אורלי אונגר: "כשתגמר התקווה" – הרהורים בעקבות מסע הפליטות

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

אורלי אונגר - בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בעבודה סוציאלית (M.S.W) מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בוגרת לימודי טיפול משפחתי וזוגי ממכון שילובים - הינה מנהלת מקצועית של ארגון הנותן שירותי שיקום לנפגעי נפש בדרום הארץ.

בין השנים 2014-2015, עסקה בתחום הסיוע ההומניטרי באזורים שונים בעולם, ביניהם אפריקה, הפסיפיק, ומדינות אירופה, בעת משבר הפליטים שברחו ממלחמת האזרחים בסוריה. כאן, מביאה את מחשבותיה ונקודת מבטה האישית על מסע הפליטות, לאחר שחזרה בחודש נובמבר 2015 מעבודה במסגרת סיוע הומוניטרי לפליטים במדינות סרביה וקרואטיה כחלק מסיוע שנותן ארגון "ישראייד".

.

*  *  *

כשתגמר התקווה במקום בו אמצא, כשהסכנה שבמסע תהיה קטנה יותר מהסכנה שבהישארות, כשהמילה עזיבה תתגלגל על לשונם של מכרים ושכנים, כשהעתיד יצבע בגוונים מתחזקים של אפור. ביום הזה, בלב פועם, בידיים מזיעות, כשהראש מלא במחשבות אך גם מדחיק כל מחשבה על מה יהיה אילו, אארוז תיק למסע.

על התיק להיות בגודל הנכון. לא קטן מדי – שיצליח להכיל בתוכו צידה נדרשת לדרך וגם כמה חפצים שיזכירו מה היה ומי הייתי; וגם לא גדול מדי – כי המסע ארוך, הדרך לעיתים מפותלת, ואצטרך לשמור על כוחותיי. גם לא ארצה למשוך תשומת לב, למקרה ובדרך יהיו שיחפשו מטרות קלות לגזל ולשוד. בכלל, עדיף לא למשוך תשומת לב. אקח עימי רק בגדים כהים. פשוטים. חמים; נעליים נוחות להליכה הממושכת; אקח מוצרי היגיינה בסיסיים, כאלו שיעזרו לי לנקות את החול והבוץ מבשרי, שיעזרו לי להרגיש אנושית ונשית גם בימי החודש המדממים; אקח עימי שק שינה קטן וקל משקל. אם לא תהיה הזדמנות לעצור ולישון, לפחות אוכל להוסיף באמצעותו עוד שכבה מחממת; אקח עימי פנס וכמה סוללות, כך שאדע שיש עימי אור לאורך כל הדרך, גם כשבחוץ יהיה חשוך ומפחיד; אקח מעיל גשם ואתפלל, שבסיפונה של ספינה רעועה, לא יכו הגלים בעוצמה רבה מדי וירטיבו את רגליי. וגם אם ירטיבו, שאשאר שלמה. לפחות בגוף.

בשקית אשים כמה תמונות. שלי כתינוקת, כמתבגרת. עם אמא, עם האחים. מחייכת, שמחה. מימים אחרים. אולי גם כמה מסמכים שיעידו שהייתי מישהי לפני שהפכתי להיות אחת מתוך נחשול אנשים. אארוז קצת תרופות, כי בדרך קשה להיות חולה ואין זמן לנוח. תרופה שתצליח להקהות את הכאב.

וכשאסיים לארוז את התיק הלא גדול מדי ולא קטן מדי אסתכל מסביבי על מה שנשאר. מבט חטוף ודומע. אסור להאריך בשהייה, אסור לחשוב יותר מדי. כל אלו עלולים להגביר את הרהורי החרטה, להדגיש את הצער שבעזיבה. והרי כבר החלטתי. עכשיו צריך להסתכל רק קדימה ולהאמין. באהבה ובכאב אפרד מאהוביי. אבטיח להם שנפגש ממש בקרוב, רק אמצא לנו מקום טוב והם יבואו בעקבותיי. כשתעבור בי לרגע המחשבה – "מה יקרה אילו..." ארחיק אותה מיד. אנשק את אימי. "היי חזקה אהובה שלי" היא תלחש, ואני אבטיח שאהיה, גם אם לא אהיה בטוחה שאצליח. כשאצעד לכיוון הדלת, אעיף מבט חטוף מסביב, מנסה לשאוף לקרבי לעוד רגע אחד את המוכר והאהוב שכל-כך השתנה.

כשאסגור מאחוריי את הדלת, אדע שמעתה אסור להביט לאחור. רק קדימה. בלי לעצור. להאמין. לקוות שבתוך מצב האין בחירה, בחרתי נכון. שלקחתי עימי את כל מה שאני צריכה בשביל להתחיל מחדש. ושאת מה שלא לקחתי, יהיה לי היכן להשלים בהמשך. ושאם בדרך, אאבד את רכושי, את כספי או אולי את עצמי, תהיה שם יד מושטת לעזרה. שיהיה שם מישהו במסע שיוכל לראות לרגע אותי. שידע שהיו לי חיים שלמים לפני כן. שבתוך הצעקות שמכוונות להמון ולא לאדם שבתוכו, יהיה מישהו שיתעניין בשמי, יקרא בשמי, יתקרב אלי. על אף בגדיי הרטובים ונעליי המרוטות מהדרך הארוכה, מהצעדה בלילות הקרים, בשדות הבוציים, בעליות הכורכר, על אף שערי שמזמן לא נרחץ ונחפף, יוכל לרגע להקשיב, להתעניין, להזכיר לי כי בת אדם אנוכי.

ואז אצטרך להמשיך. כי לחזור לאחור כבר לא ניתן, ולעצור בצד הדרך אסור. אמשיך במסע, כשעל גבי תיק לא גדול מדי ולא קטן מדי, כזה שמכיל את יתרת האנושיות בעולמי.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

2 thoughts on “אורלי אונגר: "כשתגמר התקווה" – הרהורים בעקבות מסע הפליטות

  1. כתוב נפלא – וגם עצוב ומפחיד כאחד, כי "מרגיש" לגמרי מוחשי וקרוב במציאות חיינו

  2. עצוב מאד . האנושות יכולה ללכת היום בשני נתיבים. האחד הוא כלכלה בת קיימא – לא תמיד המסלול הכי נוח וקל אבל הוא מאפשר לשמור על הכלכלה במשך מאות שנים – לעבור לאנרגיות מתחדשות, לתכן את המשאבים "מעריסה לעריסה" , לדאוג לייצוב האוכלוסייה , לעבור לחקלאות בת קיימא (כך שהתשומות להפקת דשנים לא ילכו לים אלא חזרה למעגל של משאבים) לשמור על הקרקע האוויר והמים כי אין לנו אחרים. לחלופין אפשר לסגוד לצמיחה כלכלית, לטפח גידול אוכלוסין, לזהם לכרות ולהכחיד מינים אחרים , לפגוע במערכות אקולוגיות ולחיות כאילו אין מחר – עד שמגיעים המשברים האקולוגיים כמו שינויי אקלים – ואז אנחנו צריכים להתמודד עם משבר מים, משבר קרקע, מלחמות אזרחים , מלחמות משאבים וגלי פליטים. אתם יכולים להתחמק מלראות את ההשלכות של המעשים שלכם, אבל לא תוכלו להתחמק מן ההשלכות של ההתחמקות. מלחמת האזרחים בסוריה היא אחד התוצרים הראשונים של התחממות עולמית שהביאה בצורת ארוכה לאיזור ויחד עם אי ניהול מים וגידול אוכלוסין מהיר בסוריה הביאו למשבר החברתי שיצר את התנאים למלחמה. אם לא נשנה את דרכינו זה רק הספתח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *