של מי הארגון (המזדקן) הזה לעזאזל?

המאמר עודכן ב- 14 בספטמבר 2019

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מערכות מורכבות דרכן לעבור תהליכי אנטרופיה להזדקן, והזקנה היא תמיד געגוע - כמעט אצל כולם - לימים טובים יותר. כך בעלי חיים, כך צמחים, כך בניינים וכך גם ארגונים. הם מאבדים את הקשר עם המטרה שלשמה הארגון נוצר, הופכים למקובעים ולחסרי יצירתיות, ועיקר תשומת הלב שלהם מושקעת בעצמם.

אבל בחיים כשמישהו משלם, מישהו תמיד מרוויח... ומי ש'גוזר את הקופון' בארגונים מזדקנים, הם, בדרך כלל, העובדים.

[להרחבת המושג 'מערכת מורכבת', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אנטרופיה', לחצו כאן]

מה מאפיין זיקנה ארגונית?

אחרי שענינו על השאלה "של מי הארגון (המזדקן) הזה לעזאזל", נוכל להתפנות לאפיין אותו:

  • העובדים הופכים אליטיסטים ושחצנים;
  • רוב רובה של האנרגיה הארגונית מושקע באנשי הארגון ובתהליכיו, והרבה פחות בתפוקות החיצוניות ובלקוחות, שנחשבים במקרה הטוב למובנים מאליהם, ובמקרה הרע למטרד.
  • הארגון שולט בהנהלה - ולא להפך - באמצעות אנרציה ארגונית;
  • ניסיונות של מנהלים לשנות דברים פעוטים מחייבים מאמצים יוצאי דופן;
  • מה שחשוב זה איך הדברים נעשים ומי עשה אותם, בעוד שהמילים למה ומדוע נעלמות מהלקסיקון;
  • התוצאות אינן מעניינות איש;
  • מנגנון חזק מונע התחדשות והשתנות. מתמקדים במסורת...

כך מתנתק הארגון מהשטח, מהסביבה המשימתית ומהלקוחות.

[בתמונה משמאל: ארגונים כבני אדם... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Dave McKeague לאתר flickr]

הסיפור הבא כמקרה מאפיין

חבר שלי סיפר לי את הסיפור הבא. אם תרצו, לפניכם מחזור החיים של ארגון על רגל אחת...

"לפני שנים רבות נפתח חדר כושר חדש ליד ביתי, והשנים הראשונות בו זכורות לי כחוויה נהדרת. צוות עובדים יצירתי ותוסס, שיצא מגדרו - בכל דרך אפשרית - על מנת לגרום ללקוחות שלו הנאה...

אבל הזיקנה עושה שמות בכולנו... גם בארגונים. העובדים החלוצים - שנלחמו על כל לקוח - עזבו מזמן, והוחלפו בעובדים חדשים, שלקוחות היו כבר עבורם תופעה קיימת, ומן הסתם מעצבנת, שצריך לתחום להם גבולות.

לאט לאט השתלטו הנהלים על היצירתיות, ונתקלתי בתופעה מרתקת (ומעצבנת...): המקום הפך יותר ויותר לבית עבור העובדים שלו, ופחות ופחות עבור הלקוחות... פחות אכפת, פחות תשומת לב, פחות הקפדה על פרטים, פחות ניקיון, פחות רגישות לצורכי לקוחות... אבל העובדים שמחים ומרגישים בבית, ו(עבורם) זה העיקר...

לאט לאט משתלטים העובדים על תהליכי קבלת ההחלטות. יותר ויותר החלטות מתקבלות, שהרציונל שלהם  הוא, שזה טוב לעובדים ו/או לבעלים, ורע ללקוחות, אבל לקוחות הרי כבר לא חסר... למקום יש שם טוב הרי, ולקוחות נתפסים כמוצר מובן מאליו, ובלתי מתכלה...

כך למשל, אתה מגיע יום אחד ומגלה שהמקלחות ליד הסאונות נסגרו. למה? אתה שואל, כשכבר משיבים לך מסבירים, שהמקלחות הללו נוצרו רק לשטיפה. לא למקלחת. אבל הלקוחות מתעצלים לחצות את האולם אל המקלחות ה'אמתיות', ומבצעים את כל הרחצה שם, וזה מלכלך... כשאתה מתעקש ומביא טיעון נגדי, שאם כולם מתקלחים שם אז אולי זו ההוכחה שאלו דווקא המקלחות הנכונות, אתה זוכה לחיוך סלחני במקרה הטוב, ולקוצר רוח מופגן במקרה הרע... שהרי, אנחנו יודעים טוב יותר, ובעיקר: "לא באנו לעבודה כדי להתווכח עם נודניקים"...

פעמים אחרות נמאס לך שמלוכלך, ושהמכשירים לא עובדים ושאיש לא מקשיב, ואתה מנסה להתווכח, ואפילו להרים את הקול. אז, אתה זוכה לנזיפה ממש, כולל משוב על איך ראוי שלקוח יתנהג, וכשאתה מתעקש ועושה נפשות לדעתך בקרב לקוחות אחרים, מזמינים אותך לשיחה אישית ומציעים לך לעזוב...

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Reuben Whitehouse לאתר flickr]

ואתה זוכר שפעם - כשאתה והארגון הייתם צעירים - נלחמו על כל לקוח... שפעם זה היה ארגון מוכוון לקוחות... והיום, זה ארגון שונה לחלוטין: ארגון מכוון עובדים...".

אם תרצו, זו כמעט כל תורת הניהול על רגל אחת!

מקורות והעשרה

4 thoughts on “של מי הארגון (המזדקן) הזה לעזאזל?

  1. Pingback: שני סבח: הכל (כמעט) על שביעות רצון בקרב עובדים - ייצור ידע

  2. Pingback: שני סבח: (כמעט) הכל על שביעות רצון בקרב עובדים - ייצור ידע

  3. Pingback: שני סבח: (כמעט) הכל על שביעות רצון בקרב עובדים - ייצור ידע

  4. זה נכון לארגונים קטנים. ארגונים גדולים (וחזקים) הופכים לארגונים מוכווני וועד עובדים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.