[בתמונה: קרל מרקס. התמונה היא נחלת הכלל]
שאלת ייעודה של מערכת אכיפת החוק עלתה הרבה בדיונים הקודמים, עד כי סברתי, שנכון יהיה להקדיש לה מספר דיונים נפרדים, על מנת לסכם את התובנות שהעלינו בתחום זה.
מצאתי בספרות המקצועית שלושה ייעודים עיקריים למערכת – שניים שמשלימים זה את זה ואחד חליפי. הפרובוקטיבי מכולם יהיה במוקד הדיון שלנו היום: הטיעון המרקסיסטי כי מערכת אכיפת החוק נוצרה למען אליטות ומשרתת עד היום אליטות אלה. היא לא שומרת על סדר בעשירון העליון, אלא בשבילו. ככזו, היא מכוונת בעיקר כלפי קבוצות מיעוט באוכלוסיה ומתקשה לפעולה נגד "קבוצת הרוב".
גישה זו גורסת, כי בלתי אפשרי להבין במלואם נושאים, הקשורים לפשע ולפיקוח עליו, מבלי להתבונן בהם בפרספקטיבה היסטורית חברתית. ההסברים המסורתיים, לטענת אותה גישה, נוטים להיות א-היסטוריים. הם נעדרי הבנה של האופן בו תנאים חומריים בחברה ופשע מתפתחים זה לצד זה.
כאשר בוחנים את הפרספקטיבה ההיסטורית חברתית, מבינים, על פי אותה גישה, כי החוק הוא כלי בידי בעלי הכוח לממש את האינטרסים והערכים שלהם ולהגן עליהם. כל מה שקיים בחוק אמור להגן על בעלי הכוח ולהפליל את חסרי הכוח, כי הם מאיימים על האינטרסים והסדר החברתי הנוח לבעלי הכוח.
המרקסיזם לא מתכחש להימצאות הפשע בקרב המעמד הנמוך. לגישתו, הפשע הוא כלי שרת בידי המבצעים אותו (בני המעמד הנמוך), ומהווה עבורם אמצעי להישרדות – הם עניים וכדי להתקיים מוכרחים לגנוב, זהו צורך אינסטרומנטלי (Lynch and Groves, 1989). ובאמת, אנשים עניים מבצעים עבירות בשיעור גבוה יותר מחלקם באוכלוסייה (Young, 1981). בנוסף, מהווה הפשע אמצעי מחאה כנגד דיכוי וניצול.
כמו המעמדות הנמוכים, גם האליטות מבצעות "פשעים", אך, בניגוד ל"פשעים" של המעמדות הנמוכים, המפחידים את הציבור (רצח, גניבה ותקיפה), אלו אינם מוגדרים כ"פשעים" וגם אם כן, היחס של מערכת אכיפת החוק למבצעיהם מקל מאוד. זאת, למרות שהם אף חמורים יותר ונזקיהם לחברה גדולים יותר (Young, 1981).
דוגמאות לכך קיימות למכביר. משך שנים נטה בית המשפט העליון לאמץ גישה זהירה ומקלה בסוגיית הרשעת אנשי ציבור. המקרה הבעייתי מכולם הינו של יו"ר הסוכנות לשעבר, מר שמחה דיניץ. דיניץ נחשד בכך, שרכש ציוד אישי, בכרטיס האשראי של הסוכנות, בסכום כולל של 22 אלף $, במהלך חמש שנים. הוא הורשע בבית המשפט המחוזי, והשופט קבע, כי הוא ידע, או, למצער, עצם את עיניו, לנוכח העובדה, שהסוכנות שילמה את חשבונותיו בטעות, ומבלי לחייבו בהם. אולם, בערעור שהוגש על ידי שני הצדדים לבית המשפט העליון, זוכה דיניץ, בנימוק שלא ניתן להגיע למסקנה, אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ברמת הוודאות הנדרשת, של למעלה מספק סביר. יחד עם זאת, שופטת המיעוט, דליה דורנר, סברה שיש להרשיע את דיניץ, ומתחה ביקורת קשה על התנהגותו. לדבריה, "דיניץ לא תכנן להוציא מן הסוכנות (כסף) במרמה… הוא ניצל את תפקידו כיושב ראש הסוכנות לקבלת פריבילגיות שלא היה זכאי להן, שבעטין קיבל כספים ולא החזירם, ומעמדו הרם הגן עליו מפני חשיפת מעשיו באמצעי הביקורת הרגילים. אלמלא הפרסום העיתונאי לא היתה מתגלה הפרשה והעניין היה מסתיים בהחזר של… (חלק קטן מהכסף) בתשלומים נוחים, ואף זאת בשל פקיד, בודד, שלא קיבל את דעתו של הממונה עליו" (ע"פ 4336/96, ע"פ 4467/96; יחזקאלי, 2003, ע' 103).
על פרשה זו, הלקוחה מהעידן שלפני "הלכת שבס" ש"הפכה את הקערה" ביחס בתי המשפט לעברייני השחיתות השלטונית, ציין נגבי (1994, עמ' 47-46), כי ההנחות השיפוטיות הללו הביאו לאפליה בטיב ההוכחה הנדרשת לכוונה הפלילית, וסתמו את הגולל, כמעט לחלוטין, על האפשרות להאשים או להרשיע מושחתים בכירים. זה כנראה גם מה שמסביר, לפי נגבי, את הפער האדיר שבין שיעור ההרשעות של נאשמי צמרת (כשלושים אחוזים) לבין שיעורן בקרב נאשמים רגילים (יותר מתשעים אחוזים).
גם המשטרה, לפי גישה זו, כמו יתר גופי השלטון, מהווה כלי שרת בידי האליטות הקפיטליסטיות והשלטוניות (Lynch and Groves, 1989).
משטרת לונדון - המשטרה הראשונה במדים שהוקמה במדינה "דמוקרטית" ב- 1829, לא הוקמה למען כלל האוכלוסיה, שכן, ה"דמוקרטיה" האנגלית הקיפה אז מעמדות מוגדרים בלבד. היתה זו מצוקת המעמדות העליונים שהביאה, לראשונה, ליצירת המשטרה הזו, על מנת שתגן עליהם מפני מי שכונו 'המעמדות המסוכנים';
[אילוסטרציה המראה שוטרים אנגלים מגלים את אחת מקרבנותיו של ג'ק מרטש הבטנים...; מתוך אתר ה- Independent]
פעילות התנועה הפרוגרסיבית לרפורמה בשירות הציבורי בארצות-הברית, ובתוכו המשטרה, מתחילת המאה ה- 20 ועד לשנות ה- 30 לערך, נבעה, במידה רבה מן החשש מפני השתלטותם של מהגרים על השירות הציבורי (כ- % 60 ממאיישי המשרות במשטרות העירוניות היו, באותה תקופה, מהגרים). רק כאשר נשקפה לאותן אליטות סכנה מן המשטרה, נדחפה המשטרה לבצע רפורמה הן בשיטות עבודתה והן בהרכבה הפרסונאלי. אחת הפעולות שבוצעו היה "העלאת רף הגיוס", שמשמעותו תמיד, בצד העלאת רמת השוטרים, גם שם קוד ל"ניקוי" המשטרה מאותם מעמדות נמוכים, הרואים בה כלי למוביליות חברתית (יחזקאלי, 2004א', ע' 57).
לאליטות קל יותר להסתדר עם מערכת אכיפת החוק ולעקוף אותה (ראו הרחבה על סוגיה זו בהמשך). לדוגמא, המשטרה מתקשה לגלות תופעות של אלימות נגד ילדים במשפחה בקרב אוכלוסיה זו, כיוון שהיא מתוחכמת יותר בניסיונותיה לטשטש את סימני העבירה: היא פונה לרופאים פרטיים במקום לרפואה ציבורית, מגיעה בכל פעם לחדר מיון בבית חולים אחר, וכדומה (יחזקאלי, 1991).
בעיית השוויון ביחס המשטרתי כלפי אוכלוסיות שונות מהווה את אחת הבעיות הקשות ביותר בתחום השיטור. מאז משטרת לונדון, אנו מגלים, כי משטרות מגלות נטייה לאפליית מיעוטים שונים: העניים, המובטלים, הצעירים, כנופיות הרחוב, השחורים בארצות-הברית, הומואים ולסביות; "ילדי הרחוב" בריו ברזיל;
ואצלנו - בני עדות המזרח מהמעמדות הנמוכים, ערבים, עולים חדשים ועובדים זרים (יחזקאלי, 2004א', ע' 23; 2001 (Weisburd et al,. יחזקאלי (2004א', ע' 23) מסביר זאת בכך, שכיוון שהמשטרה מתבססת על ה'סיור' (Patrol) כ"עמוד השדרה" הארגוני שלה, מתמקד הסיור, מטבע הדברים, באוכלוסיה שנמצאת ברחוב. על כן, משטרות לעולם תהיינה מועדות לחטוא באפליה גזעית, ותמיד תהיינה חשודות בכך על ידי מיעוטים.
כך לדוגמה, נותנת המערכת דגש לעבירות רכוש המבוצעות נגד "עברייני רחוב", חלקם הגדול נרקומנים, אולם כמעט ולא עוסקת במעילות בבנקים למשל, שנסגרים על ידי הבנקים כמדיניות, מחוץ לכותלי המשטרה.
כך הופכת, על פי גישה זו מערכת האכיפה למייצגת של הסטטוס-קוו ולשומרת עליו. יש זהות בין האינטרסים שלה לאלה של קבוצת הרוב, ובדרך-כלל היא איננה מעוניינת באלו של קבוצות המיעוט, ובהתעורר סכנה ממשית, היא אף מגינה על "קבוצת הרוב" מפניהם, עד כדי ירי ואמצעים דרסטיים אחרים. דומה שגם אם לא תקבלו את הייעוד הזה כפשוטו, תוכלו גם אתם לתרום דוגמאות בשפע לקביעות הללו...
בדיון הבא אציג את שני הייעודים האחרים שהם "קונבנציונאלים" יותר. אולם, כתבתי כבר בדיונים קודמים ש ככל שאני מזדקן, הייעוד הזה, שנתפס בעיני פעם כפרובוקטיבי וככזה שהוכנס לספרות לשם ההשוואה התיאורטית בלבד - הוא בעל משמעות רבה הרבה מעבר למה שנדמה במבט ראשון.
ואתם מה דעתכם?
