[בתמונה: צילום מסך מסרטון היו טיוב "מוות בבאר שבע", הלקוח מהסרט הזוכה בפסטיבל דוקאביב 2016 (ראו למטה). אנו מאמינים שאנחנו עושים הבו שימוש נאות]
המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.
[התמונה משמאל: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]
האתרים של ד"ר רועי צזנה
* * *
“הנאשם יקום על רגליו!" הורה השופט.
הנאשם קם. נורמטיבי, בסה"כ. אף, פה, שתי עיניים. מי היה מאמין?
"היום ייקבע דינך על השתתפות בלינץ'." קבע השופט. "יש לך משהו אחרון לומר להגנתך?"
הנאשם לעלע בגרונו בעצבנות. "אני... הם... כולם התנפלו עליו באותו הזמן, אדוני השופט. קודם, אפילו! זה לא רק אני!"
"לא רלוונטי. גם אתה השתתפת." קבע השופט בנוקשות. "עוד משהו?"
"תסתכל על הסרטון מהאירוע, אדוני השופט! היינו בשוונג, בהיסטריה, והוא... נו, שונה כזה, אתה יודע למה אני מתכוון, נו – "
"אתה וחבריך לקחתם חלק בהריגת אדם! בלינץ'!" הרעים השופט בקולו. "אם הייתם בהיסטריה, הייתם צריכים לברוח מהמקום או לצלצל למשטרה! אם חשבתם שהוא מאיים עליכם, הייתם צריכים להשתמש בשיקול הדעת הבסיסי, לפני שהרשיתם לעצמכם לקחת חיים! איך היה נראה העולם אם כל אחד היה מרשה לעצמו להרוג אחר רק בשל חשד שמסתמך על... מה? צבע עור? מבטא? אני עומד להקריא עכשיו את גזר הדין, ודע לך שבית המשפט אינו מגלה רחמים לפשע נורא זה. אתה, אדוני, עומד לבלות שנים ארוכות בבית הסו – "
.
אז זינק העורך-דין על רגליו.
"כבוד השופט!" צעק. "אתה חייב לדעת עובדה אחת: מרשי חשב שהוא מחבל!"
האולם פרץ בשאגות הזדהות. השוטר התיר את אזיקיו של הנאשם ונישק לשתי לחייו בהתרגשות. השופט התמוטט לכסאו בדמעות הוקרה. הקלדנית לא יכלה לעצור ברגשותיה, קמה, חיבקה את הנאשם והגניבה לכיסו את מספר הטלפון שלה.
"למה – " נחנק השופט, "למה לא אמרת קודם שחשבת שהוא היה מחבל? הכל נסלח! קח לך ימי עבודות שירות, איש טוב, כדי שתוכל להמשיך לשרת את הציבור טוב כל-כך! צא לדרכך, המשך במלאכתך הברוכה!"
עוד יום תם ונשלם במערכת המשפט הישראלית.
הערה חשובה...
קל להגחיך את המציאות, אך כל סאטירה שכזו מאבדת בהכרח חלקים חשובים מהמידע אודות המצב, בניסיון להדגיש את הנקודות החשובות בעיני הכותב (במקרה זה, שאדם נהרג בעיקר בשל חשד שנבע מצבע עורו). לכן, כדי לנסות להימנע מהטיה, מומלץ לקרוא את הסיפור המלא, על הנסיבות המקלות.
במקרה זה, לפני שלוש שנים התבצע פיגוע ירי בתחנה המרכזית בבאר שבע. מיד לאחר הפיגוע הייתה המולה במקום, והנוכחים בתחנה נמלטו לכל עבר. הקב"ט הבחין בהבטום זרעום - מבקש-מקלט / מהגר-עבודה / פליט – זוחל על ידיו ורגליו, הניח שמדובר במחבל, וירה בו. אנשי כוחות הביטחון שראו את הירי, סברו גם הם שמדובר במחבל (כי למה שהקב"ט יירה בו?), והוסיפו עוד קצת עופרת לגופו. אחרון חביב, ואני מצטט מפסק הדין –
"בזמן שהמנוח שכב על הרצפה כשהיה ברור לעיני כל כי הוא חסר אונים, התקרב אליו הנאשם [דוד] מויאל והטיח בו בכוח ספסל שהוצב בסמוך בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום. חלק מהנוכחים במקום הרחיקו את הנאשם והרימו את הספסל מעל הקרבן, שנותר שכוב על הרצפה."
והכל תועד בסרטון שצולם במקום (ראו למטה). סרטון קשה לצפייה, אבל מופיעים בו גם אנשים שלא בחרו לתקוף אדם חסר-ישע ששכב על הרצפה, שלא הניחו באופן מיידי שהוא מחבל, ושאפילו עצרו את התוקפים. מסתבר שאפשר לפעול גם אחרת.
.
האם יש לי סימפטיה למויאל? בהחלט. זוהי סיטואציה לא-פשוטה, בה הרגשות מתגברים על האינטלקט. ובאותה העת, לטובת החברה – אסור שמעשה מסוג זה יעבור ללא-עונש. אזרחים אינם יכולים לקחת את החוק לידיים. יש מערכת חוק, מערכת משפט, וגם כשהן מפשלות – לפחות הן עושות זאת לאחר שהעובדים בהן עברו הכשרה ואימונים מקיפים שאמורים לצמצם את הסיכוי לטעות. מי שבוחר לקחת את החוק לידיו, מעמיד בסכנה את כולנו, וחייב להיענש בחומרה על מנת להרתיע אחרים. האם מאה ימי עבודות שירות הם עונש כבד מספיק?
אתם תחליטו.
הקב"ט ירה בלי הבחנה, ללא זיהוי של אמצעי וכוונה ועל אדם שלא סיכן אף אחד.
הקב"ט היה חייב להישפט על רשלנות מקצועית – אבל הוא בדואוי ולבדואים אנחנו מתיחסים אחרת – למה? ככה!
ואם היה משפט כמו שעשו לאלאור אזריה – היה הוא ושולחיו מורשעים בדין.