אודי מנור: חג שמח, ושתזכו לספר ביציאת מצרים…

[התמונה היא צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: יציאת מצרים - הסיפור האמתי. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.

[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]

*  *  *

לספר ביציאת מצרים ולא 'על יציאת מצרים'. ויש הבדל בין לספר 'ב' משהו לבין לספר 'על' משהו.

אבל במקרה של פסח אני לארג' אתכם יהודים יקרים, אשמח אם תשמחו את עצמכם ותעסקו בחג הזה ביציאת מצרים, בין אם 'על' ובין אם ביציאת מצרים; וכל המרבה, הרי זה משובח.

וכפי שכתוב במשנה מסכת פסחים: יש להתחיל בדברים הרעים ('גנות') ולסיים בדברים הטובים ('שבח') ואם לשותפים בסדר אין כוח, אז יש לסייע להם ('את פתח לו') ואם לא ברור מה זה 'יציאת מצרים'; או ליתר דיוק, מה המינימום האולימפי, אז המשנה נתנה גם לזה תשובה: הפסוקים המתחילים במלים 'ארמי אובד אבי' ומסתיימים במלים 'חלב ודבש'.

וכל המרבה הרי זה משובח...

[התמונה היא צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: יציאת מצרים - הסיפור האמתי. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אני לא משלה את עצמי אבל כן מקווה; ולכן, מנסה להציע מסורת חדשה: במקום לברך אחד את השני בברכת 'חג שמח וכשר', לברך אחד את השני בברכת 'חג שמח ושתזכו לספר ביציאת מצרים'.

לא כי יש לי משהו נגד כשרות; לא שברור לי מדוע חושבים יהודים שלאלוהים נורא חשוב, אם נחכה שש שעות בין שניצל לשוקו; אבל, אני מבין את המימד התרבותי-ערכי שבני אדם בכלל, כולל יהודים, מייחסים לצריכת המזון. כן, אני יודע שאדם הוא לא רק יצור אורגני הצורך אנרגיה ומייצר פסולת, אלא הוא יצור מחפש משמעות ואהבה והשתייכות ורוח ומלים גדולות. ומכאן למנהגי הכשרות הדרך קצרה כמובן; והכל בסדר, וכן הלאה.

אבל בדיוק כמו במקרה של יום כיפור, עניין האוכל או אי-האוכל ירד מהפסים בדורות האחרונים. יום כיפור הפך להיות יום הדייטות והאלקזלצר והאיחולים בהתאם: 'צום קל'. שזה די אבסורד אם אתם שואלים את עצמכם. שכן, תפקיד הצום הוא להקשות. על מה בדיוק? על הגוף בשיבתו כתשתית עליה הרוח עושה את חשבונה.

דבר דומה קורה לפסח. אבק זה לא חמץ? תשאלו את אלו שלא קונים חומצה כי זה חמץ, למרות שהם ממשיכים לנשום אוויר למרות שיש בו חמצן שללא ספק הוא חמץ. וחמיצות הפנים שנלווית לכל העניין הזה. הבדיחות העממיות שאתה שומע ברחוב, בסופרמרקט, במקום העבודה, באוטובוס, בכל מקום, בעיקר מנשים שמתות שייפול עליהן איזה פסנתר, וכך הן תקבלנה פטור מהטירוף של לרדוף אחרי כל גרגיר 'אבקחמץ', שמסתתר אי שם מתחת לדז'בקה שאולי יצאה איתנו לפני כמעט שנה לפיקניק של יומאעצמאות. כי אחרי או תוך כדי הניקיונות (כשלכל ברור, שעוד מעט תחזור כמו כל שנה סופת הגי'פה והחול שתטנף לנו את הבית מאחרון הסדינים ועד ראשוני הנחיריים), יש לבשל לפחות חמישה סוגי בשר, תשעה סוגי פחמימה, תריסר סוגי ירקות מבושלים, שני לוחות הברית ואחד אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו, שמזמן ברח לשמים אם זה מה שעושים מהפסח שלו כאן בארץ.

וכדי שכל הרשומה הזו לא תשמע כמו עוד קיטור של חילוני עצלן, שלא בא לו למצוא חמץ בצורת אבק ועוד פחות בא לו לאכול אבק בצורת מצה, הנה קצת פרספקטיבה היסטורית לא עלינו.

כפי שכתב ידידי אורי הייטנר וכפי שרובנו אולי זוכרים מתלמודנו פה ושם, חג הפסח - בדיוק כמו תרי"ג מצוות; והרעיון הגאוני, שאין בלתו, להציל את האנושות ואת היקום באמצעות המתנה של שש שעות בין שניצל לשוקו - פעם לא היה קיים כלל, ואחר כך, הוא הופיע כשני חגים נפרדים: חג המצות וחג הפסח.

כשנשמע התור בארצנו והגיע התור של חז"ל לעצב את התרבות היהודית בזמנם (אם זה לא ברור, עכשיו תורנו וקול התור מזמן נשמע בארצנו וזה שלתור הזה דווקא כמעט אף אחד לא נדחף, נו, כל זה שווה מחשבה), הם איחדו את שני החגים. כרגיל אצל חז"ל, בכלל כחז"ל ובפרט בשיבתם כבני אדם, גם בסוגיית האיחוד הם נחלקו ביניהם. גישה אחת הציעה למסגר את הכל ולהכיל על פסח את אימת ההלכה. גישה אחרת אמרה שהלכה זה נחמד מאד בכלל ובפרט אחרי חורבן הבית השני, אבל שבלי תוכן אין טעם לטחון, ושלכן ראוי לשבת פעם בשנה, בחג אחד, שמעתה יקרא פסח, ולצד טחינת הטחינה (וסליחה אם נקבתי בשמו של מאכל לא כשר, אני מודה שאינני שולט בז'אנר, כמעט כתבתי שבכוונה אבל לא תמיד יש לי אומץ לומר כל מה שאני חושב אז אני לא אומר), לספר ביציאת מצרים.

[למאמרו של ד"ר אבי הראל: 'חג הפסח וחג המצות – שני חגים שונים?', לחצו כאן]

ומכיוון שהם לא סמכו עלינו, ואולי גם לא על עצמם, או סתם כי התחשק להם לכתוב את התורה שבעל פה, כי מי כמו היהודים חובב פרדוקסים, כך או כך, הנה מה שהם כתבו במשנתנו הקדושה, מסכת פסחים, פרק ', הלכה ד'.

אתם מוזמנים לחזור לרשומה של אורי הייטנר ולשאול את עצמכם איפה אתם: עם הגישה הקשוחה וההלכתית והיבשה של רבן גמליאל, או עם הגישה המזמנת, הפתוחה, החמה והמאפשרת של יריביו. וכן, ברור, אין סתירה, אפשר גם וגם, וגם אני אוכל מצות, גם מצות; אבל בינינו, שאף אחד לא ישמע וכפי שכולנו רואים: עניין הכשרות הזה, פשוט ירד מהפסים. ולכן, אני כבר מזמן החלטתי ולכן אני לא סובל את הברכה 'חג שמח וכשר' גם אם ברור לי שלברך "חג שמח ושתזכו לספר ביציאת מצרים" זה טיפה ארוך מדי; ולכן, אולי אפשר להסתפק בסתם 'חג שמח'.

אותי בכל אופן משמח לספר חג שמח ושתזכו לספר ביציאת מצריםביציאת מצרים ולא 'על יציאת מצרים' כי לספר על יציאת מצרים זה להיכנס לשאלות המגוחכות של המאה ה-19, מאה חביבה מאד, מדעית מאד, שבין השאר חיפשה ואפילו מצאה הסברים מדעיים לבקיעת ים סוף, לעמוד הענן, לעמוד האש, לסלע שהשפריץ מים, לאדמה שבלעה את קורח המסכן שכל מה שרצה זה להצטרף לממשלה, וכן הלאה וכן הלאה.

אני - שמעדיף כאמור לספר ביציאת מצרים - יכול לנוע בקלילות ממצרים ההיא למצרים של היום (משרד האוצר בירושלים); מפרעה של אז לפרעה של היום (החשכ"ל); מהחרטומים של אז לחרטטנים של היום (האקדמאים שבאמצעות ג'יבריש כלכלי נותנים גיבוי לפרעוני משרד האוצר); מאהרן של אז לאהרן של היום (קודם עלי להצביע על משה ואני מודה שקצת קשה לי; ואולי כל אחד מאיתנו הוא משה קטן כפי שנאמר על ידי רבי נפוליאון הראשון: בפוזמקו של כל יהודון יש שרביט של בן גוריון; וכן הלאה.

אבל אני, שמעדיף כאמור לספר ביציאת מצרים, זוכר גם זוכר שהאנושות מלאה באנשים קטנים, שחושבים שאת מורכבותם של החיים אפשר לנהל באמצעות כלל אחד חד וחלק, שלפניו הכל כאוס, ואחריו הכל סדר, כי סדר, מה לעשות, יש רק בפסח, וגם הסדר הזה מסודר באמת, רק כאשר מאפשרים לו להיות אנושי, כלומר מעט מבולגן, ובעיקר מאוהב בסיפורים, ואין כמו סיפור יציאת מצרים. סיפור שהיה, סיפור שהווה, סיפור שיהיה.

[התמונה היא צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: יציאת מצרים - הסיפור האמתי. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

חג שמח!

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

One thought on “אודי מנור: חג שמח, ושתזכו לספר ביציאת מצרים…

  1. Pingback: מאמרי פסח ויציאת מצרים ב'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *