גרשון הכהן: מגבלותיה של עליונות טכנולוגית

[התמונה היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Comfreak לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

ליברלגרשון הכהןאלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

גם מול איום פשוט ויצירתי, כעפיפון ובלון תבערה, מערכת הביטחון הישראלית משוועת לישועת הטכנולוגיה. במשך כיממה, בישרו בכותרות החדשות על הגעת פתרון טכנולוגי לאיום טרור העפיפונים.

ברור, שראוי למצות בשדה הקרב תחומי עליונות טכנולוגית. המענה ההגנתי - שהעניקה מערכת 'כיפת ברזל' כאייקון של הישג טכנולוגי - אכן הציב לאיום הרקטות מענה יעיל כמעט דמיוני. ראוי לברך על קיומו בידי צה"ל. אולם תופעת המלחמה כמו גם משחקי המונדיאל, מלמדים עד כמה הנתונים הפיזיים ממשיכים להיות תלויים ביסודם ברוח האדם. יגאל אלון, ממובילי הניצחון בתש"ח הסביר: "בלי לזלזל בערכו של הנשק, למד הפלמ"ח לראות באדם את מרכז הכוח במלחמה".

את הניצחון במלחמת טרויה, אחרי עשר שנות מלחמה, השיגו היוונים בתחבולת הסוס הטרויאני. טכנולוגיית בידוק רנטגן הקיימת בימינו הייתה יכולה אולי להציל את טרויה. אבל לפי האגדה, לא טכנולוגיה הייתה חסרה להם, הייתה להם התרעה: קסנדרה בת המלך צעקה והזהירה מפני הסכנה הטמונה בסוס העץ. בצהלת ההמון, איש לא הקשיב לה.

[בתמונה משמאל: הייתה להם הרתעה בטרויה... התמונה היא נחלת הכלל]

בהסתמכות על טכנולוגיה אכן קיים ממד מרגיע, שכאילו מייתר את נחיצות הערנות האישית, התושייה והאחריות של הלוחמים והאזרחים. כאילו מתגברים על אקראיותה הבלתי נשלטת של תופעת הרוח, שתמיד הטרידה בימי מלחמה.

חיילים - כמו ספורטאים ואמנים גדולים - היו מודעים תמיד לתלות הקריטית במקור השראה ובכוח נעלם שהביאו אותם, בשעה גורלית, לפסגת תהילתם. מי שזכה לחוויית ההשראה מודע יותר מאחרים לחסך האיום המשתרר, כשמקור ההשראה מסתלק, כתפילת דוד בתהילים: "אלי אלי למה עזבתני".

משענת טכנולוגית, לעומת זאת, אינה קפריזית. היא יציבה בדפוסי פעולתה, נתונה לשליטה; וכשמשהו משתבש, לא בהסתלקות המזל או האל מדובר, אלא בכשל טכני, הניתן לחקירה מקצועית. מהיבט זה, הטכנולוגיה משטיחה את התלות הגדולה בטלטלות רוח האדם. למכונה אין משברי חרדה ואינה נזקקת לכוח האמונה.

כך עם השנים, הלכה וגברה התלות בפתרונות טכנולוגיים, והשתלטה על מאפייני יסוד בדפוסי הפעולה הצבאית והאזרחית.

אלא, שמרגע שהקטנו ברגעי חרדה ומשבר את התלות בכוחות האמונה והרוח, צמצמנו  את האדם, והפכנו אותו לרכיב במכונה גדולה.

לא זו הייתה רוח צה"ל בעשורים הראשונים. היא זוהתה היטב על ידי אויבינו, בהסבירם את מפלת צבאות ערב במלחמת ששת הימים, דוגמת דברי שיח אל-קרדאווי: "השיבה אל האמונה והנפת דגל הג'יהאד חיוניים במיוחד במאבק נגד הציונות העולמית, משום שהציונים מחמשים את חייליהם באמונה דתית, בחלומות דתיים." אפשר להתווכח עמו על האבחון, אבל דבריו מבטאים את הדימוי שרווח באותם ימים, על עוצמת חיילי צה"ל.

לקראת סוף המאה העשרים - עם התפתחות המהפכה הטכנולוגית בעניינים צבאיים - התהוותה צומת דרכים. מערכת הביטחון הישראלית בחרה ב"מיצוי  שדות היתרון הטכנולוגי", בחיזבאללה ובחמאס, לעומת זאת, בחרו באותן שנים בחיזוק ההקרבה והאמונה. בשלהי מלחמת לבנון השנייה נאסרללה התגאה בלוחמיו: "העימותים המתנהלים כרגע הפתיעו את הישראלים מבחינת הגורם האנושי... גילו שהם נלחמים באנשים בעלי אמונה, רצון, גבורה, התמדה ונכונות להקריב..." (3.6.2006)

[אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונת ספרו של ניקולס טאלב שימוש ראוי]

ראוי לברר, אם לא נקלענו לתלות יתר, תרבותית ומנטלית, במעטפת תמיכה טכנולוגית. לא שיש סיבה להסתייג ממיצוי טכנולוגיה עילית, אלא שטכנולוגיה לכשעצמה, במלוא הישגיה אינה מבטיחה הכרעה וניצחון.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.