מלחמת יום הכיפורים והכאוס

גולדה 2

[בתמונה: ראש הממשלה גולדה מאיר. התמונה היא נחלת הכלל]

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מידי שנה, בייחוד לאחר חשיפת פרוטוקולים חדשים מהתקופה הרת הגורל ההיא של ערב המלחמה וימיה הראשונים, מלאה התקשורת בתיאור תחושת חוסר האונים שאפיינה את 48 השעות הראשונות של המלחמה בקרב ההנהגה הישראלית, בניסיון להבין מדוע התרחשו הדברים כפי שהתרחשו.

בפוסט הזה עוסק באחד ההיבטים – שטרם נידונו בהרחבה, למרות שהשלכותיה נכונות היום, אולי אף יותר מאותם ימים של תחילת אוקטובר 1973 – במשמעויותיו של הכאוס שכפתה על עצמה ההנהגה הישראלית בהחלטותיה, באותם ימים, ואת השלכותיו.

ראשית, נקדים ואמר, שרמת המשילות שישראל התאפיינה בה אז לא הייתה גרועה כלל ועיקר, והתאפיינה ביסודות שקברניטינו יכולים היום רק להתקנא בהם: יציבות פוליטית; הרמוניה יחסית בשולחן הממשלה; יחסים טובים ואינטימיים בין הדרג הצבאי והפוליטי; תקשורת המספקת "רוח גבית" למקבלי ההחלטות וחוסכת מהם את הצורך לשקול החלטות פופוליסטיות; ועוד.

ולמרות זאת, שגו מקבלי ההחלטות שגיאה גסה ערב המלחמה. אין כוונתנו לטעות בהערכת המודיעין, ואף לא להחלטה שלא להתקיף ראשונים (האחרונה הייתה החלטה לגיטימית שהגיונה רב, בתוקף הנסיבות של אותם ימים), אלא לחוסר ההבנה של מחיר הוויתור על היוזמה, ולהיעדר מעשים מתחייבים, על מנת לצמצם את המחירים הללו.

מקבלי ההחלטות היו צריכים להבין, שבהחלטה להשאיר את היוזמה בידי האויב, הם גוזרים על עצמם היגררות לכאוס תקופה הקריטית של תחילת המלחמהכאוס משמעותו עיוורון ובלבול שיכולים לסחוף מערכת אף לשיתוק ולהתפרקות. מערכת החוקים וההגבלות המסדירה את המציאות ערב המלחמה (שקרויה ב-תורת הכאוס מושך) התחלפה ברגע פרוץ הקרבות ב"מושך" אחר שיצר האויב. לגורם המופתע לוקח זמן להבין שבכלל השתנה ה"מושך", לא כל שכן את החוקים המסדירים אותו. התוצאה הייתה, שב- 48 השעות הקריטיות הראשונות, לא הבינו מקבלי ההחלטות הישראליים את תמונת המצב, וקיבלו החלטות ב"עיוורון", על פי החוקים של ה"מושך" הקודם, שכבר חלף לבלי שוב…

דיין 2

מעניין שדווקא משה דיין – שכה הושמץ השבוע בשיח הציבורי שלנו, המושתת על דימויים – היטיב להבין את התמונה. הוא הטמיע ראשון שהקרב הראשון במלחמה אבוד, והציע לצמצם נזקים ולסגת לקו השני… וכן – גם במחיר הפקרת הפצועים וההרוגים (סוד ידוע לכל איש צבא הוא, שצבא מפסיד נסוג על מנת להציל את שנותר; שצמצום נזקים שנגרמו מהפסד מחייב נסיגה מהירה להתארגנות, ויש לזה מחיר של השארת פצועים והרוגים בשטח…). כל זה על מנת לנתק מגע, להתאושש, לצבור כוח ולהמתין עד שהתמונה תתבהר, וחוקיו של ה"מושך" החדש יתגלו לעין.

[התמונה משמאל: משה דיין. התמונה היא נחלת הכלל]

מה, אם כן, הייתה הממשלה צריכה לעשות, מרגע שהחליטה שלא נתקוף ראשונים?

למזער את השלכות ה-כאוס על ידי יצירת חבלה מכוונת ב-מושך שיצר האויב, על מנת לכפות גם עליו מצב כאוטי ולשבש את תוכניותיו: למשל בחזית המצרית, מתן הנחייה לדרג המוצבים לסגת בשקט לאחור ערב המלחמה, על מנת שה"אגרוף" המצרי יחבוט באוויר, וכוחותינו יהיו חופשיים להרוות את הקו באש, בלי חשש לפגוע בכוחותינו. דרך משלימה הייתה ייזום של מספר "מהלומות" קצרות, על מנת לחוש את האויב, לערער את שיווי משקלו ואת תכנוניו – ואולי, לנצל את ה-כאוס שנכפה עליו על מנת לנצל הזדמנויות שתקרנה בדרך…

תחת זאת, קיבלו המחליטים שורה של החלטות קריטיות בעיוורון גמור, כאילו הם חיים ב"מושך" הקודם, כולל מתקפת הנגד החפוזה והבעייתית, שריסוקה הביא לאותם דיבורים מוכרים על "חורבן בית שלישי", ושהשלכותיה נמנעו מאיתנו, כיוון שהאויב העדיף לדבוק בתוכניותיו המקוריות ולא לנצל הצלחה. הוא עשה זאת, בראש ובראשונה משום שהשיג את מטרות המלחמה שלו במלואם ולא היה טעם לסכנם במה שמכונה התוצאות הבלתי צפויות (תב"צים) – קרי, החשש שיקרה הבלתי צפוי שיגרום לאבדן ההישגים; ואולי גם אם משום שבמוחו נצרב ה-מושך- הקודם של יכולות צה"ל במלחמת ששת הימים;  ואולי – אף משילוב של שניהם יחד…

האם הלקח הזה – של משמעות הבחירה ב-כאוס והצורך להבין את השלכותיו – מובן למקבלי ההחלטות היום? האם בבואם להחליט, יבינו את ההשלכות של כאוס  אפשרי על החלטותיהם העתידיות?

בואו שנקווה שכן…

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

3 thoughts on “מלחמת יום הכיפורים והכאוס

  1. Pingback: בין כאוס לסדר באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. יפה ומדוייק.
    לגבי ניצול ההצלחה של האויב – כבר שנים שאני מנסה להבין מה המצרים חשבו באותם ימים.
    משרע האפשרויות רחב – מהתיאור של שאזלי לפיו התכנית אכן היתה רק זו המוגבלת, אבל בסופו של דבר ב-13-14 הם מימשו את התכנית הישנה והלא רלוונטית, ואיבדו כוחות רבים שאפשרו את הצלחת הצליחה, דרך תיאורים מיקרו-טקטיים של אנשי מודיעין שלנו שטוענים שהמצרים לא ניצלו את ההצלחה כי הם נתקעו בבוץ של עצמם (תוצר ההצלחה של פריצת סוללות העפר), וכלה בתיאור המרוכב יותר של בניה ריין ז"ל לפיו מדובר בחיבור של שיקולים אופרטיביים עם שיקולים מדיניים (בעיקר מול הסורים). בכל אופן, תמיד צריך לזכור שהכאוס פועל גם כאן וגם שם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.