האם נכון להכריז על ארגוני פשע מאורגן כארגוני טרור?

פיגוע פלילי 1

[בתמונה: הדף הראשי באתר הארץ, העוסק בסוגייה]

[לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן]

ניסיון החיסול של העבריין בן כהן ב- 19 בינואר 2016, שבו בנס לא נפגעו חפים מפשע (למעט פגועת הלם ונזק לרכוש) היא הזדמנות להעלות שוב את דרך הפתרון היחידה אולי שיכולה לפתור את הבעיה: להכריז על ארגוני פשיעה שמבצעים "פיגועים פליליים" כארגוני טרור. הנה מאמר וותיק בסוגיה זו... ישן כאורך הטיעון הזה, שסיכוייו להתקבל לצערי אפסיים...

מבוא

אקדים ואומר, כי למתווה הרעיוני המוצג במאמר זה אין שום סיכוי להתגשם במציאות הישראלית הקיימת (ואולי טוב שכך...). יחד עם זאת, עצם העלאת האופציה הזו הינה מבחן טוב עבורנו לבחון את הגבולות הרעיוניים של מה שאנו מוכנים לקבל/לדחות במציאות המטורפת, הדינמית מאוד שאנו מתמודדים עימה.

התרגיל התאורטי שלנו מביא הצעה, לכאורה פשוטה – לפתור את האתגר שמציב הפשע המאורגן לפתחנו, בעיקר בתחום האדישות, שמגלים אנשי הפשע המאורגן בשנים האחרונות, להיפגעות של חפים מפשע במהלך המאבקים הפנימיים שלהם.

נתחיל בכך שמערכת אכיפת החוק נתפסת כחסרת אונים בהתמודדות עם התופעה: עבריינים גרים בבתי פאר וחיים כאנשי האלפיון העליון ומקבלים בתקשורת יחס של ידוענים. אפילו בסיקור הלווייתו של יעקב אלפרון היו, כדברי עיתונאי בכיר, "סממנים של פרידה ממכר אהוב, שבחייו פרנס עיתונים וערוצים הרבה; כמעט והוכרז שבוע אבל..." (אורן, 2008).

בכירי הפשע המאורגן עטופים בשרשרת מאבטחים, שמטרידה בלי בושה אזרחים פשוטים, בכל עת שה"בוס" שלהם מתיישב בבית קפה או מבקר באולם שמחות. כשהם כבר מגיעים לבית המשפט, דומה שהם מכתיבים את הכללים גם שם, כשיעקב אלפרון נראה בטולוויזיה קובע מי מהכתבים ישאר באולם בית המשפט בו נשפט בנו. כאשר המשפט כבר מתקיים מוקפים הכירי הפשע בסוללה של עורכי דין שהופכת פעמים רבות את ההליכים בבית המשפט לפארסה, כשהם מנצלים את חוסר היכולת של בתי המשפט להתמודד עם תיקים כאלה.

סגנית מנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת ברכה אופיר-תום צוטטה לאחרונה כשהיא מלינה על כך שתיקי פשע מאורגן כוללים עשרות נאשמים וסינגורים שהאולמות קטנים מלהכיל, וששופטים המגלגלים עשרות תיקים כל העת אינם מצליחים לקבוע מועדים לתיקים הללו. השופטת מתחה גם ביקורת קשה על התמודדות רשויות המס עם התופעה: "איפה המס? מי דורש מהם הצהרות הון? במה הם רשומים כעוסקים ועל מה הם מדווחים?" (בן-ארויה, 2008).

המשטרה עברה בשנים האחרונות מהפך בהתייחסות לתופעה. נקודת המפנה היתה ניסיון החיסול של זאב רוזנשטיין, ליד רחוב אלנבי בתל אביב, ב- 11 בדצמבר 2003, שבמהלכו נהרגו שלושה אזרחים ונפצעו עשרות. לאחר האירוע טען מפכ"ל המשטרה דאז, שלמנה אהרונישקי, שאירוע זה היה "מלון פארק של משטרת ישראל" (נאה ובן-דוד, 2003) (הקבלה לפיגוע במלון פארק בנתניה, בפסח 2002, שהוציא את צה"ל למבצע "חומת מגן", אשר שינה את פניו של המאבק המזוין בפלסטינים).

נקודת ציון חשובה היא הקמת ה-FBI הישראלי – יחידת "להב 433" בראשות ניצב. התוצאות באו לידי ביטוי במעצר חלק מהעבריינים הללו ובהטרדה בלתי פוסקת שלהם ושל עסקיהם. אולם, נודה על האמת, הסכנות שלהן חשוף אזרח ברחוב בחורף 2009, אינם פחותים מאלו שבפניהם עמד בחורף 2003. יעידו על כך חיסולו של יעקב אלפרון מפיצוץ מטען חבלה במכוניתו בלב תל אביב בנובמבר 2008 בו נפצעו שני עוברי אורח ובנס לא נהרגו אחרים (גורן, 2008); ומותה של מרגריטה לאוטין כחודשיין לפני כן, כשישבה על שפת הים בבת-ים עם בעלה ובנה הקטן (אברמוב ורגב, 2008).

כיצד איפשרה מערכת אכיפת החוק להגיע למצב הזה?

הסיבות לכך אינן המוטיבציה של העוסקים במלאכה אלא חוסר הרלוונטיות של הכלים שבידיהם. מערכת אכיפת החוק של תחילת המילניום איננה מסוגלת לתת מענה ואיננה רלוונטית לאיומים כגון אלה. ההשקעה הרבה במודיעין מאפשרת אמנם לדעת חלק מהמתרחש בארגונים הללו, אולם קיים קושי מהותי לתרגם את המודיעין לראיות. עדים חשופים לאיומי רצח מצד עבריינים ומסרבים להעיד בבתי משפט. אחד שהסכים להעיד חוסל בתוך בית הסוהר ערב עדותו[1]. במקרים רבים נאלצה המשטרה לגנוז כתבי אישום כנגד עבריינים בכירים ובהם רוצחים, כדי שלא לחשוף מקורות מודיעיניים (ליס, 2008א'). כאשר כבר יש בידי המשטרה ראיות ומוגש כתב אישום, מבטלים השופטים את תעודות החיסיון המגינות על זהות המקורות, והתובעים נאלצים להסתפק בעיסקאות טיעון (הראל, 2008). כאשר כבר מצליחה המשטרה ושולחת עבריינים בכירים לכלא, מתמלא עד מהרה הוואקום שנוצר בעבריינים אחרים והכל נשאר כשהיה. כאשר כבר מתבצעות פעולות המיועדות לשנות את "כללי המשחק", כמו למשל איסור על עבריינים להשתמש במאבטחים (חוק הגבלת שירותי שמירה בבתים משותפים התשס"ט – 2008; נוהל אח"ם 03.300.603; ליס, 2008ב'), מוצאת עצמה המשטרה בדילמה, בה מצד אחד היא מזהירה עבריינים מפגיעה עתידית בהם, ומצד שני דוחפת אותם, בשל הצורך הטבעי להתגונן, להקדים תרופה למכה ולחסל את יריביהם, כמו גם למצוא דרכים לעקוף את האיסור ולמצוא לעצמם אבטחה. נסיונות לפעול ברמה המערכתית ולרתום את אנשי רשות המיסים למאמץ משותף, נתקלו בסחבת ובדרישות לתוספת סיכון לפני שידרשו מהעבריינים הללו את שהם מבקשים כל העת מאזרחים "רגילים" (אילן, 2008). 

רקע תאורטי

חובתה העליונה של כל מדינה לאזרחיה הוא לשמור על הסדר החברתי ולהבטיח את מהלך החיים התקין. לשם כך, מוותרים אזרחים במדינה דמוקרטית על חלק מזכויותיהם ומוסרים אותם לשלטון, המקבל סמכויות המגבילות את החופש שלהם – כל זאת על מנת להבטיח את הסדר החברתי.

הצד השני של המטבע הוא, שכאשר המערכת אינה מסוגלת להבטיח את הסדר החברתי מתערערת הלגיטימציה שלה. קריסת הסדר החברתי מסמלת את קריסת ה"חוזה" שבין האזרח לבין השלטון. אם השלטון איננו מגן על האזרח, כי אז גם חובותיו של האזרח כלפי השלטון מאבדים את הלגיטימציה שלהם. בהיעדר סדר חברתי קורס האינטרס שמאחד את האזרחים יחד. אין יותר סיבה לשלם מיסים, אין רצון לצאת למילואים, יכולות להיווצר התארגנויות ספוראדיות הנוטלות את החוק לידיהן וכדומה. על כן, הבטחת הסדר החברתי הוא אינטרס חיוני לקיומה של החברה ופגיעה בו היא פגיעה בביטחונה הלאומי של מדינה[2], שהמנגנון השלטוני שלה יעשה הכל על מנת להשיבו.

זו הסיבה שמדינות דמוקרטיות שעומדות בפני סכנות פנימיות כאלה, מתנהגות כשיש סכנה לקיום הסדר החברתי בצורה מאוד לא דמוקרטית, ונוטות לסטות לחלוטין מסולם הערכים שלהן (פדהצור, 2004, ע' 30; בן דור, 2002, ע' 16). דוגמה מעניינת לכך היא משבר אוקטובר 1970 בקוויבק שבקנדה – מדינה רגועה המקפידה הקפד היטב על זכויות אדם בימים כתיקונם. משבר זה פרץ כאשר מחתרת טרוריסטית זעירה –  F.L.Q. - La Front De Liberation Du Quebec[3] – חטפה את הנציג המסחרי הבריטי James Cross, וחמישה ימים לאחר מכן חטפה גם את אחד השרים בממשלת קוויבק Pierre Laporte ואותו אף רצחה מייד. הרקע לכך היה שאיפות הבדלנות המתחזקות של מחוז קוויבק דובר הצרפתית. משבר חמור זה, היחיד בהיסטוריה המודרנית של קנדה, פרץ על רקע לאירועים אלה קדמה שורה של התנגשויות אלימות בין לאומנים קוויבקיים לבין מהגרים איטלקיים בקיץ ובסתיו של 1969, דומה היה שקנדה נקלעת למלחמת אזרחים. הממשל המרכזי בראשות ראש הממשלה דאז פייר אליוט טרודו (Trudeau) הגיב בנחרצות: הוא הכריז על מצב חירום, הפעיל חקיקת חירום (The War Measures Act) והזרים כוחות צבא לערים הגדולות של קוויבק כולל מונטריאול, לראשונה בהיסטוריה של קנדה. תקנות החירום מ- 1970 הוציאו את ה- F.L.Q. מחוץ לחוק, העניקו סמכויות שיטור לכוחות הצבא שהוזרמו לערים והרחיבו את סמכויות המעצר והחיפוש של כוחות הביטחון. לפי תקנות אלה ניתן היה לעצור אדם ללא ביקורת שיפוטית למשך 90 יום, באישור מתאים של שר המשפטים. על פי החוק והתקנות נעצרו 497 בני אדם במעצר מנהלי (רק 62 מהם הועמדו לדין, ומתוכם הורשעו פחות משליש) (הופנונג, 1991, ע' 77; Weaver, 1992, ע' 24; Breton, 1988, ע' 75).

האיום שמציב הפשע המאורגן מול אזרחי ישראל גדול לאין שעור מהסכנה שהציב ה- F.L.Q. לאזרחי קנדה. מדינה שבסיס קיומה עדיין מוטל בספק בזירה הבינלאומית, הנלחמת תדירות בטרור ובגרילה מתוך גבולותיה ועליהם, מוצאת עצמה מתמודדת בשני מישורים נפרדים עם "פיגועים ביטחוניים" מחד גיסא; ועם "פיגועים פליליים" מאידך גיסא. הנחת מטען צד ליד גן ילדים בנתניה על ידי מחבלים היתה מקפיצה מדינה שלמה. אולם, מרגע שהמטען הונח על ידי עבריינים (ב- 7 בספטמבר 2008), הוא זכה לטיפול שונה לחלוטין (מרון ושלום, 2008). זאת, למרות שהתוצאה של שני סוגי הפיגועים זהה – ערעור הסדר החברתי בישראל.

ארגוני פשע מאורגן כארגוני טרור

הפתרון לצורך "התרגיל התאורטי" שלנו הנו הכרזה על ארגוני הפשע המאורגן המבצעים "חיסולים" במקומות ציבוריים כ"ארגוני טרור".

כיצד נקבע אם מעשה הוא "טרור" או פשע "רגיל"?

הבחנה אחת היא לבחון את המעשה על פי כוונת מבצעיו. כך לדוגמה מגדיר חוקר הטרור בועז גנור את ה"טרור" כ"סוג של מאבק אלים... במטרה להשיג מטרות פוליטיות" (ידלין, 2004, ע' 9).

הבחנה אחרת אותה דווקא אימץ המחוקק הישראלי היא, לבחון את המעשה על פי התוצאה. כך לדוגמה מגדירה  פקודת מניעת טרור תש"ח-1948 את המושג "ארגון טרוריסטי" כ"חבר אנשים המשתמש בפעולותיו במעשי-אלמות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או באיומים במעשי אלימות כאלה". "חבר בארגון טרוריסטי" מוגדר אדם הנמנה על אותו ארגון או המשתתף בפעולותיו.

הפקודה מגדירה בס' 8 גם את הפרוצדורה שלפיה מוכרז ארגון כ"ארגון טרוריסטי": "אם תכריז הממשלה, בהודעה ברשומות, שחבר-אנשים מסויים הנו ארגון טרוריסטי, תשמש ההודעה הוכחה בכל דיון משפטי, כי אותו חבר-אנשים הוא ארגון טרוריסטי, אלא אם יוכח ההיפך".

מכאן, שאין אפילו צורך בשינויי חקיקה על מנת להשוות, לכאורה, את מעמד ארגוני הפשע לארגוני טרור, ליצור מהפיכה בטיפול בארגונים הללו ולדחוק אותם אל מחוץ להוויית החיים בישראל.

אגב, לא צריך להיבהל מכך שה"אויב" הוא פנימי. בשל מצבנו הביטחוני הייחודי התרגלנו לחשוב שאיומים מהותיים מקורם מבחוץ, אולם, יש לדעת כי 90%-80% ממדינות העולם לא ניצבות בפני כל איום חיצוני ממשי, אולם הן מתמודדות עם איומי פנים רבים, אזוריים, סקטוריאליים, אתניים, חברתיים וכדומה. גם אחרי אירועי ה- 11 בספטמבר 2001 לא השתנה מצב זה באופן מהותי (בן דור, 2002, ע' 16).

אם ידע ארגון פשיעה שהממשלה נחושה להכריז "ארגון טרוריסטי" על כל ארגון שיפגע בחפים מפשע; ושהכרזה זו תביא לנקיטת צעדים דרקוניים נגדו שיביאו לבסוף לחיסולו, הוא יהיה חייב לנהל את צעדיו אחרת, לאמץ דרכי חיסול סלקטיביות יותר שאינן בגדר "טרור", ולהימנע מהשיטות הקיימות של חיסול, בלי הבחנה מי מהאזרחים ייפגע כתוצאה מכך. מכאן שהצעד הזה יביא בהכרח לשינוי דפוסי ההתנהלות של עבריינים, ועימם, להרגעה צפויה ברחובות.

אבל יש מלכוד. הוא נעוץ בכך שההחלה של ההגדרה "ארגון טרוריסטי" על ארגוני פשיעה מנוגדת לכל היגיון משפטי קיים. יאמרו המשפטנים, כי התרופה יכולה להיות התאמה טובה יותר של דיני הראיות למציאות, אך בשום אופן לא הטלת סנקציות דרקוניות כמעצרים מינהליים וצווי הרחקה על אזרחי המדינה. אחרת יטענו – תיווצר פגיעה מהותית בדמוקרטיה. שהרי, מדווע לא נשתמש בסנקציות כאלה, למשל, גם נגד נהגים מועדים לתאונות דרכים?

אבל, ההיגיון המשפטי הזה לא מצליח להתמודד עם התחושה המתמשכת של "אין דין ואין דיין" ו"איש הישר בעיניו יעשה" שפשו בחברה הישראלית. הסממנים הללו הולכים ומתגברים ומסמנים קריסה איטית אך עקבית של סדר החיים התקין. במצב כזה הסכנה לדמוקרטיה נעוצה דווקא בהשארת הכלים הקיימים על כנם, כשהרלוונטיות שלהם פוחתת והולכת. שכן, הציבור הולך ומאבד את אמונו במערכת וביכולתה להיחלץ מהמצב הזה. המערכת השלטונית לא מבחינה בכך, כיוון שהיא עסוקה בהישרדות ונזקקת בעצמה לרפורמה שתאפשר לה להשיב לידיה את היכולת למשול.

העברת הטיפול בארגונים הללו לידי שירות המודיעין הכללי (שב"כ) 

אם יוכרזו ארגוני הפשע המאורגן כארגוני טרור, נכון יהיה לדעתי להעביר את הטיפול בהם לידיו של שירות הביטחון הכללי. צעד זה נכון שיעשה הן במישור המהותי והן במישור הדימויים.

המישור המהותי, לא בריא במדינה דמוקרטית לתת בידי המשטרה שתי מערכות נפרדות של כלים – אלו המופעלים נגד עבריינים "סתם" וכלים הניתנים להפעלה רק כנגד אויבי המדינה. עדיף לרכז את השימוש בכלים החריגים בידי ארגון אחד.

ובמישור הדימויים, העברה כזו תבהיר היטב כי הממשלה נחושה לפתור את הבעיה, וכי היא רואה בפשע המאורגן סכנה מבפנים לביטחון הלאומי של ישראל.

לשירות הביטחון הכללי יתרונות נוספים: מערך החקירות שלו דינאמי יותר ואפקטיבי יותר; הוא סובל הרבה פחות מהמשטרה מבעיות תקציב בשל כפיפותו לראש הממשלה.

המשטרה גם טעתה לדעתי כאשר כללה את היחידה המטפלת בשחיתות השלטונית במסגרת "להב 433". יחידות אלה נתונות בעולם המערבי, במקרים רבים, למה שמכונה בספרות המקצועית: "מתקפות דרך התקציב" ("Budgetary Attacks"), או במילים אחרות, ל"ייבוש תקציבי", ולהתנכלויות נוספות מצד פוליטיקאים המעוניינים להחלישן, כמו היעדר גיבוי, פגיעה בקידומם של חוקרים המצטיירים כסכנה למערכת הפוליטית, מינוי לא מתאימים והטלת מגבלות על פעולות החוקרים (Stotland, 1981). עדויות לא מעטות לתופעות הללו ניתן למצוא למשל בכתבי האגודה הלאומית של התובעים הכלליים בארצות הברית (National Association of Attorneys General – NAAG, 1978). דוגמאות ליחידות שזכו ל"טיפול" כגון זה בשנות השבעים של המאה הקודמת, היו "היחידה לטיפול בשחיתות ממשלתית של ניו מקסיקו" ("The New Mexico Corrupt Government Practices Unit ") והיחידות לטיפול בשחיתות בויסקונסין לואיזיאנה ובפנסילבניה.

משמעות הדבר לגבי החיבור בין היחידות המטפלות בפשע המאורגון לאלה המטפלות בשחיתות השלטונית הוא קיומה המתמיד של סכנה לפגיעה ביחידות הללו.

יצויין כי כבר עתה, במצב שבו קיים רצון טוב מצד המערכת הפוליטית להירתם לאתגר, התפרסמו בתקשורת טענות של בכירים במשטרה, לפיהם היא חסרה 325 מליון שקל למלחמה בארגוני הפשע. נטען כי קיים פער משמעותי בין היכולות הטכנולוגיות המשמשות כיום את ארגוני הפשיעה לבין יכולותיה הטכנולוגיות של המשטרה, שלא מצליחה להדביק את הפער (ליס, 2008ג'). בכתבה אחרת צוטטו בכירים במשטרה שטענו כי בשל מגבלות כוח אדם לא מכריזים על ארגונים רבים כארגוני פשיעה, בשל היעדר תקציבים שיאפשרו את המאבק בהם (ליס, 2008ד').

המרחק בין תיאוריה למעשה

האם יש לפתרון התיאורטי הזה  סיכוי להתממש?

קשה להתנבא. המציאות הדינאמית, המשתנה במהירות, מביאה לכך שרעיונות רבים שנשמעו דמיוניים בעת אחת, הפכו למובנים מאליהם בעת אחרת.

יתרה מכך, בעולם שבו מעוצבת דעת הקהל על ידי התקשורת ובתרבות הרייטינג שבה שיקולי הטווח הקצר גוברים על טיעונים תיאורטיים המתייחסים בעיקר לטווח הארוך, שאלת היישימות של הרעיונות הללו קשורה מאוד גם לכמות הפיגועים הפליליים ש"ינחתו" עלינו ולעיתויים.

בעשור האחרון נפגעו פחות ממאה אזרחים מאש תועה של עברייני הפשע המאורגן. מתוכה, נהרגו קצת יותר מעשרים (אברמוב ורגב, 2008). כמות זו, גדולה ככל שתהיה, עדיין מעמידה צעדים קיצוניים כאלו באור לא סביר, לא מידתי ובמידה מסויימת – לא הגיוני.

אבל, חשוב לזכור, שמונחים כמו "סביר", "מידתי" ו"הגיוני" הינם מונחים סובייקטיביים. לראש הממשלה הקנדית לשעבר, פייר אליוט טרודו, הספיקו חטיפה של שני אנשים ורצח על מנת להכריז על מצב חירום, להפעיל חקיקת חירום, להזרים כוחות צבא לערים הגדולות של קוויבק ולעצור 497 בני אדם במעצר מנהלי.

מהם הכמות והעיתוי שבגינם עלולה הגישה בישראל להשתנות?

יחזקאלי פנחס (2009), לשנות את כללי המשחק, מראות המשטרה, גיליון 228, עמ' 31-28.

[לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן]

מקורות

  • אברמוב אתי, רגב דוד (2008), כשחוטבים עצים ניתזים שבבים, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 12/9/08, עמ' 25-24.
  • אורן אמיר (2008), משטרת המחשבות, הארץ, 21/11/08, ע' 5.
  • אילן שחר, עובדי רשות המיסים רוצים תוספת סיכון כדי להיאבק בפשע המאורגן, הארץ, 25/11/08, ע' 6.
  • בן-ארויה עמית (2008), "איפה רשות המיסים במלחמה בטייקוני הפשיעה"?, The Marker, 1/12/08, ע' 31.
  • בן דור גבריאל (2002), מושב ראשון – דברי פתיחה, עיונים בביטחון לאומי: בטחון פנים בדמוקרטיה הישראלית, המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה והמכללה לביטחון לאומי, צה"ל, גיליון מס' 3, עמ' 19-15.
  • גורן יובל (2008), חשש מ"מלחמת עולם" חדשה בין ארגוני הפשיעה, הארץ, 18/11/08, ע' 2.
  • הופנונג מנחם (1991), ישראל – ביטחון המדינה מול שלטון החוק 1991-1948, ירושלים, נבו.
  • הראל צבי (2008), חיסיון בעירבון מוגבל, ישראל היום, 4/12/08, ע' 31.
  • חוק הגבלת שירותי שמירה בבתים משותפים התשס"ט – 2008, שיכנס לתוקף החל מה- 2 בפברואר 2009.
  • טל ישראל (1996), ביטחון לאומי, מעטים מול רבים, תל אביב: דביר.
  • ידלין עמוס (2004), הבעייתיות שבהגדרת הטרור, אצל: יחזקאלי פנחס (עורך), היבטים על טרור ומלחמה בטרור, תל אביב: משרד הביטחון.
  • ימין-וולבוביץ' טל (2006), הותר לפרסום: יוני אלזם הורעל, חדשות nrg, 2/3/2006,
  • http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/055/183.html
  • ליס יהונתן (2008א'), "רוצחים לא נשפטים כי בתי המשפט דורשים שנחשוף מקורות מודיעין", הארץ, 20/11/08, ע' 7.
  • ליס יהונתן (2008ב'), העליון: העבריינים לא יוכלו להסתובב עם מאבטחים חמושים, הארץ, 11/8/08, ע' 10.
  • ליס יהונתן (2008ג'), המשטרה: חסרים לנו 325 מיליון שקל למלחמה בארגוני הפשע, הארץ, 14/12/08, עמ' 1, 4.
  • ליס יהונתן (2008ד'), האף-בי-איי הישראלי עדיין לא מספק את הסחורה, הארץ, הארץ, 14/12/08, ע' 4.
  • נאה בוקי, בן-דוד עמיר, נסים דודי (2003), המשטרה: זו מלחמה, ידיעות אחרונות, 12/12/03, ע' 4.
  • נוהל אח"ם 03.300.603, הטיפול המשטרתי במתן בקשות להיתר לאבטחה חמושה של אדם פרטי.
  • מרון גדעון, שלום עודד (2008), עיר ללא הפסקת אש, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 12/9/08, עמ' 23-22.
  • פדהצור עמי (2004), הדמוקרטיה המתגוננת בישראל, ירושלים: כרמל.
  • nrg (2005), מבזק: אסיר שנדון למאסר עולם בגין רצח, והיה אמור להעיד במשפטו של נאשם אחר, נמצא מת בתאו בכלא, 13/12/05, http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/019/836.html?pFile=1.
  • פקודת מניעת טרור תש"ח  1948.
  • Breton R. (1988), From Ethnic to Civic Nationalism: English Canada and Quebec, Ethnic andRacial Studies, vol. 11, pp. 85-102.
  • National Association of Attorneys General (1978), Corruption Control Units, Raleigh: North Carolina, In: http://www.naag.org.
  • Stotland, Ezra (1981), Can white-collar crime investigators be protected from improper pressures? The case of Israel, Journal of Criminal Justice, vol. 9, pp. 265-288.
  • Weaver R.Kent (1992), Political Institutions and Canada's Constitutional Crisis, In: Weaver R. Kent(ed.), The Collapse of Canada?,The Brookings Institution, Washington,  D.C., pp. 7-75.

הערות

 [1]   יוני אלזם, שהורשע ברצח חנניה אוחנה ונדון למאסר עולם, נמצא ב- 13/12/05 בבוקר מתבתאו שבכלא אשמורת. אלזם היה אמור להעיד במשפטו של שמעון זריהן, גם הואנאשם ברצח אוחנה (nrg, 2005). הסתבר כי אלזם הורעל בלילה שקדם לעדותו (ימין-וולבוביץ', 2006).

[2]  האלוף במילואים ישראל טל הגדיר "ביטחון לאומי" כ"ביטחון לאומי עוסק באיומים על קיומה של מדינה או קהילה לאומית או באיומים על אינטרסים החיוניים לקיום זה"  (טל, 1996).

[3]   עוד על ה- F.L.Q., כולל פירוט המניפסט (מתורגם לאנגלית) מ- 1971 שקרא לתושבי קוויבק להתמרד, ראה באתר האינטרנט:  http://www.cbc.ca/onair/shows/blackoctober/en-manifesto.htm

15 thoughts on “האם נכון להכריז על ארגוני פשע מאורגן כארגוני טרור?

  1. Pingback: מאיר: ה'מוח' של משפחת אברג'יל - ייצור ידע

  2. Pingback: אבי רוחן: מעל עשרים חיסולים ו"לב של זהב"... - ייצור ידע

  3. Pingback: אבי רוחן: בנעליו של אברג'יל - ייצור ידע

  4. Pingback: יצחק אברג'יל: נמר נשאר נמר... - ייצור ידע

  5. Pingback: זאב רוזנשטיין: העבריין ששינה את משטרת ישראל - ייצור ידע

  6. Nahman Ben Dor:
    עבריין שמניח ביודעין ובכוונת מכוון מטען חבלה ע"מ לפגוע ביריביו ובידיעה ובהכרה מלאה שמעשיו יפגעו גם בחפים מפשע יש להתייחס לעבירה כפיגוע טרור לכל דבר ועניין….

  7. ראובן בן שלום:
    גם ככה הגדרת הטרור מעורפלת. אבל ישנה התכנסות סביב העיקרון שזוהי פגיעה מכוונת באזרחים לצורך קידום מטרות פוליטיות. מציע לא לערבב.

  8. בועז לביא:
    לפחות להגדיר נפגעים תמימים כנפגעי טרור… ואחרי דומא.. אפשר לנהוג גם בעבריינים כארהביסטים(טרורניקים), או, כמו שעשו במקרה אל קפונה, 'אויב המדינה'. עם סמכויות לכול "מפגשי נפשו" החוקיים. הפשע, הלא , לא ימחה מהעולם, בין אם הוא לבן צווארון, בין אם הוא אלים ובריוני, יש לצמצמו בהקדם ולהגיע לכך, שהנפגעים הישירים ממלחמות הכנופיות וגם מה'ריקושטים', יהיו עבריינים בלבד.. מבלי שייפגעו ואף יפריעו את שלום הציבור..

  9. אבי ברוכמן:

    מערכת
    אכיפת החוק בישראל ובתוכם משטרת ישראל לאורך עשורים רבים טענו בתוקף שאין פשע מאורגן בישראל.
    הויכוח החל בשנות ה- 80 עם סדרת הכתבות של כתב " הארץ" רן כסלו ז"ל. כרגיל במקומותנו הוקמו ועדות , שמגר, בוכנר, שמרון ואחרות שטענו שאין פשע מאורגן בישראל.
    בשנת 2000 נערכה בעיר פלרמו שבסיציליה ועידה של האו"מ בנושא, ובו התחייבו המדינות , גם ישראל, לשתף פעולה ולחוקק חוקים להתמודד מול הפשע המאורגן.
    מכאן, שוב לא כיוזמה מקומית, נחקק ב 2003 חוק הפשיעה המאורגנת.
    מי שעסק ופירסם מאמרים בקשר בין הפשע המאורגן והטרור. אחד מגדולי הקרימינולוגים שהיה בישראל, מורה וידיד פרופ' מנחם אמיר ז"ל, שזכה גם להיות הקרימינולוג הראשון שזכה בפרס ישראל.. יהא זכרו ברוך….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.