עידן ירון: "מעילים אדומים" – פרק במשמעות המדים הצבאיים

[בתמונה: האדום שבמדים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי WikiImages לאתר Pixabay]

ד"ר עידן ירון (ראו תמונה משמאל למטה) הוא חוקר ימין רדיקלי וקיצוני בישראל. סוציולוג ואנתרופולוג חברתי.

*  *  *

אדום ומשמעויותיו

האדום מוכּר כצבע המסעיר והמרגש ביותר. הוא מעביר רושם של רצינות והדר, ובו בזמן של חסד ושל משיכה. האדום נתפס בדרך כלל כאחד הצבעים החמים, המסמלים תהליכים של פעילוּת; זאת בניגוד לצבעים הקרים, המסמלים תהליכים של סבילוּת.

בפסיכולוגיה היונגיאנית, האדום מסמל רגשות גועשים וקוצפים; כך גם התיאורטיקן של האמנות הרוסי ואסילי קאנדינסקי מתייחס לאדום כצבע חסר מרגוע, גועש ולוהט, שופע חיים וחיוּת.

האדום הוא צבע החיים, המלחמה, האנרגיה, התוקפנות, הסכנה, המהפכה הפוליטית, הדחף, הרגש, התשוקה, האהבה, השמחה, החיוניות, הבריאות, הכוח והנעורים הפעילים והגבריים. כצבעה של העוררות, הוא קשור גם למיניות.

האדום מסמל עוצמה ושררה. בתפוקת הקיסרות הרומית, הקיסר לבדו היה רשאי ללבוש גלימה בצבע ארגמן. הסנטורים היו צריכים להסתפק בסרטים באותו צבע המוצמדים לטוגות שלהם. קיסרים גרמנים המשיכו את המסורת של הגלימה בצבע ארגמן כסמל לעוצמה ולשררה. ב‑1468, הצטרפו אליהם גם הקרדינלים של הכנסייה הרומית קתולית. בימי הביניים, לבישת מעילים אדומים הייתה זכותם הבלעדית של האצולה, והגלימות האדומות של מלכים, קרדינלים, שופטים ותליינים הכריזו על שליטתם על חיים ועל מוות כאחד.

[בתמונה משמאל: קרדינלים לובשים אדום. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי WikiImages לאתר Pixabay]

החל מתחילת המאה ה-14, ספינות נורמניות הניפו דגלים אדומים. משמעות זאת נמשכה במאה ה-17, שבמהלכה הדגל אומץ על ידי שודדי ים. ספינות שודדי ים הניפו את דגל הגולגולת כדי להפחיד את יריביהם. אם קרבנותיהם בחרו להילחם במקום להיכנע ולהותיר לשודדים לעלות על ספינתם, השודדים היו מניפים דגל אדום, לציון העובדה שעם לכידת הספינה לא יחוסו על איש מצוותה. מאוחר יותר, הדגל האדום החל לציין מסר רווי דם פחות – נכונות לקרב. מתחילת המאה ה-17, הדגל האדום הפך לדגל ההתנגדות. הוא הונף בערים ובטירות שהיו נתונות במצור כדי להורות על כך שלא תהיה כניעה.

דגלי הקרב של הרומאים היו אדומים. הדגל האדום קיבל משמעות מהפכנית בשלהי המאה ה‑18. סוציאליסטים ורפובליקנים רדיקליים במהפכה הצרפתית (1848) אימצו את הדגל האדום כסמל של מאבקם, "דמם של העובדים הזועמים". במשך הזמן הוא הפך לנס של הקומונה הפריזאית (1886) והתקשר הדוקות לסוציאליזם. ברוסיה שלפני מלחמת האזרחים, הדגל האדום שימש כסימן אזהרה. כפרים או עיירות שהוכו במגיפה הניפו דגלים אדומים מן המבנה הגבוה ביותר. השימוש בדגל אדום על ידי הצבא האדום במלחמת האזרחים בלבל את הצבא הלבן, שהניח שיישובים שמעליהם מונף דגל אדום הוכו במגיפה. לאחר מהפכת אוקטובר, הדגל האדום עם הפטיש והמגל אומץ כדגלה הרשמי של הממשלה הסובייטית החדשה, ושימש את התנועה הקומוניסטית הבין-לאומית. הדגל האדום, והצבע האדום בכלל, אומצו על ידי המפלגה הקומוניסטית בסין:

[בתמונה: אדום בדגלי סין (משמאל) וברית המועצות (מימין)]

ניסויים שנערכו בבעלי חיים מצאו כי לפחות אצל חלקם האדום מפעיל התנהגות המכוּנה בעולם האנושי תוקפנית, מינית, גנדרנית ומתנשאת. הצבע האדום משמש תדיר לסימול כעס כמו בביטוי "רואה אדום". בדומה לכך, ניסויים שבמהלכם מתבקשים בני אדם להרהר למשך פרקי זמן משתנים בצבע אדום טהור העידו כי לצבע זה השפעה מעוררת על מערכת העצבים – לחץ הדם עולה, קצב הנשימה ופעימות הלב מואץ.

לפיכך נודעת לצבע האדום השפעה מרגשת על מערכת העצבים האוטונומית. האדום מסמל את כוח רצון, את כוח החיוּת, את דם הכיבוש, את הלהבה המציתה את רוח האדם, את המזג החם ואת הגבריות. הוא מתקשר לאקסצנטריוּת, לפעילות, לתוקפנות, לאוטונומיה, לכוח תנועה, לתחרותיות וליעילות. היבטיו הרגשיים הם תשוקה, תאווה, כמיהה, רגשנות, שררה ומיניות.

האדום מעורר תשומת לב, ומשמש לעיתים קרובות לציון סכנה או מצב חירום: האדום הוא צבע החוֹם והאש; האדום מורה "עצור" ברמזורים ובשלטים; האדום הוא צבע הדם, הצלב האדום, הסהר האדום ומתקנים או ציוד רפואי; האדום מציין סכנה חמורה במערכות שונות; יציאות חירום או מעברי חירום במטוסים מצוינים על ידי סימנים ואורות אדומים; "קו אדום" מציין אזור אסור; צבע אדום מסמל חוב או הפסדים במאזן כספי; בצפון אמריקה כבישראל, האדום משמש לציון ירידות שערים בבורסה.

אדומי המעיל: מדים וצבעיהם

המילה uniform נובעת מהמילים הלטיניות unus (אחת) ו-forma (צורה) – ובכך מגלמת זהות, אחידוּת, הסדרה, מִדרג, מעמד ותפקיד. הבדלים בלבוש ובאותות מבחינים היו רווחים בתצורות צבאיות מאורגנות כבר בסין העתיקה, במזרח התיכון ובאימפריה הרומית. מדים במובן המודרני הוצגו במשך המחצית השנייה של המאה ה-17. במשך הזמן, המדים הפכו מקור לגאווה לאומית, וצבעם התקבע במסורת. ככלל, צבא בריטניה הגדולה לבש אדום, צבא פרוסיה – כחול, צבאות אוסטריה ורוסיה – לבן, וצבא צרפת – לבן או כחול.

[בתמונה: חיילים בריטים באדום. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ErikaWittlieb לאתר Pixabay]

מנקודת המבט המודרנית, שמירת צבע עז ובולט ביותר כמו האדום לשירות פעיל נראית לא קבילה, מבלי להתחשב ברושם שהמדים עושים במגרש המסדרים. יש לציין, עם זאת, שבימי המוּסְקֶט (כלי נשק בעל טווח ודיוק מוגבלים) ואבק השרפה השחור, הראוּת בשדה הקרב הייתה מתערפלת במהרה. צבעים עזים העלו את המורל וספקו אמצעי הבחנה בין ידיד לבין אויב מבלי להעלות באופן משמעותי את רמת הסיכון. כאשר עמיתים השתמשו באותם צבעים, התעוררו טעויות בזיהוי. כך לדוגמה שתי יחידות של צבא המהפכה האמריקני לבשו מדים כחולים-אדומים הדומים לאלה של הגרמנים, וראו זו בזו בטעות את האויב; עובדה שגרמה לאבדות מיותרות. נִראוּת גבוהה לא עוררה דאגה רבה עד לאימוץ של הרובים המחורקים בשנות ה-50 של המאה ה‑19, ובעקבותיהם של אבק השרפה נטול העשן בשנות ה-80 של אותה מאה.

הצבא הבריטי ייחס חשיבות רבה למדים נאים ולתצוגות ראווה. המדים היו הסימן המסחרי והסמל של הצבא – לבוש מובחן שהבדיל מידית בין החיילים לבין כל השאר.

"מעיל אדום" (Red Coat)

המונח הזה משמש לעיתים קרובות בהוראה של הצבא הבריטי ההיסטורי. מדיהם של רוב החיילים הבריטיים במשך המאות ה-17, ה-18 וה-19 (למעט יחידות ספורות) כללו מעיל אדום. הניצחונות בקרב, והמעיל האדום המובחן, תרמו לזוהרו וליוקרתו של הצבא הבריטי.

הכינוי "מעילים אדומים" (redcoats) מוכּר ברחבי העולם, אם כי צבע זה לא היה בלעדי לצבא הבריטי. הצבא הדֵנִי כולו לבש מעילים אדומים עד 1848, ויחידות מסוימות של צבאות גרמניה, צרפת, אוסטרו-הונגריה, רוסיה, בולגריה ורומניה שמרו על מדים אדומים עד 1914 ואפילו לאחר מכן; אולם השימוש הנרחב בצבע זה על ידי בריטניה, הודו וצבאות אימפריאליים אחרים לאורך כ-300 שנים הפך את המדים האדומים לאיקונין של האימפריה הבריטית.

[בתמונה: המעילים האדומים המשמר המלכותי. תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Rennett Stowe לאתר flickr]

בהתאם ל"פקודת המודל החדש של הצבא" (New Model Army Ordinance) שהעביר הפרלמנט האנגלי בפברואר 1645, כל הרג'ימנטים של חיל הרגלים לבשו מעילם אדומים עם צווארון ויָדוֹת (facing) לבנים. בספרות של חבר העמים הבריטי ושל הפְּרוֹטֶקְטוֹרַט (תקופת שלטון אוליבר קרוֹמְווֶל באנגליה), "מעיל אדום" ו"חייל" שימשו כשמות נרדפים.

איכותו של המעיל השתנתה, וכללה שתיים או שלוש רמות של בד ושל צבע, שהיו שונות לכל דרגה בסיסית. המעיל של הקצינים היה בצבע שָׁנִי (scarlet), שיובא מחצי האי האיברי וממקסיקו, והיה עשוי מזְהוֹרִית (משי אדום עשוי מסיבים מלאכותיים). מעילי הסַמָּלים היו בדרך כלל אדומים (red), ומעילי הטוראים ורבי-הטוראים היו לעיתים אדומים ממש, אולם לעיתים קרובות יותר צבועים בצבע אדום זול (בדרך כלל מפּוּאַת הַצַבָּעִים – עשב מטפס רב שנתי בעל פרחים אדומים, משורשיו מפיקים חומר צבע אדום – madder) המכוּנה "אדום לבֵנים" (brick red).

החל מ-1872, צבע הארגמן העז יותר – שהיה קודם לכן בשימוש של הקצינים, הסמלים וחיל הפרשים – אומץ לכל הדרגות בצבא כולו. עיתון שהתפרסם במאי 1945 קבע: "כל החיילים הם אדומי מעילים (Redcoats), והצבא מובחן רק על ידי צווארון ויָדוֹת (facings) מסוימים על מעיליו".

הזיקה של הצבא הבריטי למעיל האדום התקיימה לאורך זמן, במידה מסוימת בשל "עקרון הפיתוי" שיוחס לעיצוב מדים אלה. ערכם של מדים חדגוניים הוכּר על ידי הצבא הבריטי החל מאמצע המאה ה-19, עת שאימץ את צבע החאקי בהודו ובלחימה הקולוניאלית. כחלק מהרפורמות שבאו בעקבות מלחמת הבּוּרים (1902-1899), שניהלו הבריטים נגד הבּוּרים של דרום אפריקה (אַפְרִיקַנֶרִים), אומצו מדי חאקי כהים ב-1902 בבריטניה עצמה. אולם גם לאחר אימוץ מדי החאקי, רוב חיילי הרגלים הבריטים וכמה רג'ימנטים של חיל הפרשים המשיכו ללבוש טוניקות בצבע ארגמן במצעדים ומחוץ לתפקידם (walking out dress). האספקה הכללית של טוֹנִיקָה אדומה הופסקה באוגוסט 1914.

ככלל, רשויות הצבא הבריטי גילו זהירות רבה יותר באיזון שיקולים רגשיים ומעשיים מאשר עמיתיהם הצרפתים, ששמרו על המעילים הכחולים הבולטים לעין לצורכי השירות הפעיל עד לחודשים אחדים אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ככלל, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החייל הבריטי היה לבוש באופן המתאים ביותר ללחימה בהשוואה לכל צבאות אירופה. במשך הזמן, כל הצבאות ההמוניים שהשתתפו במלחמה אימצו סוגים דומים של מדים, תוך תשומת לב רבה יותר להיבט המעשי, לעלוּת ולשימושיות.

גם לאחר אימוץ מדי החאקי (מקורה של המילה khaki במילה מלשון האוּרְדוּ, לשון הודו‑ארית המדוברת בצפון הודו, שמשמעה מאוּבּק – dusty) לצורכי הסוואה ב-1902, רוב יחידות חיל הרגלים הבריטיות וכמה רג'ימנטים של פרשים המשיכו ללבוש טוֹנִיקוֹת בצבע אדום בתהלוכות ובאירועים מיוחדים עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). בצבא הבריטי המודרני, מעילים אדומים נלבשים על ידי ה-Foot Guards לצרכים טקסיים, על ידי ה-Life Guards ועל ידי כמה תזמורות או מתופפים של רג'ימנטים.

[בתמונה: החאקי השתלט על מדי הבריטים עוד לפני מלחמה העולם הראשונה. למקור התמונה, לחצו כאן]

חיילי ה-Brigade of Guards לבשו את המעיל האדום המלא עד 1920; אולם לגבי שאר הצבא מעילים אדומים אושרו רק ללבוש רשמי בתזמורות של רג'ימנטים ולקצינים באירועים מיוחדים ביותר (בתפקידי חצר או בחתונות מלכותיות).

משמעויות שיוחסו ל"מעיל האדום"

הכוונה המקורית הייתה להשתמש במדים כחולים, אך הצבע האדום היה זול יותר (למרות שהיה יקר יותר מלבן, מאפור, מירוק ועוד). מתברר אם כן כי הצבע האדום לא אומץ בשל סמליותו, וזו הוקנתה לו רק בדיעבד. כפי שציינתי בפירוט לעיל, לצבע האדום נודעים היבטים חיוביים והיבטים שליליים כאחד. המונח "מעיל אדום" (redcoat) שימש כציון שבח או כציון גנאי, בהתאם לנקודת ההשקפה. אחד המיתוסים המקובלים גרס כי אימוץ המדים האדומים על ידי הצבא הבריטי נבע מכך שהם אינם מגלים כתמי דם. המעילים האדומים נתפסו לימים על ידי הבריטים כמטילי אֵימה על האויב, ולפיכך לא הייתה נכונות להחליפם.

"מעילים אדומים" והמהפכה האמריקנית

בארצות הברית, "מעילים אדומים" (redcoats) מקושרים לחיילים הבריטים שלחמו כנגד המורדים במהפכה האמריקנית.

האמריקנים השתמשו במילות גנאי שונות כלפי חיילים אלה, ובכלל זה "גווים מדממים" (bloody backs – בהתייחס לצבע המעילים ולשימוש בהצלפה כאמצעי ענישה על עברות צבאיות), וכן "לובסטרים" (lobsters או Thomas Lobsters).

רק ב-1880 הופיע המונח "מעילים אדומים", כביטוי בשפת הדיבור המתייחס לחייל הבריטי, במקורות ספרותיים כמו השיר "טומי" (Tommy) של הסופר והמשורר האנגלי רַדְייַרְד קִיפְּלִינְג (השם "טומי" או "טומי אטקינס" מורה על חייל מן השורה בצבא הבריטי, ובמיוחד במלחמת העולם הראשונה). שימוש זה ציין מידה מסוימת של פופולריות של המונח בבריטניה עצמה.

"הקו האדום הדק" (the thin red line) המופיע בשיר מתייחס כיום ליחידה צבאית מדוללת העומדת בפני התקפה או – במשמעות צרה יותר – לצבא הבריטי הנתון במצב כזה. מקור הביטוי שנוי במחלוקת. יש גורסים שהוא מתייחס לפעילות הצבאית של הרג'ימנט ה-93 של הצבא הבריטי במשך מלחמת קרים, בקרב הבלתי מוכרע בין כוחות רוסיים לבין כוחות בריטיים‑טורקיים בבַּלַקְלַווָה (Balaclava) באוקטובר 1854.

[בתמונה: "הקו האדום הדק" במלחמת קרים... התמונה היא נחלת הכלל] 

האדום במדי צה"ל

בצה"ל, צבע אדום מסמל קרביוּת ויוקרה; כומתה אדומה נחשבת בעיני רבים לכומתה היוקרתית ביותר, שכן זוהי הכומתה של חטיבת הצנחנים, של יחידת הכלבנים עוקץ ושל כמה סיירות: סיירת מטכ"ל, יחידת דובדבן ויחידת מגלן. חיילי כל היחידות שכומתתן אדומה – כמו גם חיילי הנח"ל וגדודי התשעים – נועלים נעליים אדומות, הנחשבות בעיניהם יוקרתיות יותר מאלה השחורות. כמו כן, תג חטיבת הצנחנים הסדירה מופיע על רקע אדום; לוחמי צנחנים שהשתתפו בצניחה מבצעית זכו לרקע אדום לכנפי הצניחה. אות השירות המבצעי צבוע בצבע אדום בוהק; חיילים ביחידות שדה עונדים את סמלי הכובע על רקע אדום; תעודת הלוחם, אותה מקבלים לוחמים בצה"ל לקראת סוף שירותם, צבעה אדום.

[בתמונה: הכומתה האדומה בצה"ל. המקור: פייסבוק]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *