[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Paul Townsend לאתר flickr]
[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הפעלת מדובבים בחקירות המשטרה, לחצו כאן]
ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.
לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.
* * *
מבקרת הספרות עלית קרפ, מסבירה כי, "אם במשפט הפלילי ההודאה היא מלכת הראיות, במשפט הספרותי - ויותר נכון ברומן הבלשי - אם האמת מתבררת מפיה של אחת הדמויות, סימן שלפנינו פענוח עלוב, שלא היה אפשר להגיע אליו באמצעים ספרותיים; ולכן, היא (האמת) הוצנחה לעלילה במין "דאוס אקס מכינה". הארץ 'ספרים', 25.08.17.
הפתרון של "דאוס אקס מכינה" (מונח בלטינית, שפירושו הוא "אלוהים במכונה"), פתר בעיות בעלילה עוד בימי היוונים, כשמכונה הייתה מכניסה "אל" לדרמה, כדי לפתור מצבים שאין דרכים אחרות להתיר אותם במסגרת העלילה.
צודקת קרפ, במשפט הפלילי התפיסה היא, "שאין אדם מודה באופן חופשי ומרצון בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו; וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר כוחה של הנחה זו." פס"ד השופט נֹעם סולברג, שמואל אטיאס נגד מדינת ישראל, 1.09.2016. אלא שגם במשפט הפלילי, "אם האמת מתבררת מפיה של אחת הדמויות סימן שלפנינו פענוח עלוב".
בניגוד לכך, פרופ' דן סיימון, חוקר תופעת הרשעות השווא, סובר כי הלחץ הגדול של הנחקר להודות נובע מרצונו לדעת "איך אני יוצא מפה", ללא קשר הכרחי לשאלה אם אכן ביצע את העבירה. על שיטות החקירה הנהוגות במשטרה אמר סיימון: "זו שיטה של הפעלת לחצים על אדם והיא עובדת, אבל צריך להבין שהלחצים לא קשורים לאמת ולאשם. וזו הבעיה העיקרית של המתודות האלו. השיטות האלו לא נוטות להביא יותר להודאות אמת מאשר להודאות שווא – הן לוקחות אדם שאין לו אינטרס להודות, ובסוף הוא אכן מודה". (חוות דעת שהוצגה בפני ועדת סדר הדין הפלילי בראשות השופטת עדנה ארבל).
ב 9 ביולי דחה בית המשפט העליון את ערעורו של ליאור מירז, חוקר מע"מ, על הרשעתו בעבירות של לקיחת שוחד ושיבוש מהלכי משפט. את הדרמה שהתחוללה בתא המעצר של מירז בהשתתפות חיים" ו"ליאור", שוטרים המתחזים לעצורים, " כינה המשנה לנשיאה סלים ג'ובראן, "תרגיל החקירה אשר ננקט כלפי המערער והוביל להודאתו – חריג הוא ומעורר ספקות. הייתה זו הצגה של ממש שבוימה עבורו, בהשתתפותם של מספר שחקני משנה, איש-איש מגלם תפקיד מתוכנן ומוקפד מראש – מי בדמות העציר המשתולל ומי בדמות הסוהר שאינו סוכר פיו. אלא מאי, שהשחקן הראשי בהצגה זו, אשר לפרקים נדמתה יותר כמחזה אימה, היה עיוור לחלוטין לתחבולה המתוחכמת שנרקמה סביבו, וראה בכך מציאות חיה ומוחשית.", והצטרף לדעתו של השופט (בדימוס) צבי זילברטל, שפסק כי, "אין בתרגיל החקירה שנערך בענייננו של המערער, על-אף קשיים כאלה ואחרים עליהם עמדתי, בכדי להוביל לפסילת הודאות המערער שנמסרו בגדרו, לא מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות, ולא מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית."
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Steve Byrne לאתר flickr]
השופט ניל הנדל שזיכה בדעת מיעוט את מירז, תיאר את שהתרחש בתא: "כלפי המערער הושמעו איומים באלימות. כך עולה באופן ברור מהקלטת האירוע ומעדויות המדובבים עצמם. חיים העיד כי לאחר ש"גילה" שהמערער משקר לו – התחיל לצעוק עליו, לקלל אותו, לדפוק בכוח על ארונית הפח, לירוק ולבעוט בדלת השירותים. הוא אמר למערער שהיה דוקר אותו אם לא היה מבוגר ("אם אתה לא אבא שלי, אני מזמן עכשיו לא נותן לך שפיץ" (ת/3ב, עמוד 5), והאשים אותו בכך שהאריכו את מעצרו בארבעה ימים נוספים עקב "בגידתו" – שכן המערער נחשף ל"סיפורו" של חיים על ידי "דיבוב" במהלך השהות המשותפת בתא המעצר.
נדגים את האווירה ששררה בתא המעצר, תוך הבאת מעט מן הדברים שאמר חיים למערער באותו מעמד: "אתה זיינת אותי, אתה שוטר, אתה סמוי... גמרת לי את החיים עכשיו". חיים הוסיף שאם לא ייקחו את המערער מהתא "יהיה פה משהו לא טוב", "יהיה פה בלגן" (ובגרסה אחרת – "טרור") ו"אני לא יודע מה אני עושה" (שם, עמוד 7). עולה כי למרות שחיים טען שלא ידקור את המערער בשלב מסוים של האירוע, הוא הוסיף ואיים כי עלול לקרות משהו "לא טוב", בעודו משתולל ודופק בכוח על דלתות וארונות באופן שמלמד כי הוא אינו בשליטה. כך מפיו של מי שנחזה להיות עבריין אלים וקפריזי.
אדם מן היישוב – ונזכיר כי המערער הוא אדם מבוגר, עובד ציבור ותיק ללא עבר פלילי – אינו יכול לדעת מראש מה תלד סיטואציה מעין זו, אם יוכה או יידקר בסופו של יום אם לאו. גם מי שאינו שונה פרק בהלכות בתי מעצר מבין כי מי שנחשד כסוכן סמוי, ועל אחת כמה וכמה מי שנחשד במסירת מידע שהוביל להארכת מעצר של עצור אחר, עלול לסבול מהתנכלות פיזית מצד יתר העצורים, שעלולים לחשוש כי הסוכן הסמוי יפגע בהם. על רקע האיומים אף הוצא המערער מתאו והועבר לתא אחר."
כאשר במשפט הפלילי ההודאה היא "מלכת הראיות", התוצאה היא ש"פתרון" העלילה נעשה באמצעות מחזות אלימות ומוביל לפענוחים עלובים ולהרשעות שווא.
[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הפעלת מדובבים בחקירות המשטרה, לחצו כאן]
שאלה אחת היא מהו מספר ההרשעות שהוכח שהן הרשעות שווא, ומהו מספר הרשעות השווא שלא הוכחו, כי למורשע לא היו האמצעים להביא אותם לבית המשפט. כמה זה באחוזים?
ושאלה נוספת היא מה מספר האישומים שהגיעו לבית המשפט, אבל לא הסתיימו בהרשעה. בכך אני יכול להעיד מעצמי. המשטרה האשימה את אבי בגניבה ממעביד על סמך עדותה של הפקידה שעבדה תחתיו. פקידה זו גנבה ונתפסה, והאשימה את אבי בגניבה. המשטרה הביאה להעמדתו לדין, למרות שהראיות התבססו על עדותה בלבד. ההליך הסתיים כעבור עשר שנים, כאשר הפרקליטות הודיעה בצער שהיא נאלצת לבטל את ההאשמה מחוסר ראיות.
מה עבר על אבי בעשר השנים הללו? הוא נאלץ לעזוב את מקום מושבו מבושה, ולעבור לגור סמוך לביתי.
והשאלה היא אל מאיר גלבוע. כמה אנשים עוברים עינוי דין לחינם? להערכתי, מדובר באלפים רבים. אני מניח שלמאיר גלבוע יש מספרים אותם הוא יכול לפרסם, אם הוא לא מתבייש בכך. הוא בוודאי לא יכול להתגאות במספרים הללו.
שלא הגיעו לכתב אישום, אבל אני מבקש להעיר מניסיוני האישי שמעבר להרשעות שווא
בהתייחס לדברייך מירז הורשע בגין הודאתו בתרגיל המדובבים ואף נדחה ערעורו, נשאלת שאלה הכיצד זוכו חבריו (ת״פ 21196/07/13) שניתנה בבית המשפט המחוזי- מרכז ב-13/6/17. באותה עת בה ניהלו משפט הוכחות זהה למשפטו של מירז, בה הושמעה קלטת הדיבוב בה נאמר מפורשות מפיו של מירז את שמותיהם והתנהלותם בפרשה ושאר ההוכחות בפני השופטת ברנט. הרי בעבירת שוחד ניתן להרשיע ע״פ עדות שותף לעבירה. מירז הורשע בנוסף לסעיף 290 בסעיף ב׳ המורה על שיתוף בצוותא. דהיינו מירז אינו פעל לבדו. במשפטם טענה השופטת על התנהלות כושלת של גורמי המשטרה והתביעה וסברה שאין יסוד סביר להרשעה למרות שהוצגו בפניה מירב ההוכחות להרשעה חד משמעית.
אף, הצביעה על גורם נוסף לדעתה כמדליף הפרשה (עו״ד נאור) שאינו עולה בקנה אחד לעובדות כתב האישום וממצאי החקירה שהתנהלו כנגד מירז וחבריו.
הגנת הנאשמים הובילה את כבוד השופטת לדבוק בסיפורם והתעלמה מהתנהלות פעולתם לגרימת העבירות שהציגה הפרקליטות. הוצגו מסמכים מכספת משרדי מע״מ, מפתח מאסטר לכספת, כך לנאור אין ולא יכול להיות גישה לכך.
בקריאת הכרעת דינם ניתן להסיק שהשופטת ברנט התעלמה מתוכן דבריו של מירז ופסלה עדותו. דבריה נכתבות על כמעל 100 עמודים ללא סדר, ללא התייחסות ענייניות לעובדות מול הוכחות התביעה. מיהרה לזכותם לפני החלטת קבילות הדיבוב.
נצא מידי הנחה שההגנה במשפט השלושה היתה חזקה והציגה עלילה שונה מטענות התביעה, בכל זאת ניהל מירז מאבק קשה לחפותו ולבסוף הורשע בעקבות אימרתיו בדיבוב. זאת אומרת המשקל במשפטם לגבי הקלטת אמורה להיות זהה! יתרת ההוכחות שהוצגו בשני המשפטים זהים.
ישנן בכתב הכרעת הדין שאלות רבות, הכיצד הורשע מירז וזוכו חבריו. אם כך הדבר מדוע מירז הורשע ע״פ הודאה בדיבוב והשניים זוכו למרות שמותיהם ודרך פעולתם בכל הקשור לפרשה נאמר מפורשות, זו קושיה.
בקריאת הכרעת דינו של מירז ע״י השופטת פלדמן ישנה התייחסות רבה ועניינית לשותפיו, לכל דרכי פעולתם, התארגנותם, תכנונם וכו,.
משתמע מכך שאינו נעשה צדק ממשי. האחד הורשע בעקבות אמירותיו בדיבוב והשניים יצאו ללא פגע.
על הפרקליטות להגיש ערעור בתיק זה (נשארו ימים ספורים לכך) להגיש את הקלטת פעם נוספת בפני שופטי העליון ולתת תגובתם.
בכך ניתן להבין מדוע הורשע מירז והאם ישנו צדק בכך שירצה עונשו מאחורי סורג וחבריו חופשיים.
Meir Gilboa:
יתכבד יוסף זהר וימסור לקהל קוראיו כמה מקרים אירעו בישראל מאז הקמתה של הרשעות מוטעות של חפים מפשע. את המספר האמתי והנכון והעונה לקריטריונים בין לאומיים של סיווג הרשעה כמוטעית, ולא את מה שהוא חושב. איך כתוב במקורותינו? נער ייספרם.
מאיר יקר תודה על הערתך החשובה. יש לי הערכה עצומה לפועלך ואני יודע עד כמה יקרה לך המשטרה שאתה לא מהסס לבקר מתוך דאגה כנה לה ולמערכת המשפט. כבוד לי שהתייחסת למאמרי!
נתוני ההרשעות המוטעות אכן מעטים מאוד בישראל, מאז קום המדינה ועד היום, ביטל בית המשפט העליון הרשעות לאחר תום המשפט והורה על קיום משפט חוזר ב-26 מקרים בלבד (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8 )!
לכאורה, הנתונים תומכים בטענתך ומשתמע מכך שיש לנו מערכת משפט מהטובות בעולם שכמעט אינה טועה.
בתקציר הדברים הבאים, אנסה להסביר מדוע נתונים אלו אינם מלמדים על המצב לאשורו.
1 – לבית המשפט יכולת מוגבלת ביותר לזהות הודאות שווא – פרשת רצח החייל אולג שייחט ז"ל היא דוגמה מובהקת לכך. השב"כ פנה מיוזמתו לפרקליטות המדינה עם חוות דעת חוקריו, ולפיה החשוד טארק נוג'ידאת הודה ושיחזר דבר שלא ביצע וכי רוצחיו האמיתיים של החייל עדיין לא נתפסו. למרות זאת הוגשו כתבי אישום נגד נוג'ידאת ושני הצעירים שנעצרו עמו, ובית המשפט העליון האריך את מעצרם עד תום ההליכים בסוברו כי יש תשתית ראייתית מספקת להרשעה. כשבועיים לאחר שהחל המשפט נגדם התגלתה חוליית טרור, ואנשיה הובילו את החוקרים למקום הימצאו של הנשק שחטפו מהחייל. רק אז שוחררו נוג'ידאת ושני הצעירים שנעצרו עמו. הנה כי כן, הטענה כי בית המשפט יכול להבחין בהודאת שווא שגויה.
התמריצים שפועלים על השב"כ, גוף מודיעיני, לוודא שמדובר בהודאת אמת, אינם רלוונטיים לחקירת משטרה. בחקירת משטרה, כפי שאמר פרופ' דן סיימון בוועדת סדר הדין הפלילי, "כשמשיגים את ההודאה זה סוף החקירה ואין הליך ביקורתי מובנה לבדוק את ההודאה שניתנה, אם היא אמת או לא". בכל זאת ניתן ללמוד רבות מדרכי הפעולה של השב"כ. למשל השימוש במינוח "גרסה", השגור בתחום החקירות של השב"כ, הוא אובייקטיבי ואינו מניח מראש כי תיאור עובדתי שנמסר מפי חשוד הוא בהכרח אמת או כזב.
עוד על כך ברשימה: http://yosefzohar.wixsite.com/yozo/single-post/2015/08/20/%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%A2%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%9E%D7%9A-%D7%94%D7%95%D7%93%D7%90%D7%94
2 – "עקרון התאונות הנסתרות" – כפי שניסחו יפה בועז סנג'רו ומוטי הלפרט, "העובדה שמספר המקרים שבהם הודתה מערכת אכיפת החוק בכישלון הם מעטים – איננה מספיקה כדי לבסס עליה את ההנחה האופטימית שאין בעיה. המערכת מאופיינת במה שד"ר מרדכי הלפרט ואנוכי מכנים במחקרנו האחרון "עקרון התאונות הנסתרות של המשפט הפלילי": בשונה מתחומים אחרים של חיינו, כגון תעבורה, הנדסה ורפואה – שם הכשלים מתגלים לנוכח התאונות, שהן גלויות – תאונות המשפט הפלילי, שהן הרשעות שווא של חפים מפשע, בדרך כלל אינן מתגלות. אין לנו "תקן זהב" שבאמצעותו ניתן לבדוק את נכונות ההרשעות לאחר סיום המשפט."
עוד על כך ברשימה: http://www.mqg.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9A/tabid/539/ctl/Detail/mid/1396/ItemID/12400/Default.aspx?SkinSrc=%5BG%5DSkins%2Fmqg%2FAnnouncment+Skin+-+Full+Width
3 – השמדת ראיות לאחר המשפט – כפי שהסבירה אפרת פינק, הממונה לשעבר על משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, "הסיבה המרכזית לכך שבישראל, בניגוד לארצות הברית, לא התפתח פרויקט חפות, היא שבמרבית המקרים המוצגים הנחוצים לעריכת הבדיקה מושמדים לאחר המשפט, זאת בניגוד לחוק. לכך יש להוסיף כי שלא כמו בארצות-הברית, בישראל לא התפתחה חקיקה המסדירה את הזכות לעיין בחומר ולערוך בדיקות לאחר הרשעה. בנוסף לכך, פרקליטות המדינה מטילה מגבלות על עיון בחומר חקירה ועל עריכת בדיקות במוצגים לאחר המשפט, גם כאשר אלו נשמרו."
עוד על כך ועל הבעיות המוסדיות שמונעות תיקון הרשעות שווא, ברשימה:
https://hatraklin.org/2013/06/06/retrial/
עם כל הכבוד ליוסף, שאני מכיר ומוקיר, אין כל הוכחה שהיו מאז קום המדינה יותר מאשר קומץ הרשעות מוטעות של חפים מפשע. נכון, שהקולות הטוענים שיש הרבה הרשעות מוטעות הולכים וגוברים, אך הנתונים מורים שמדובר במקרים בודדים ויוצאים מן הכלל.