גרשון הכהן: היכולת להישיר אל האופק מעבר לשדה הקוצים

היכולת להישיר אל האופק

[בתמונה: שדה קוצים באזור מושב בני עטרות (וילהלמה), 13/4/09. הצלם: אילנה שקולניק, אשר גם תרמה את הצילום]

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

ב-6 באוגוסט הסתיים מחזור הצוערים של בה"ד 1 בשלהי המלחמה בעזה. הקצין המברך - אלוף גרשון הכהן, תרם לנו דימוי נוסף על משמעותה של מנהיגות: אב ובנו הקטן צועדים בשדה קוצים. הבן מתלונן שלפניו רק קוצים. האב שרואה את הנוף מעל ומעבר לקוצים צריך להרים את בנו למבט משותף אל האופק. זהו תפקיד המנהיג ביחס לאנשים המסורים בידיו.

הנאום קצר, בהתחשב בצוערים שנאלצים לעמוד כל הטקס בשמש. אביא אותו כלשונו:

צוערות, צוערים, הורים, בני משפחה ומפקדים,

מעמד זה אינו מובן מאליו, רנ"ג טויטו זוכר ימים אחרים לפני ארבעים שנה. המחזור שלי סיים בה"ד 1 ובאותם ימים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוקפצנו לחזית,למי היה אז זמן לטקס...

למעמד זה בו אתם מסיימים פרק ראשון בדרככם לקצונה, מצטרפת ההתעלות הכרוכה בידיעה, שאנו שותפים לשעה גדולה בתולדות עמנו.  אומתנו עמדה בשבועות האחרונים במבחן נוסף ויכלה לו בגבורה ובאמונה. חווינו יחד את החיבור המשמעותי בין הידיעה כיצד נלחמים, לבין הידיעה למען מה ולשם מה נלחמים. חווינו יחד את ההבנה העמוקה שכאן בארץ ישראל, איננו רק חפציי חיים, אלא גם חפציי חירות. אנו חפציי חירות כאומה וכיחידים, ובעבורה נלחמים ואף מסכנים את החיים.

"להיות קצין" אומר, כמובן, לדעת את המקצוע. אבל אומר גם, לדעת להנהיג; ולהנהיג אי אפשר בלי לדעת ובלי לשכנע, שאתה יודע גם לשם מה ולמען מה קמים לפעול. בני דורכם הוכיחו בשבועות האחרונים כי הם יודעים היטב, גם כיצד נלחמים וגם למען מה נלחמים. אויבינו יותר מאיתנו, עומדים משתאים לנוכח מסירותם הנעלה של בני דורכם הצעירים. בכל דור ודור חירותה של אומה נקנית במוכנותם של בניה ובנותיה הצעירים, לחרף נפשם במאבק להגנתה. אכן מדינת ישראל הוקמה בתש"ח, אבל המאבק להגנתה ממשיך לדרוש את כישרונותיכם ומסירותכם. להיות קצין, במיוחד בשעות קשות, מחייב לראות גם מעבר לאופק, כמו בשירם של הפרטיזנים היהודים בשעות החשיכה הנוראות באירופה:

" אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

את אור היום הסתירו שמי העננה

זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא"...

בחשכה הגדולה ההיא, הם ידעו לשיר על האור ההולך ומגיח. זו חובתם של מנהיגים וזו מעתה גם חובתכם. במילים פשוטות: אב ובנו הקטן צועדים בשדה קוצים. הבן מתלונן שלפניו רק קוצים. האב שרואה את הנוף מעל ומעבר לקוצים צריך להרים את בנו למבט משותף אל האופק. זהו מעתה תפקידכם כמנהיגים, ביחס לאנשים המסורים בידכם. אין לאומה עתיד, ללא שותפות צעיריה לערכיה ולחזונה. לימדתם אותנו בימים הקשים בחודש זה, עד כמה אתם שותפים לכך, ללא סייג.

להיות קצין זו הענות כפולה ומכופלת לשותפות זו,

עתידנו בידכם.

חיזקו ואימצו! עלו והצליחו.

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *