שהפך חומר חובה בידיהם של אנשי אקדמיה ואזרחים שאכפת להם.

[לדף הפייסבוק, משטרת לואי דה פינס, לחצו כאן]

*   *   *

הכתובת הייתה על הקיר...

המצב - שבו יש למשטרה יחידת תביעות משלה - החל לפני 20 שנה כפתרון זמני, אך הפך לקבוע. דו"ח מבקר המדינה, כב' השופט בדימוס חיים יוסף שפירא, (ראו תמונה משמאל) מה- 6 במאי 2019 קובע, כי יש לאחד את התביעה המשטרתית עם הפרקליטות. 

[תמונתו של מבקר המדינה, השופט בדימוס חיים יוסף שפירא נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יצחק הררי - משרד מבקר המדינה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

זהו דו"ח מקיף, חמור, נוקב ואף מצמרר; כזה האמור להדיר שנתם של רבים. עניינו, ב:

  • מבנה ארגוני לקוי;
  • בהיעדר הפרדת רשויות;
  • בניגוד עניינים מובנה;
  • במיליוני אזרחי מדינת ישראל - שבמהלך שנים רבות, "חטפו" כתבי אישום ממשטרת ישראל לצרכים פנימיים של סטטיסטיקה משטרתית; ו'סתמו' את בתי המשפט בשטויות...

זאת, בניגוד להחלטת ממשלה משנת 2001; ובניגוד למסקנותיהם של ועדות ציבוריות, דוחות מבקר המדינה בעבר וגורמים מקצועיים... המבקר קובע כי המצב הנוכחי, לכל הפחות, מעלה חששות לניגודי עניינים של התובעים!

כמיטב המסורת...

אם אינני טועה, זהו הדו"ח האחרון שיצא תחת ידיו, בטרם יסיים את תפקידו הרם.

במסורת המשפטית, נהוג, כי שופט בית משפט עליון, הפורש לגמלאות, בגיל 70, מוציא תחת ידיו פסק דין אחרון, "מכונן", ייחודי, כזה שמותיר חותם לדורות, כזה שמרעיד את אמות הספים; ועניינו "רוחבי" ולא "ספציפי" - לא  פרטני - לא אישי.

לאמור, פסק דין משפטי - עקרוני  - מקיף - ממצה -  כזה שמותיר חותם ממשי ומוחשי - לדורייתא - אודות סוגיה משפטית מהותית  ועקרונית - רחבת היקף ומשמעות.

כזה למשל, היה פסק הדין של כבוד המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, (ראו תמונה משמאל), שפעם, בעצמו, כיהן כיועץ המשפטי לממשלה.

פסק דינו האחרון - הנוקב - המהדהד - המרטיט -  האמיץ - המתבקש - כזה הנלמד אף באקדמיה - נסב  בטרם פרישה -אודות  גודל - אודות שטח המחיה  המינימלי-  האנושי - הצריך של האסירים הכלואים בבתי הכליאה - בבתי האסורים - במתקני השב"ס בישראל, גם ובעיקר על רקע ולאור כבוד האדם. שהרי: יש לשמור על כבוד האדם – ועל צלם אנוש.

[תמונתו של השופט בדימוס אליקים רובינשטיין נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הרשות השופטת של ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

[למאמרה של ד"ר חגית לרנאו על פסק הדין של כב' השופט, רובינשטיין, לחצו כאן]

זאת, גם בעקבות אותה ה"מהפיכה החוקתית" שבאה מבית מדרשו – מבית היוצר - של ענק המשפט – כבוד השופט הפרופ' אהרון ברק. לאמור: בא כב' השופט אליקים רובינשטיין ואחז - אחרי עשרות רבות של שנים - את השור בקרניו, בעניין סוגיה זו, בהכריזו במילותיי שלי: "לא עוד". "די". "נגמר". "נמאס". "בלתי נסבל". בבחינת: "מה שהיה לא יהיה" – יש גבול לכל תעלול - חאלאס - מספיק עם הסיפורים - מספיק עם האמתלות - מספיק עם התירוצים. לא בולעים יותר אטריות קרות ("לוקשים").

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי JESHOOTS-com לאתר Pixabay]

גם אסיר – באשר הוא אסיר – הוא אדם – צלם אנוש -  בעל זכויות יסוד. את זכויותיו – איש לא ייטול  הימנו – על אף מדי האסיר הכתומים – על אף הסורגים – על אף גדר התיל – על אף הבריח התיכון,  על המפתח הענק - הנועל. והוא גם נקב בגודל השטח ובהגדרת ותיחום לוחות הזמנים,  הכל,  על מנת לא להותיר כלום בידי ה"מומחים" "למשוך" עוד, בזמן, במועדים, עד לקץ הימים. אגב, סוגיית התקציב הכרוך, בנדון דידן, בעקבות הציווי המשפטי להגדלת שטח מחיית האסיר, כלל אינה רלוונטית, משהזכות – כזכות יסוד חוקתית - גוברת (גם) על כסף – על ממון.

גם כאן מדובר בסוגיה מהותית ועקרונית!

הנה, ממש כשם - כך גם כאן – עניין לנו בסוגיה משפטית מהותית ועקרונית הנוגעת ביסודות חוקתיים-משפטיים בסיסים ויסודיים; סוגיה הימנה נרתעו כולם ברחו הימנה... סוגיה שממנה חששו כולם; חששו, לתקן את הפסול. חששו, לתקן את המעוות. חששו, לתקן את הפגם. חששו, לתקן את המום. חששו, לעשות את השינוי הדרסטי - המתחייב - המתבקש - הדרוש.

משפטית, הרי שענייננו בסוגיה משפטית טריוויאלית, אלא, שהיא נוגעת, כל כולה, במשחקי אגו, במשחקי כוח, במשחקי שררה, בשליטה על תקציבים, בשליטה על דרגות ומינויים. ענייננו ב"אני ואפסי עוד". לא צריך להיות פרופסור למשפטים על מנת להבין, עד כמה פגומה היא ופסולה השיטה. אין ולא צריך להותיר בידי משטרת ישראל את הסמכות להגיש כתבי אישום. את הסמכות יש להותיר אך ורק בידי פרקליטות המדינה. היא ולא אחר.

מזה כ- 16 שנים אני נלחם, כמעט לבדי, בודד במערכה העיקשת והעקרונית הזו -  ממש כמילות השיר "בדד אלך", מול "כולם", מול כל  אותם נושאי משרה בכירים, האמונים כולם על מערכות האכיפה בישראל, כנגד התופעה הצורמת, הנפסדת והפסולה, הבלתי חוקתית, הבלתי מוסדרת, הבלתי הגיונית, הבלתי נסבלת, הפוגענית כדי שורשה, אשר בה, משטרת ישראל, חוקרת ביד ימין, ומגישה כתבי אישום ביד שמאל – בהינף קולמוס ואגודל.

.

התופעה הנפסדת והנלוזה, פרי שיירי המשפט המנדטורי, שחלף כבר מזמן מן העולם, הגיעה לכדי השיעור המדהים, שבו למעלה מ- 92%  מסך כתבי האישום - המוגשים במדינת ישראל, מידי שנה, על פני שנים כה רבות - מוגשים לבתי המשפט על ידי משטרת ישראל (באמצעות שלוחות התביעות), אשר  עצם  ומהות תפקידה הוא באכיפת החוק ובחקירות.

ודוק: מקום בו סיימה משטרת ישראל לחקור בתיק חקירה, תם גם תפקידה. את שיקול הדעת, אם להגיש כתב אישום אם לאו, יש להותיר אך ורק בידי פרקליטות המדינה, בידי התביעה שבפרקליטות המדינה.

במצב דברים בו "שלוחת התביעות" של המשטרה, תחת "חטיבת התביעות" (היום) של המשטרה - ופעם באמצעות המחוז (שפיקד על שלוחות התביעות) מגישה גם כתבי אישום - מוצאים אנו, עצמנו, במצב של היעדר (מוחלט) של הפרדת רשויות, מחד גיסא; ובמצב  של ניגוד עניינים מובנה ומובהק, מאידך גיסא; בבחינת, לומר, כי האינטרס של המשטרה "להוכיח", באמצעות כל אותם כתבי האישום, כי בחקירותיה ה"מוצלחות", ה"מקצועיות", בשלו גם והבשילו מכלול הראיות הצריכות והמתבקשות, לכדי הצורך (אף החובה?) בהגשת כתבי האישום.

אבי ז"ל, אביגדור, היה אומר, תדיר, בציניות ובבוז כך: "אם תיתן לעצמך ציונים בכל בחינה, בערבו של יום, תקבל גם סטיפנדיה [מלגה] כתלמיד מצטיין". לאמור: משטרת ישראל, זו החוקרת, ביד ימין, באה להצדיק, ביד שמאל, את קיומה ואת "כושרה המקצועי", הראוי לכל שבח והלל, באמצעות אותם מאות אלפי כתבי אישום, שבשלו תחת ידה, כתבי האישום המגישים קציניה ושוטריה, לובשי המדים, כולם, במישרין, שלא באמצעות  פרקליטות המדינה.

מעולם, לא היה, לא פיקוח ולא בקרה, על ידי גורמי מקצוע חיצוניים, בפרקליטות, על עבודת המשטרה, בכל הקשור לצורך ולאיכות כתבי האישום המוגשים על ידה. לא זו אף זו: המצב היה שנים רבות, חמור מכך: יחידות התביעות של משטרת ישראל, הפרושות בכל רחבי הארץ, היו כפופות, במישרין, למפקדי המחוזות ברחבי הארץ ולקציני האח"ם המחוזיים. אלו גם היו אחראים על קידום התובעים, בדרגות ובתפקידים. הם גם נתנו להם חוות דעת תקופתיות. אלו, שהיו סועדים את ארוחות הצהריים, בחדרי האוכל המשטרתיים, היו נפגשים תדיר עם התובעים המשטרתיים ועם ראשי שלוחות התביעות; ומשוחחים על תיק זה או אחר ש"חייב להגיע לכדי כתב אישום ומהר". לחלופין, הם היו "סוגרים עניינים", גם בטלפון, אף בציווי, אף בפקודה, לאמור: "תיק חקירה זה, של החשוד (זה או אחר), חייב להסתיים בכתב אישום ויפה שעה אחת קודם. אל תוותר – תמהר ותגיש נעשה לו בית ספר".

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

כך זה התנהל שנים רבות. גם בשיח פרוזדורים. גם בשיח ערבי הווי ובידור. בנופשונים, במלונות, בחופשות, ב"ימי גיבוש". הכל ידעו, הכל ראו, הכל שמעו והכל עצמו עין והכל אטמו אוזן, מלשמוע את צעקותיי והדפו אותי מעל פניהם. זוכרים את רב ניצב יוחנן דנינו, המפכ"ל? איך הוא אמר / הגדיר/הצהיר תדיר: "מדד סיכויי העבריין להיתפס". "תוכנית המפנה" ה"דגולה" שלו עליה גם מתחה ביקורת קשה ונוקבת, הנשיאה לשעבר דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, בתקשורת, ובצדק עשתה כן.

[תמונתה של כב' השופטת בייניש משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הרשות השופטת של ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

הנה כי כן, היו מדדים ויעדים מוגדרים בבחינת: "ויאמר אליהם: ממני תיראו וכן תעשו והנה אנוכי בא בקצה המחנה והיה כאשר אעשה כן תעשון" (שופטים, ז', יז):

  • היו מדדים ויעדים למעצרי ימים.
  • היו מדדים ויעדים למעצרים עד תום הליכים.
  • היו מדדים ויעדים לכתבי אישום (כאחוז מסך תיקי החקירה הפלילים שנפתחו בכל מחוז/מרחב/תחנה).
כך ממש, לאור אותם היעדים,  ה"מדדים", ה"יעדים", ה"מפתח", קודמו גם קצינים ושוטרים בתפקידים ובדרגות. לימים, לאור צעקתי / זעקתי  גם ניסו במשטרה "למרוח" אותי, באמצעות "פתרון יצירתי" על מנת לסתום פיות. מה עשו המה גדולי ה"ידענים" שם? הפקיעו (מלאכותית) את תביעות המשטרה מידי המחוז וקציני האח"ם המחוזיים, והעבירו את ה"שליטה הפיקודית - מקצועית", לידי חטיבה – היא חטיבת התביעות בראשות קצינה או קצין, נושאי דרגת תת ניצב. תכננו המה, גם לבשל תפקיד, בדרגת ניצב, שירכז גם את תביעות תעבורה. סברו המה, כי בכך, "המציאו את הגלגל", בבחינת "בא לציון גואל" – העיקר שאשתוק. לא אכלתי את ה"לוקש" הזה. למה? כי לאו פתרון יש כאן, אלא, עורמה משטרתית, תחבולה, כאילו "הופרדו הרשויות", כאילו שמעתה אין לשוטרי המחוז "השפעה" על החלטת התובעים המשטרתיים. אך אין בכך, אף לא בבחינת מתן "אספירין לחולה" ובחולה אנוש ענייננו. יש בכך התחכמות גרידא, לא התמודדות משפטית, לא עם הפרדת הרשויות, אף לא עם מצב ניגוד העניינים המובהק – המובנה. הם חשבו – הם סברו – שבכך – ירגיעו אותי.

[להרחבת המושג: 'עורמה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'תחבולה', לחצו כאן]

אז, במהלך כל 16 השנים, שבתי, נלחמתי, פניתי, בכתב ובעל פה, במאות ואף באלפי פניות, כמעט "לכל העולם ואשתו". לכל שרי המשפטים, לכל היועצים המשפטיים לממשלה, לכל פרקליטי המדינה, למחלקת הייעוץ והחקירה במשרד המשפטים, לכל המפכ"לים, בישיבות בוועדות הכנסת, בוועדות המשטרה בלשכת עורכי הדין, בראיונות, למי בעצם - לא. כולם מרחו אותי. טייחו. חיפפו. חלקם, התעלמו לחלוטין ולא השיבו כבמדיניות בת הינעה.

קחו דוגמה הזכורה לי היטב: לפני מספר שנים, ב"פורום הפלילי הארצי", של לשכת עורכי הדין בישראל, התארחו ובאו היועץ המשפטי לממשלה לשעבר יהודה וינשטיין (ראו תמונה משמאל) ועוזרו (כתוארו אז) רז ניזרי (היום, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה).

[תמונתו של יהודה ויינשטיין משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Oyoyoy. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מבין כל המשתתפים, הייתי היחיד – הבודד, לצערי, שהרים יד לשאול, הכיצד זה, בחלוף כל כך הרבה שנים, לאחר החלטת ממשלה, לאחר  החלטות ועדות שונות שהוקמו, בהן ועדת צדוק, לאחר דוח מבקר מדינה (ישן נושן) לאחר אמירות מלומדות וחוו"ד מלומדה מאת פרופ' מוטה קרמניצר, האמיץ, הידען, עדיין מוכפפות תביעות המשטרה, למשטרה גופה? מדוע לא הופקעה הסמכות, לחלוטין, מידי המשטרה, להגיש כתבי אישום במדינת ישראל? מדוע, עדיין, לא הועברה הסמכות (הבלעדית!!!) לידי פרקליטות המדינה, לבוא, להתכבד ולהגיש כתבי אישום במדינת ישראל? הם ורק הם הרי אנשי המקצוע  - לעניין זה.

ומה השיב לי כבודו בפני כולם? " זה עושה הרבה שכל במה שאתה אומר והנושא ייבחן וייבדק, לעומקם של דברים". הכל שמעו זאת. חברי הפורום הפלילי, עורכי הדין, עדיי. מר רז ניזרי, עדי. הוא ישב שם – הוא שמע – אולי גם ... רשם.

מאז, המשכתי "להפציץ" בפניות, מאז, אני ממתין למענה הימנו, אלא, שהוא כבר... פרש מתפקידו הרם; ועם פרישתו, פרשה לגמלאות גם ההבטחה / ההתחייבות, וצללה עמוק במצולות ים והביורוקרטיה.

למי שאינו בקיא, במשחקי האגו והכוח שמאחורי הפרשה כאן, אלמד, כי היו אלו, בכירי משטרת ישראל, שהתנגדו כל השנים ל"תכנית ההתנתקות" מתביעות המשטרה. למה? כי זה נתן בידיהם את הכוח והעוצמה – להגיש כתבי אישום כנגד אזרחים, "להילחם בפשיעה",  לשחק את משחקי הסטטיסטיקה, להעניק דרגות לקציני משטרה, בתביעות המשטרה, לקבל עוד ועוד תקציבים.

[לקובץ המאמרים, הכל על ביורוקרטיה', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]

זה המחיר ששילמו אזרחי מדינת ישראל. ולרגע אל תלכו שולל: במעבר של תביעות המשטרה, תחת "שלטון" הפרקליטות, אין, חלילה, חשש, לתוספות תקציב. שהרי, אותו כוח אדם ממש, יעבור לחסות הפרקליטות, אליה בלבד; ובדיוק ההיפך: נחסוך כספי ציבור בהתייעלות הארגונית הנדרשת, וחסכון תקציבי בולט, משה"ניהול" בטיפול ובהגשת כתבי האישום - יהיה אחד – יחיד – ולא כפול ומכופל – על ידי גורמים שונים – במבנים שונים – בעלויות כפולות ומכופלות.

אגב, אין כמעט תקדים בעולם, למדינות, בהן משטרות, מגישות כתבי אישום; למעט, מדינות בודדות, ספורות, פרי שלטון בריטי, היסטורי, ישן נושן!  

אז הנה, בא דו"ח מבקר המדינה ומותח ביקורת קטלנית – נוקבת כנגד כולם. ומה ייעשה עם הממצאים? הדו"ח הזה לבטח יתויק  ויעלה אבק, ולא באבק כוכבים עסקינן. ומה קרה עם כל אותם האחראים לפשלה הנוראה - המעוותת - הפוגענית? הם כולם קודמו למשרות בכירות, בדרגות ובתפקידים.

אז צעקתי, כתבתי, פניתי, לכל נושאי התפקידים הבכירים – האחראים בתחום – זעקתי ממש - אל מול קירות אטומים, כאמור, כמעט לבדי. היכן היו כל אנשי האקדמיה המלומדים? הפרופסורים למשפטים? הדוקטורים למשפטים? באוניברסיטאות? במכללות? הם ישבו בצד, אדישים היו המה, למעט פרופ' מוטה קרמניצר, המלומד.

היכן היו הסטודנטים למשפטים? איש לא שאל? איש לא צעק? איש לא הביע תמיהה? איש לא התמרמר – "הכיצד זה"? "למה ככה"? היכן היו כל אנשי ה"איפכא מסתברא"?  היכן הייתה לשכת עורכי הדין? היכן היו כולם?

איש לא זעק "המלך הוא עירום"? איש לא נתן אצבעו הקטנה בחומה המחוררת? הרי, הכתובת הייתה על הקיר – המון המון שנים. לאיש זה  לא הפריע? לאיש זה לא הציק? לאיש זה לא הזיז - ולא כלום. איש לא רצה להזיז את ה"גבינה" ממקומה. איש לא הגדיל ראש. איש לא הבין את גודל הטעות המשפטית והמבנית הנוראה כדי שורשה. הם עשו רק מה שנח להם. הם עשו רק מה שהם רצו. הם שיחקו בנו - האזרחים - כ"פיונים על גבי לוח השחמט", והמשטרה "הפציצה" בכתבי אישום. היד הייתה קלה על ה"הדק". מדו"ח מבקר המדינה, עולה באופן מפורש, כי לא הייתה בקרה, לא היה פיקוח על עבודת תביעות המשטרה מטעם פרקליטות המדינה. הנה כי כן, הכל הוקרב על מזבח הסטטיסטיקות. כך הם התמודדו עם ה"פשיעה". כפלסטלינה ביד היוצר.

תודה לך כבוד מבקר המדינה, השופט חיים יוסף שפירא ולצוות שלך, על מלאכתכם החשובה, האמיצה, רחבת ההיקף, תודה על שהעזתם לגעת במורסה מוגלתית – אף ממארת –  שהכל, ממש כולם, חששו מלהתקרב אליה, כדבעי; ולאחוז בה מאחז משפטי-מקצועי מובהק, נטול פניות ומשוא פנים, נטול מורא או פחד, נטול אינטרסים מאוסים.  ואני? "אמרתי לכם"!...

מקורות והעשרה

   

3 thoughts on “פנחס פישלר: לא הפרדת רשויות. רק ניגוד עניינים…

  1. Pingback: נושא לימוד: מפגש עם עו"ד פנחס פישלר - ייצור ידע

  2. ,קודם כל, ייתכן שהצדק בטענות של הכותב, אך יש לתקן מספר טעויות.
    1. המצב נמשך כבר 70 שנה, ולא 20 כפי שכתוב.
    2. יש מודלים נוספים של חקירות ותביעות באותו גוף, אפילו כאן בישראל. כמעט בכל משרד ממשלתי שיש לו יחידת חקירות, יש גם יחידת תביעות. רשות המסים, רשות ההגבלים העסקיים, תובעים עירוניים, תביעות בנושא איכות הסביבה, למנות רק מעט מהן. יתרה מכך, אפילו בפרקליטות המדינה יש גוף שגם חוקר וגם תובע – מח"ש.
    3. בארצות הברית הדמוקרטית עם חוקה, הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים, ולכאורה, כפי שנכתב במאמר, כדאי לראות כמה הרשעות מוטעות של חפים מפשע יש שם. רק ב – 2018 נחשפו שם יותר מ – 150 מקרים כאלה.
    4. באותה ארצות הברית, חקירות מבוצעות על ידי יחידות חקירה, אך במקרים רבים, בעיקר פדרליים, התובעים מנהלים את החקירות. וזה לא המקרה היחיד.
    חוץ מזה, כל שאר הדברים ברשימה – נכונים.
    בקיצור, בכלל לא בטוח שהעברת התביעות המשטרתיות לפרקליטות היא פתרון הבעיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *