שרה בכור: צבי לם והמורכבות בחינוך

צבי לם - ההגיונות הסותרים בהוראה

[בתמונה: צבי לם (משמאל) וספרו: ההגיונות הסותרים בהוראה, שראה אור בספרית הפועלים. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

החינוך ומוסדותיו הם מערכות מורכבות, וכאלה גם התיאוריות החינוכיות המתפתחות עם השנים. על כן, אין פלא שהבנת המורכבות בחינוך מלווה את השיח הפדגוגי מזה שנים, תחילה באופן אינטואיטיבי ולאחר מכן באופן מסודר יותר.

מקום של כבוד בתחום זה שייך צבי לם ז"ל ולספרו: ההגיונות הסותרים בהוראה (1972) (ראו התמונה למעלה). ספר וותיק זה, הקשה לקריא ההוא הספר הנקרא ביותר בתחום החינוך בארץ, והפך זה מכבר, לספר העברי בתחום החינוך החשוב והמשפיע ביותר בישראל, ואת מחברו להוגה החשוב ביותר במחשבת החינוך (הרפז, 2014).

לם הבין שמבנה בית הספר מכתיב את מה שאנו מכנים תרבות בית הספר ואת תרבות הלמידה בה. הוא הדגיש שלושה הגיונות בהוראה, הנקבעים על ידי מבנה בית הספר - פורמלי, מעצב ו- מפתח (Rogoff et al., 1996, pp. 389-390):

  • המודל הפורמלי (המכונה גם מודל ה"חיקוי" או "סוציאליזציה"): מודל הוראה המובל בידי-מבוגרים (מודל מעלה -מטה, Top Down). מודל זה מצדד במסגרת; הפעלת לחץ חינוכי לשם עיצוב "מבחוץ" של התלמידים. משמע, קודם רכישה של ידע -למידה, ורק אחר כך - חשיבה על ידע.
  • המודל המעצב (המכונה גם מודל ה"עיצוב" או "אקולטוראציה"): מודל המובל, לכאורה, בידי הילדים, אך בהכוונת המבוגרים (ולכן, גם הוא במידה רבה, מודל מעלה -מטה, Top Down). מודל זה מצדד בחופש ממסגרת. הוא מאפשר חופש מלחץ חינוכי לשם עיצוב "מבפנים" על ידי כל תלמיד; הוא מעודד קודם חשיבה על כל גווניה: ביקורתית, יצירתית, עצמאית, ורק אחר כך למידה;
  • המודל המפתח (המכונה גם המודל ה"פתוח" "אינדיבידואציה"): מודל ההוראה המבוסס על התארגנות עצמית בתוך קהילת לומדים, שהרעיון התאורטי המונח בבסיסו הוא, שלמידה היא תהליך של שינוי ושל השתתפות, שבו מבוגרים וילדים נותנים תמיכה וכיוון למאמץ משותף. מודל זה מצדד בחופש בתוך מסגרת, מפני שהתארגנות עצמית מתפתחת רק בתנאים של חופש ארגוני, על סף הכאוס. הוא מעודד לחץ חינוכי רגיש ודיאלוגי "מבחוץ", לשם עיצוב "מבפנים"; מעורר למידה תוך כדי חשיבה, וחשיבה תוך כדי למידה. כשם שאין חשיבה משמעותית ללא הבנה של הנושאים הנלמדים, אין גם למידה משמעותית ללא תנאים של חשיבה על הנושאים הנלמדים. המודל מבוסס על בנייה משותפת של קהילות לומדים-חוקרים-חושבים, השונות באורח מובהק מן כל סוגי הכיתות המוכרות לנו. מרכזו הוא ההתפתחות האישית של כלל השותפים בו, באקלים בית ספרי, המבוסס על  כלכלת הידע וערכיה של חברה דמוקרטית. עבודה ולמידה בתוך קהילה, מאתגרת את חבריה הן בתחום היחסים הבינאישים, והם הופכים לנושא ללמידה ולהתפתחות הן כתחום בפני עצמו והן כמוטמעים באופן הלמידה וההתנהלות שהופכת לחלק מסדר היום, רגע, רגע בתהליכי הלמידה.

המודל האחרון הוא על פי לם האפקטיבי ביותר, אבל, הוא גם המורכב, והקשה ביותר להטמעה ולניהול בידי אנשי חינוך, בעלי רקע של מודלים חד-צדדיים של למידה (משמע, שני המודלים הראשונים).

הסיבה לכך - על פי לם - היא, שהשיח השולט בין אנשי חינוך הוא שיח של אידאולוגיות:

אידאולוגיות שולטות בתחום החינוכי, כשם שהן שולטות בתחומי חיינו האחרים, למשל הפוליטיקה: מחנה הימין ומחנה השמאל מגיבים לאירועים השונים במזרח התיכון בהתאם לאידאולוגיה הראשונית שלהם (המתקבעת כפרדיגמה). לעתים רחוקות, מביאות העובדות שבשטח לשינוי אידיאולוגי. מדוע? מפני שהאידאולוגיה היא מעל לעובדות...

לם טוען שזהו גם דינן של המחלוקות החינוכיות: שורשן באידאולוגיות חינוכיות, אשר מכתיבות את חשיבתנו החינוכית. העובדות הן משניות. כל עוד העובדות תואמות את האידאולוגיה החינוכית, נעשה בהן שימוש נרחב. כשאינן תואמות, הם מצניעים אותן או מפעילים עליהן מניפולציות פרשניות על מנת לנטרל אותן או על מנת לגייס אותן לטובת האידאולוגיה החינוכית שבה הם דוגלים. הוי אומר: המחלוקות החינוכיות הן בדרך כלל מחלוקות אידיאולוגיות, המנותקות מהעובדות בשטח, הרחק מכל חשיבה אובייקטיבית. הכרת הקביעה הנ"ל, נחוצה מאוד בפתח כל דיון חינוכי.

מקורות

  • לם צבי (1972), ההגיונות הסותרים בהוראה, תל אביב: ספרית פועלים.
  • לם צבי (2002), במערבולת האדיאולוגיות, ירושלים: הוצאת מאגנס.
  • שולמן לי (1997), קהיליות לומדים וקהיליות מורים, ירושלים: סדרת המונוגרפיות של מכון מנדל.
  • הרפז יורם (2014), תאוריית ההגיונות הסותרים של צבי לם היא אחת התאוריות המועילות והיפות מותו, אפשר לומר שצבי לם הוא הוגה החינוך ביותר במחשבת החינוך, הד החינוך, אוגוסט, עמ' 106-104.
  • Rogoff, Barbara, Eugene Matusov, Cynthia White (1996), “Models of Teaching and Learning: Participation in a Community of Learners,” in: David Olson, Nancy Torrance (eds.), The Handbook of Education and Human Development, Blackwell.
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *